לוחמי האש ניצבים בפני אתגרים עצומים, נפצעים ואפילו משלמים בחייהם. האסון בדיר אל־אסד, שבו נהרגו לוחמי האש דקל מורציאנו ועדנן אסעד אחרי שנכנסו לבור כדי לחלץ את הצעיר הפלסטיני מחברון, חשף את הסכנה היומיומית בעבודת הכבאים, והציף מעל לפני השטח תמונה עגומה: מדינת ישראל לא מכירה בלוחמי אש שנפגעים כחלק מכוחות הביטחון בדומה לשוטרים, סוהרים וחיילים.
ב־2013, לפני עשור, נולדה רפורמה במערך הכבאות. הרפורמה הזו נולדה בדם, בעקבות אסון הכרמל שבו נהרגו 44 בני אדם, בהם שני כבאים ונער מתנדב בצופי אש. 24 תחנות כיבוי אש שהיו שייכות לרשויות המקומיות אוגדו תחת גוף ארצי, נציבות הכבאות וההצלה, שפועל תחת משרד ממשלתי. אבל, כאמור, בניגוד לגופי ביטחון אחרים, לוחמי האש עדיין לא מקבלים את ההכרה המספקת מהמדינה.
לפי הנתונים שהגיעו לידי "ידיעות אחרונות", בתחנות הכיבוי ברחבי הארץ משרתים רק כ־2,000 לוחמי אש שנמצאים בכשירות מבצעית - מספר נמוך משמעותית ביחס למדינות מתקדמות אחרות בעולם. כ־350 לוחמי אש, אחד משישה, נפצעים מדי שנה בדרגות פציעה שונות במהלך עבודתם. אלא שכפי שתיאר בכיר בכבאות, בפועל מספר הפצועים גבוה אפילו יותר מזה שמדווח בכלים הרשמיים. "המערכת מכירה בכ־100 לוחמי אש שלא כשירים מבצעית בעקבות פגיעה פיזית או נפשית", הוא אומר ל”ידיעות אחרונות”. "אבל יש לא מעט כבאים שמסתירים פציעות או סוג של פוסט־טראומה. יום יום, הם נחשפים בעבודתם לאסונות. זה משפיע, זה שורט את הנפש. הם מסתירים את הפגיעות הללו כדי שלא יזיזו אותם מתפקידם. הם חוששים שיזרקו אותם מהעבודה, או שיעבירו אותם לעבודה אחרת בכבאות, ואז השכר יכול לפחות משמעותית".
בשנת 2022, 60 לוחמי אש התפטרו מהכבאות ועוד 40 לוחמי אש עזבו את התפקיד המבצעי ועברו לעבודה מנהלית. אחד מהם, שביקש להישאר בעילום שם, סיפר על המעבר הקשה מתפקיד השטח לתפקיד המנהלי. הוא נפצע במהלך כיבוי שריפה, נאלץ לעזוב את העבודה המבצעית, ומאז חווה קשיים משמעותיים: "השכר שלי נחתך בכמעט חצי. אני לא שורד כלכלית".
"נפצעתי מכוויה דרגה 3 ברגל, כשחומר כימי פגע בי במהלך פעולת כיבוי שאליה הוזעקתי", שיתף כבאי מבצעי, בן 40, נשוי ואב לשלושה. "ישבתי בבית במשך ארבעה חודשים עם כאבי תופת, ואז הבנתי שאם כבאי נפצע הוא נשאר ללא פרנסה, משכורת שיורדת באופן משמעותי. למזלי, רכשתי ביטוח חיים פרטי כמו הרבה כבאים רוכשים במאות שקלים לחודש, ביטוח שעזר לי לשרוד. שלא כמו שוטר, סוהר או חייל, לכבאי שנפצע אין מי שידאג". הוא המשיך: "אנחנו חלק מהמשרד לביטחון לאומי כמו שוטרים וסוהרים, אבל מרגישים כמו ילדים חורגים. כלוחם מבצעי, אני מרוויח כ־12 אלף שקלים בחודש. אם יפסלו אותי מלהיות לוחם אש, המשכורת תחתך לכששת אלפים שקלים. איך אפרנס את המשפחה ככה?", הוא תהה. "אחרי שנכוויתי, נפצעתי בשורש כף היד. הרופאים הזהירו אותי שבלי ניתוח, שהמשמעות שלו היא הזזה מהתפקיד, ייגרם נזק בלתי הפיך שלא יאפשר לי להמשיך לעבוד ככבאי. בינתיים אני שורד ומקווה למשוך כמו שיותר שנים".
כבאי בשנות ה־40 לחייו שפרש לאחרונה אחרי שאובחן עם פוסט־טראומה מצא את עצמו במאבק על אחוזי הנכות. "קשה לי לדבר, כל הטראומות צפות לי. אני לא מסוגל לדבר על מה שעברתי כלוחם אש". כבאי אחר מספר על חברו שהיה באסון מירון. "אנשים מתו לו בידיים. הוא חילץ גופות מתוך ההמון שדרס אחד את השני ומאז הוא מתקשה לחזור לעצמו. אחרי כמה חודשים חילץ אישה מתחת לטרקטורון. אי־אפשר להישאר אדיש למראות הללו". לדבריו, "יש מערך חוסן בכבאות אבל הוא לא מסוגל להעניק מענה אישי וצמוד לאורך זמן. לצערנו, פגיעות נפשיות זה דבר מצטבר. פוסט־טראומה יכולה להתפרץ לפתע אחרי שנים".
נציב הכבאות, רב־טפסר אייל כספי, נמצא בשיח מול משרד הביטחון, כדי שלוחמי האש שנופלים בעת פעילות מבצעית יוכרו כחללים וייקברו בבתי עלמין צבאיים. גם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר פנה לאחרונה לשר הביטחון יואב גלנט על מנת שיפעל לתקן את “האבסורד”, כלשונו. אבי אנקורי, יושב ראש ועד עובדי מערך הכבאות וההצלה, הוסיף: "יש מחסור חמור בכבאים בכל רחבי הארץ. נוצר מצב אבסורדי שבו רוב הכבאים משלמים מכספם האישי על ביטוחים אישיים. כבאים מוצאים עצמם נלחמים מול ביטוח לאומי, וללא כל מענה והכרה מצד המדינה".
