ב־20 באוגוסט 1993, בדיוק לפני 30 שנה, חתמו ראש אש"ף יאסר ערפאת ושר החוץ שמעון פרס על מסמך הבנות שהושג בשיחות חשאיות באוסלו, המסדיר לתקופת ביניים של חמש שנים את היחסים בין ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית ב"שטחים המוחזקים". ישראל הכירה באש"ף כ"נציג חוקי ובלעדי" של העם הפלסטיני, ואש"ף הכיר ב"זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון". שבועות ספורים לאחר מכן, מסמך ההבנות הפך להסכם עקרונות שאושר בכנסת ברוב של 61 ונחתם על מדשאת הבית הלבן. יצחק רבין לחץ את ידו של ערפאת.
בנספחים להסכם הביניים פורטו עשרות תחומים לשיתוף פעולה כלכלי בפיתוח "האזור המשותף". חלפה עוד שנה של דיונים, משברים ופתרונות יצירתיים, עד שבאפריל 1994 נחתם "פרוטוקול פריז", המסדיר גם את היחסים הכלכליים העתידיים בין ישראל לרשות הפלסטינית שכוננה אז. הפרוטוקול הקים מעטפת מכסים ומסים אחידה סביב ארץ ישראל השלמה והבטיח תנועה חופשית של סחורות, אנשים, רעיונות והון בין ישראל לבין שטחי הרשות בגדה המערבית וברצועת עזה. סוכם בו שישראל תמשיך לגבות מסים ומכסים בגבולות החיצוניים של המעטפת, ותישמר לה הזכות הבלעדית להנפקת מטבע (השקל) שישמש הליך חוקי בכל השטחים. חוץ מזה, ניהול הכלכלה הפלסטינית הפנימית הועבר לידיים פלסטיניות. על הנייר.
הפרוטוקול שנחתם בפריז על ידי שר האוצר בייגה שוחט ושר האוצר הפלסטיני אבו עלאא נחשב לנס ביום חתימתו והחזיק מעמד, למרות החורים שנחשפו והתיקונים שנעשו, עד עצם היום הזה. לטוב או לרע? בדוחות של מוסדות בינלאומיים, הכתובים במטרה לגייס משאבים וסיוע לרשות, התמונה הכלכלית תמיד קודרת. קראת דוח אחד, קראת את כולם. "ההתקרבות ברמת החיים בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית שהייתה צריכה להתרחש כתוצאה מהסכמי פריז, לא התממשה בפועל", קבעו באפריל השנה כלכלני קרן המטבע הבינלאומית. והכל באשמת מדיניותה המפלה והמגבילה של ישראל. כלכלני UNCTAD, ארגון לפיתוח וסחר המסונף לאו"ם, ערכו אומדן להפסד הכלכלי שנגרם לרשות בשל המגבלות שמפעילה עליה ישראל ב־20 השנים האחרונות, והגיעו לסכום של 50 מיליארד דולר. מנגד, הרווחים של המשק הישראלי מקיום ההתנחלויות בשטחי הגדה המערבית נאמד באותו הדוח ב־630 מיליארד דולר, יותר מכפול מכל התוצר המקומי השנתי של ישראל.
אפשר להתייחס למספרים אלו בביטול מקצועי, אלא שבארץ לא נעשה, מזה לפחות עשור, ניסיון של ממש להיכנס לעובי הקורה של הנתונים ההשוואתיים על הכלכלה הפלסטינית. הסקירות המצוטטות מתקבלות לכן בעולם כאורים ותומים. הן לא כאלה.
מזרח תיכון ישן
אבל עוד בטרם צוללים למספרים, והם חשובים מאוד, מסקרן לבדוק מה עלה בגורלו של הרעיון המכונן של הסכמי אוסלו ופריז, רעיון "מזרח תיכון חדש". את הילתו חייב המושג לנשיא ישראל המנוח שמעון פרס, שהשתמש בו לראשונה בוועידת הפסגה הכלכלית של המזרח התיכון וצפון אפריקה באוקטובר 1994 בקזבלנקה. ועידה שאף אחד ממשתתפיה לא שכח את רוח ההבטחה הגדולה ששררה בדיוניה ובמפגשיה. מעל ל־1,500 פוליטיקאים בכירים, ראשי מדינות, מעצמות, תאגידים ותקשורת פשטו על העיירה החופית, החייבת את פרסומה לסרט הבלתי נשכח "קזבלנקה" מ־1942 בהשתתפות המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן. מישראל יצאו לוועידה ארבעה מטוסי נוסעים מלאים. המשלחת הרשמית הביאה עימה ספר בן כ־400 עמודים, כולל מפות, תרשימים, צילומים ודיאגרמות, שכותרתו "האופציות האזוריות לפיתוח ושיתוף פעולה". על הכנתו שקדו יוסי ורדי ומירון בנבנישתי, שני אישים עם חזון. הספר הציג את תוכניות המעוף של פרס לבניית מזרח תיכון חדש ופירט אותן לשורת מיזמים מעשיים בחקלאות, באנרגיה, בתחבורה, במים, בחשמל ובתיירות, המשותפים לישראל לסוריה, למצרים, לירדן, לסעודיה, לאמירויות ולמדינות צפון אפריקה. אין ברשימת הפרויקטים (וגם לא בדברי פרס דאז) אזכור לפלסטינים כאומה ריבונית האמורה לשלוט בגורלה. הם לא היו במשחק.
