שאלתי את דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, מה שלומו של הרמטכ"ל בימים אלה. הרצי הלוי הוא הרמטכ"ל הראשון שמצא את עצמו באש צולבת: חברי הקואליציה תקפו אותו על שנמנע מלערוך משפטי שדה לטייסי מילואים שהודיעו על הפסקת התנדבותם; ארגוני המחאה תקפו אותו על שנמנע, לטעמם, מלהציג לראש הממשלה את מצב הכשירות בכל חומרתו. הם ציפו שיהפוך שולחן.
בשבוע האחרון ההתקפות עליו מימין איבדו רסן. הצטרף אליהן, בכל כוח ייחוסו המשפחתי, גם בנו של ראש הממשלה. בדרך כלל אני נמנע מעיסוק בבני משפחה של פוליטיקאים: עם כל העניין במעללים של האישה, האב, הילד, האחריות נופלת על כתפיו של אדם אחד. אבל המקרה של יאיר נתניהו חריג: לא ברור מה תפקידו בכוח, האם הוא פרילנסר, סוכן חופשי, שחולק את רחשי ליבו עם עוקביו, או שהוא חוליה בשרשרת, איש הקשר ותחנת הממסר בין ראש הממשלה לאגף הרעיל במפלגתו. הערפל סביב נסיבות היציאה שלו מהארץ מעורר אי־נוחות. גורמים ממשלתיים כאלה ואחרים מעורבים בסיפור הזה. סופו להיחשף.
יש עוד צד מטריד במשחק הזה: כל אירוע מביך שהקואליציה הנוכחית שוחה בו, מהשתלחות ברמטכ"ל עד זריקת נערות לאחורי האוטובוס, מזמין מעקב אחר הציוצים של נתניהו. האם גינה, מתי גינה, איך גינה. הבעיה היא שאין כבר שום משמעות לתגובות שלו. הן לא עושות רושם לא על התוקפים ולא על המותקפים. הן מלוות את הכאוס הגואה במרחב הציבורי כמו מוזיקת מעליות, מוזיקת רקע.
חזרה לרמטכ"ל: תקשיב, זה לא נעים, אמר בתשובה לשאלה על שלומו, אבל צריך לשמור על פרופורציות. כמו רוב קודמיו בשעת משבר הוא התכנס לתוך הפעילות המבצעית.
מה שקומם את הימין הביביסטי ואת נתניהו עצמו היה ההחלטה של הרמטכ"ל לחשוף לציבור את המצב בצה"ל. לאחר תקופה של פער בין הדיווחים של ארגוני המחאה לתיאורים המחמירים פחות שיצאו מצה"ל, הגיע הזמן להיישיר מבט לציבור. למעשה, לא נותרה לרמטכ"ל ברירה: האמון בדיווחי הצבא עמד למבחן. ביום שישי נפגש מפקד חיל האוויר עם כ־60 קציני מילואים מכל היחידות בחיל. הוא תיאר להם את המצב כהווייתו וניסה לשכנע אותם להמשיך להתנדב.
בעקבות דבריו של מפקד חיל האוויר ערך דובר צה"ל תדריך סדור, און רקורד, לכתבים הצבאיים. התדריך אושר על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל. נתניהו התפוצץ מכעס. נדמה שמה שסירב לקלוט כאשר שמע את תיאור המצב מפי שר הביטחון והרמטכ"ל, קלט עכשיו, כשראה את הכותרות בתקשורת. הוא הרים טלפון לרמטכ"ל, גער בו על ההדלפה ודרש שיוציא מיד הכחשה. הדלפה לא הייתה: היה פרסום רשמי, מסודר. גם הכחשה לא הייתה: הרמטכ"ל לא יכול להכחיש את מה שאישר; הוא לא יכול להתכחש לאמת.
הכעס של נתניהו הוזן מיד למכונת הרעל של הביביסטים. מה שיצא משם היה בעיקר גידופים – והבטחות להעיף את המטה הכללי כולו מהצבא. הביביסטים מגיבים בעצבים על בשורות רעות. ביום ראשון איפשר נתניהו לרמטכ"ל להציג לו לראשונה את הנתונים בצורה מסודרת. נתונים נמסרו גם לוועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון. בשלב הזה כולם חשדו בכולם שלא הביטחון מעניין אותם אלא ועדת החקירה העתידית.
אחת הטענות נגד הרמטכ"ל התמקדה בעבר: אילו פעל בנחישות נגד המאיימים לסרב בחודש מארס, צה"ל לא היה צריך להתמודד עם סרבנות המונית באוגוסט. הוא דחה את הטענה על הסף: אילו העניש והשפיל את המאיימים לסרב במארס, הסרבנות באוגוסט הייתה הרבה יותר רחבה, הרבה יותר גורפת.
