1 ירקו על חגית ריין ברחוב. חגית ריין מאלקנה, אמא של רס"ן בניה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה, חטפה יריקה בפרצוף ברחוב בתל־אביב.
כתבתי כאן לאחרונה על נשים עם כיסוי ראש שהופכות מסומנות. הבאתי כמה עדויות, והצטערתי על כל מייל ומייל שקיבלתי בתגובה. אלה עדיין רק קיצונים, אמרתי לעצמי, אנשי שוליים. זה כמו להתייחס ברצינות לנהג אוטובוס שצעק על נערות. חבל לתת לזה מקום. אבל התגובות האלה לא מפסיקות. זו תופעה, עצובה ומכוערת, גם אם היא זוכה להתעלמות תקשורתית, גם אם מסקרים רק תופעות אחרות.
"אני מעדיפה לא לדבר על זה", אמרה לי תחילה חגית. "אני עשויה מחומר של פיוס, אני רוצה להוריד להבות. הרי בטנק שבו בניה נהרג היה גם אורי, הבן של דויד גרוסמן. על שניהם אני מספרת בהרצאות שלי בארץ כבר 17 שנה, מאז המלחמה".
בסוף הסכימה לשחזר. היא הגיעה לתל־אביב להפגנה של תנועת "הביטחוניסטים" עם דגל ישראל. הם שרו שירי ארץ ישראל, אביגדור קהלני נאם, ואז עבר שם מישהו ושאל אותה אם ההפגנה בעד או נגד הרפורמה. חגית לא גמרה את המשפט, רק התחילה לומר שהיא באה כי היא נגד סרבנות, וקיבלה יריקה בפניה, בתוספת קללות.
"זה קרה לפני כמה חודשים, ואני עדיין מרגישה שלא נרגעתי מהעלבון הזה. אני מרגישה את זה עד עכשיו. ממש קפאתי במקום, כמו נפגעת תקיפה. כל כך נפגעתי שבהתחלה לא סיפרתי על זה. עזבתי את האירוע והלכתי מושפלת לרכב שלי. הדרך נראתה לי כמו נצח. ואז ישבתי וניסיתי לנשום עמוק, עד שנרגעתי קצת. נזכרתי איך אמא שלי הייתה מספרת בפולין היו יורקים עליה בדרך לבית הספר וצועקים עליה 'יהודייה מסריחה' בפולנית. והנה אני כאן בארץ ישראל, ויהודי יורק על יהודייה?".
אחר כך היא כתבה לי בווטסאפ: "אני באמת כל כך רוצה שנקטין להבות. אני לא שונאת את מי שירק עליי. אני כואבת, אבל לא שונאת. אני יודעת מניסיוני שברגע שמכירים באמת - אוהבים. כולנו צריכים להיות מבוגר אחראי, להזיז הצידה את הקיצוניות הזו".
2 הספר החדש של הרב חיים נבון היה אמור לצאת לאור בפסח. אבל הוא הרגיש שפס הקול התקשורתי לא מאפשר זאת. הספר יצא השבוע, והוא מקווה שעכשיו כן אפשר לדבר גם אופטימיות.
"מתקרבים ורבים" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ניסיון לטעון שמעולם לא היינו כל כך קרובים, ולכן אנחנו רבים כל כך הרבה.
הוא פותח בפרופורציה, ביום העצמאות ה־50 לישראל: שנתיים קודם לכן נתניהו ניצח את פרס, זמן קצר אחרי רצח רבין. רקדני להקת "בת־שבע" היו אמורים לרקוד בטקס יום העצמאות וסערה פרצה סביב הלבוש החשוף שלהם. החגיגות נערכו בזעף ובמריבות, בטענות שהדתיים מצנזרים את התרבות ומנגד שהתקשורת והשמאל לא מכירים בניצחון הדמוקרטי.
25 שנים חלפו, ונבון טוען שבישראל צמח מרכז כובד דומיננטי, לאומי, מסורתי. היום אנחנו רבים דווקא כי אנחנו מעורבבים.