ועידת קזבלנקה התאפיינה בחיבוקים באוהל ארוחת הערב בין נשיא ארה"ב ביל קלינטון לנשיא רוסיה בוריס ילצין, בנאומים ארוכים על העתיד המדהים הצפוי לכולם ובאפס – אפס! – הסכמים. המשלחות שבו בידיים ריקות. לספר הפרויקטים של ורדי ובנבנישתי היו עוד מספר מהדורות, כמספרן של ועידות פסגה כלכליות מזרח תיכוניות נוספות. אחת ברבת־עמון (ימים לפני רצח רבין), אחת בקהיר (אחרי ניצחון נתניהו בבחירות לראשות הממשלה), ואחת בצידו הירדני של ים המלח. גם מהן לא יצא כלום. אין חיבור של רשתות חשמל, אין פיתוח משותף של אתרי תיירות, אין כבישים ורכבות החוצים גבולות, אין מאמץ משותף לעצור את המדבור, אין רכבת לילה לקהיר. אפילו תעלת הימים בין ים סוף לים המלח ירדה מזמן מהפרק. ישראל לא השתלבה בכלכלת המזרח התיכון – מלבד בשנים האחרונות, בתחום הצר והממוקד של הגז הטבעי. חברה תעשייתית אחת, דלתא טקסטיל של דב לאוטמן המנוח, רודף שלום מושבע, הקימה מפעלי תפירה בירדן ובמצרים, כשהיא מנצלת הטבות מכס אמריקאיות. לא מיותר לציין שתקציבי הביטחון של המדינות באזור לא קוצצו לחצי, כפי שהציעו בקזבלנקה רבין ופרס.
האידיאל של מזרח תיכון כלכלי חדש, בנם הבכור של הסכמי אוסלו ופריז, שבק חיים לכל חי. ואפשר שהיה כבר מת בעריסתו.
זהירות, מספרים
את הנתונים על המתרחש בכלכלה הפלסטינית אוספת ומעבדת הלשכה לסטטיסטיקה של הרשות. לפני 30 שנה, אחרי אוסלו, היא נכנסה בנעלי הלמ"ס הישראלית. מבלי לגרוע מהמקצועיות של הסטטיסטיקאים הפלסטיניים, אני מרשה לעצמי להזהיר מפני מתן משקל יתר למספרים שהיא מפרסמת.
ראשית, מדי תקופה מתבצעים בסדרות הפלסטיניות המרכזיות תיקונים לאחור המשנים לגמרי את התמונה, בדרך כלל לכיוון הרבה יותר חיובי. שנית, חלקים עצומים מהפעילות העסקית בשטחי הרשות נעשים בשחור ולא מדווחים. אין קמצוץ של מידע על כלכלת חמאס, השולט בעזה, ולא על היקפי ההברחות אליה. שלישית, הלשכה הפלסטינית, מטעמים פוליטיים נטו, מפרסמת עכשיו את הנתונים על הפעילות הכלכלית בשטחי הרשות בדולרים של ארה"ב, נוהג המשבש קשות את התמונה. הדולר אינו מטבע חוקי בשטחים אלו ואין בו שימוש מסחרי; השקל הוא המטבע העובר לסוחר.
רביעית, הכרחי להבחין בין התוצר המיוצר בשטחי הרשות, שהוא סך כל המוצרים והשירותים המיוצרים בה בשנה, לבין ההכנסה הלאומית של הפלסטינים הכוללת גם הכנסות מעבודה בישראל ובהתנחלויות (כ־3 מיליארד דולר אשתקד), העברות מתעסוקה פלסטינית במדינות המפרץ, תרומות של המדינות המסייעות לרשות (בין 800 מיליון למיליארד דולר בשנה) וההוצאות של סוכנות האו"ם לפליטים. בשל כך ההכנסה הלאומית לנפש ברשות גבוהה ב־22% עד 25% מהתוצר המקומי לנפש.