ישראל ניצחה את המתח בין המחתרות, את הסזון ואת אלטלנה, את ההתנתקות ואת גלי הטרור, ויש בה היום זהות משותפת משמעותית. גלגלצ משקפת את התהליך יותר מגלצ. ערבוב של פופ ורוק עם פיוט, תפילה, מסורת. שיר כמו "שבט אחים ואחיות" שכולו זהות והזדהות.
הנס המפתיע ביותר לדבריו הוא הילודה. מדינות רבות גוועות מחוסר ילודה. ביפן נמכרים יותר חיתולים של מבוגרים מאשר של ילדים, הבדידות היא מגפה, הילדים נעלמים מהרחובות, והמשבר הדמוגרפי שם מבשר כנראה לאן הולכות סין ומדינות רבות באירופה. ובישראל? ילדים זה שמחה. אנחנו בצמרת מדינות ה־OECD וזה נכון לכל המגזרים. העלייה בילודה כיום היא דווקא במגזר היהודי הלא־חרדי. חוקרים בעולם משתאים מחברה שיש בה זהות לאומית חיובית ותודעת שיתוף ואחריות, גם במאה ה־21. פרופ' סקוט ינור אמר על כך: "יש בישראל משהו גדול יותר מהאינדיבידואל. במערב זה כבר לא קיים".
הרב נבון מעיד על עצמו שהוא הרבה יותר שמרן מהקונצנזוס הישראלי, שלעיתים ממש אינו לרוחו. הוא רואה עצמו מחויב לחלוטין להלכה. ובכל זאת, הוא לא יכול להתעלם מכך שיש פה סיפור גדול ומשותף.
סטיבן פינקר הציע פעם ניסוי מחשבתי: לדמיין איך היו נראות כותרות העיתונים לו יצאו לאור לא בכל יום, אלא פעם במאה שנה. תהליכי הרס מתחוללים מהר, ותהליכי בניין מתרחשים לאט. לכן מבשרות הכותרות בכל יום על אירועים הרסניים - פיגועים, רעידות אדמה, מהומות נזעמות - ולא על תהליכי השיקום והבניין, שנמשכים שנים ארוכות. "אך לעיתים קרובות דווקא התהליכים החיוביים האיטיים הם משמעותיים הרבה יותר", הוא כותב, "וכך קורה אצלנו, בלי שנשים לב".
3 עדכון דופק:
• פרשת השבוע, פרשת "שופטים", היא הפרשה החמישית בספר דברים, והיא ממשיכה את נאום הפרידה של משה רבנו. זו הצוואה האישית שהוא השאיר אחריו, גם לנו.
• בפרשה מופיעות 41 מצוות, בהן: כתיבת ספר תורה, דיני מלחמה, מאבק בעבודה זרה ועוד.
• בין הביטויים היפים והמפורסמים שמופיעים בפרשה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" וגם: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹוקֶיךָ".
• הפרשה נקראת תמיד בתחילת חודש אלול. הוא אכן התחיל השבוע, בימים חמישי ושישי. במוצאי שבת יתחילו הספרדים לומר סליחות, בתפילת שחרית כבר תוקעים בשופר ונהוג לומר מדי יום את פרק כ"ז בתהלים, מילים עוצמתיות של דוד המלך לתקופה הזו. אבל מעבר לכל המנהגים, זהו חודש שנועד בעיקר להכנה לחגים, להסתכל פנימה ולעשות חשבון נפש על השנה שחלפה. לחשוב איך אפשר לשפר, לשדרג, לתקן.
• אחרי הקריאה בתורה קוראים את ההפטרה, מדברי הנביאים. בשבועות אלה קוראים רצף הפטרות של נחמה, הנה כמה פסוקים שקוראים בשבת הנוכחית: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם... הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלַיִם... עוּרִי עוּרִי, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ... הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי... כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלַיִם".
שבת שלום וחודש טוב.
הסטטוס היהודי: "התשובה הראשית היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, על חודש אלול)