ולבסוף, סוגיית המחירים: המחירים בשטחי הרשות נמוכים מאוד, בכל התחומים. לכן, במונחים של כוח קנייה ממשי, ההכנסה לנפש פלסטינית גבוהה יותר מהחישוב הדולרי הפשטני. הבנק העולמי מספק, במאגרי המידע שלו, את האומדנים של הכנסה לאומית לנפש בפלסטין (כך במקור) המותאמת לכוח הקנייה המקומי: 8,200 דולר בשנה שעברה. לשם השוואה, התוצר המקומי לנפש היה שם אשתקד רק 3,700 דולר. ההכנסה הלאומית הפלסטינית לנפש המותאמת לכוח הקנייה בגדה המערבית בלבד נאמדת ב־12,300 דולר. לעומת זאת, התוצר המקומי לנפש היה רק 5,500 דולר. נתון שאינו מבטא נכונה את רמת החיים בשטחי הרשות ביהודה ושומרון.
אף על פי כן, המוסדות הכלכליים הבינלאומיים אוחזים דווקא בתוצר המקומי כדי לתאר את המשבר הכלכלי הפלסטיני. זו גישה בעייתית ומייאשת, שלא משרתת גם את המטרות שלהם.
בין יו"ש לעזה
כשנחתמו הסכמי אוסלו לא היה הבדל תהומי בין רמת הפיתוח הכלכלי של הגדה המערבית מול רצועת עזה. ב־1994 הייתה ההכנסה הלאומית לנפש בגדה – לא כולל התנחלויות ישראליות וללא מזרח ירושלים – 1,370 דולר, לעומת 1,260 דולר ברצועת עזה. פער לא גדול של 9%. בשיאה של האינתיפאדה השנייה, ב־2002, ההכנסה לנפש של תושב פלסטיני בשטחי הרשות בגדה הייתה כבר גבוהה מהכנסה לנפש של פלסטיני בעזה ב־30%. מאז עלתה ההכנסה לנפש בעזה ב־45%, ובגדה המערבית ב־380%. בפועל, אלו היום שתי כלכלות נפרדות שמעט מאוד מקשר ביניהן מלבד השכר לעובדי המגזר הציבורי־אזרחי ברצועה, המשולם עדיין מקופת הרשות ברמאללה.
המצב הכלכלי בעזה בכי רע. האבטלה נאמדת ב־40% מכוח עבודה, כשרבע מהאוכלוסייה בלבד עובד והשכר המקומי הממוצע הוא 1,200 שקל בחודש. הסיוע של המדינות התורמות נבלע במבוכי המימון של מנגנוני חמאס, היצוא דרך נמלי ישראל נתקל במחסומים ביטחוניים ובירוקרטיים, ההשקעה בתשתיות נמוכה בעשרות אחוזים מהנדרש, החשמל מסופק במשורה, המים מזוהמים, צפיפות הדיור במחנות הפליטים גדלה משנה לשנה, המחסור בשירותי בריאות וחינוך בסיסיים מחריף והעוני לא מצטמצם. נקודת האור: מאז הוחלפה הנהגת חמאס ברצועה, הנושאים הכלכליים־חברתיים הוצבו בראש סולם העדיפויות של יחיא סינוואר, נרשמת פעילות עסקית מוגברת, אי אלו פרויקטים בתחום האנרגיה והמים מתקרבים סוף־סוף לסיום וישראל מעניקה אישורי כניסה לרבבות עובדים.
מול עזה, שטחי הרשות ביהודה ושומרון הם כאמור עולם אחר. את תקופת פוסט אוסלו ניתן לחלק לארבעה פרקי משנה: הראשון הוא צמיחה מהירה ושגשוג מסחרר עד 2001. זוכרים את הנסיעות ההמוניות לקזינו ביריחו ואת מסעי הקניות של הישראלים בשווקי הערים הפלסטיניות הקרובות לקו הירוק? אחר כך שנתיים של אינתיפאדה מחקו בברוטליות את כל ההישגים הללו, ומאז ועד היום נשמר נס כלכלי מפתיע. עבור הפלסטינים ביהודה ושומרון היו אלו 20 שנה של צמיחה, עלייה ברמת החיים, שיפור ניכר בתפקוד הרשויות הכלכליות, כניסה מהוססת אך מתמשכת של הון השקעות זר, ומאבק אזרחי בלתי פוסק בהגבלות ובחסימות הישראליות. ההכנסה לנפש (בדולרים שוטפים) עלתה ב־8.5% לשנה, וב"דולרים קבועים" ב־6.5% לשנה, מעל ומעבר לכל תחזית מציאותית. התוצאה הסטטיסטית: צמצום ניכר בפערים ברמת ההכנסה לנפש מול ישראל (לפי 4.5 בלבד, כשהיא מותאמת לכוח קנייה).
לפי הנתונים, סך כל הסיוע לרשות ב־20 השנים שחלפו הגיע ל־40 מיליארד דולר. לכל משק בית פלסטיני בגדה יש טלפון נייד (אם כי רק בדור השלישי, לא הרביעי או החמישי), מקרר וצלחת טלוויזיה על הגג. ל־70% יש מחשב נייח או נייד, ל־90% אינטרנט בבית ול־34% מכונית פרטית. 250 אלף צעירות וצעירים לומדים באוניברסיטאות, עוד 15 אלף במכללות קהילתיות. מנגד, רק 77% מהגברים ו־16% מהנשים משתתפים בכוח העבודה. האבטלה, למרות התעסוקה בישראל, עדיין דו־ספרתית, 12%. היצוא לישראל ולירדן שולי, הגירעון בסחר החוץ גבוה מאוד והקשיים התקציביים מתגברים ככל שישראל מעכבת, מסיבות מדיניות־ביטחוניות, את העברת הכספים שהיא חייבת לפלסטינים לפי פרוטוקול פריז.
שוחחתי לא מעט עם כלכלנים פלסטינים ותיקים. הם ממשיכים לחלום על שליטה עצמית מלאה בגורלם הכלכלי ולקוות שתגיע. חטפתם את הכלכלה שלנו, הם אמרו לי במרירות. למה שלא נהנה גם אנחנו מתמלוגים מאוצרות ים המלח, בקטע הפלסטיני שלו, הם שואלים. למה שלא נפתח ביחד איתכם חקלאות בבקעת הירדן, שרוב שטחיה בלתי מעובדים? ומה קרה לעקרון היסוד של התנועה החופשית של אנשים, הון ויוזמות, כפי שהובטח בפרוטוקול פריז? לא כך הם תיארו לעצמם לפני 30 שנה את הכלכלה הפלסטינית כיום.
אמת, גם אנחנו הישראלים לא תיארנו לעצמנו שבחלוף שלושה עשורים נהיה עדיין כה רחוקים ממימוש העקרונות עליהם סוכם באוסלו הרחוקה.
כלכלת 3:3:3
מחצית מהישראלים בני ה־20 ומעלה, לפי סקר חברתי חדש של הלמ"ס, סבורים שהתקשורת מתארת את המציאות בארץ "באופן גרוע יותר ממה שהיא באמת". על מחצית זו נמנה כעת גם כלכלן הצמרת, פרופ' איתן ששינסקי (הבשיל המועד להעניק לו את פרס ישראל על מפעל חייו). בראיון לאסתי פרז ברשת ב' הוא אמר השבוע: "העיתונות הכלכלית צובעת את הדברים בצבעים יותר שחורים מהמציאות. המשק לא במשבר שהפסימיסטים חשבו שיקרה. אני מופתע מעצמי שאני אומר זאת". ששינסקי השמיע את הערכתו לפני הפרסום על קצב אינפלציה שנתי של 3.3% ביולי, על צמיחה ריאלית בקצב שנתי של 3% ברבע השני של השנה ועל אבטלה בשיעור של 3.4% מכוח העבודה. נראה שהמשק מתכנס למספר הקסם 3. בהשוואה בינלאומית, מספר בהחלט מכובד.
אז למה השקל נחלש? הרי ההפרש בין היבוא ליצוא סחורות ("גירעון מסחרי") הצטמצם בחצי שנה ב־20%, במאזן התשלומים הבינלאומי נמשך העודף הנאמד השנה ב־20 מיליארד דולר ועתודות מטבע החוץ הגיעו לשיא. איך, איך, איך הדולר מתייקר במדינה עם עודפי דולרים כאלה? את התשובה מספק פרופ' פול סמואלסון המנוח, כלכלן אמריקאי־יהודי וחתן פרס נובל, שנהג לומר בהרצאות לסטודנטים שלו: "שלושת הדברים המשגעים את בני האדם הם רדיפת כבוד, תאוות בצע וניסיון להבין את שוקי המטבע". אל תנסו אפילו.