3 צפייה בגלריה
בתוך זמן לא ארוך נתמודד עם מזרח תיכון גרעיני: MBS וביידן
(צילום: אי־פי, Bandar Aljaloud)
הרמטכ"ל יכול היה ליהנות מנחמה אחת, חצי נחמה: ההתקפה הפרועה של הביביסטים שיקמה את האמון בו בצד המוחה. אתמול ושלשום פורסמו מודעות ענק מטעם פורום העסקים, התארגנות ששותפים בה 200 מראשי המשק. תצלומו הרשמי של הלוי, על עמוד שלם, התנוסס עליהן, ותחתיו המשפט המפורסם של בן־גוריון, שמעטר את מגרש האימונים של בית הספר לצניחה: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". "כל השתלחות ברב־אלוף הלוי מהווה פגיעה חמורה בביטחון המדינה ובציבור כולו", נאמר בהמשך. "אנו, חברי פורום העסקים, לא נאפשר זאת".
קורא ותיק הזכיר לי השבוע שג'וזף מקארתי, הסנאטור שהפיל את אימתו על אמריקה בתחילת שנות ה־50, איבד את עולמו ברגע שהסתער על הצבא. שום דבר לא דומה, ובכל זאת.
הפקק הלא־נכון
מעשה באמבטיה שעלתה על גדותיה. מפעם לפעם ניגש אדם, גוהר פנימה, מכניס יד למים ומגשש את דרכו לפקק. הפקק הוא הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הסעיף המרכזי במשנתם המהפכנית של לוין, רוטמן וסמוטריץ'. האיש מאמין שאם יפתור את בעיית הפקק, המים ייעלמו בבת אחת, והשלום, האושר והאהבה יחזרו לשלוט בארצנו. נשיא המדינה היה הראשון שניסה. אחריו באו רבים וטובים. הפתרונות שהציעו היו מבריקים, אבל חסרי תועלת. הם נפלו על הפקק הלא־נכון.
חבר הכנסת הטרי אליהו רביבו (ליכוד) ניסה ועדיין מנסה. לפני חמישה חודשים גיבש מתווה לבחירת שופטים שחשב שיספק את כולם, מנתניהו ולוין עד למובילי המחאה. המסע שעשה מלשכה ללשכה מרתק. פגשתי אותו שלשום, בבית קפה במודיעין.
"תקופה ארוכה גוננתי על הרפורמה", אמר. "בסוף פברואר הגעתי למסקנה שאף שהרפורמה צודקת, הדרך שבה הגיעה לעולם היא שגויה, לכן עלינו לחפש פשרה".
את המתווה שלו השלים בסוף מארס. "אמרתי, המחאה מתייחסת לוועדה לבחירת שופטים כאל קודש הקודשים. בניתי קונסטרוקציה ששומרת על הוועדה כפי שהיא, כולל ההרכב, אבל מאפשרת לתקן את התהליך. אפילו אהרן ברק מוכן לתקן".
אתה משוכנע ששינוי הוועדה לבחירת שופטים הוא הדבר הכי חשוב בעיני הבוחרים שלכם? שאלתי. לוין ונתניהו המציאו דמון, מפלצת, אויב מבית, ועכשיו אנשים כמוך שוברים את הראש בניסיון לרדת מזה.
"אני חולק עליך", אמר. "הוועדה לבחירת שופטים היא אחת הבעיות הגדולות במדינה. כשמאיר שטרית היה שר המשפטים, אחי יאיר (היום ראש עיריית לוד) ואני הלכנו אליו והצענו שימנה את אדמונד לוי לשופט בבית המשפט העליון. חייבים לגוון את בית המשפט. שטרית עשה עסקה עם אהרן ברק: אדמונד לוי תמורת איילה פרוקצ'יה, שברק מאוד רצה. זה היה הדיל".
אתה יודע איפה מאיר שטרית היום, אמרתי. הוא נואם מבוקש בהפגנות של תנועת המחאה.
"נכון", אמר, "אבל מעשיו לא יימחקו מספרי ההיסטוריה. אדמונד לוי המנוח נחשב היום לשופט חריף ויסודי, מטובי השופטים.
"במתווה שלי הוועדה נשארת כפי שהיא. במקביל אליה מוקמות שתי ועדות איתור, האחת בראשות שר המשפטים, האחרת בראשות נשיא/ת בית המשפט העליון ובהשתתפות יו"ר האופוזיציה. בכל ועדה חמישה חברים. לשר המשפטים יש רוב בוועדה שלו. ליו"ר האופוזיציה יש זכות וטו בוועדה שלו. כל ועדה בוחרת בתורה שלושה מועמדים לכל תקן שמתפנה בעליון. הוועדה לבחירת שופטים בוחרת אחד מתוך השלושה. אם לא הצליחה לבחור, הבחירה חוזרת אל ועדת האיתור".
המורכבות בילבלה אותי. בסך הכל, מדובר באנשי מקצוע. ישראל לא צריכה לאמץ את הפגמים בשיטה האמריקאית, ביבוא אישי מפורום קהלת. לפני שהיא מסתחררת סביב השאלה אם השופט מזרחי או אשכנזי, שמרן או ליברל, מתנחל או צפון תל־אביבי, היא אמורה לבחור שופטים על פי הידע שלהם בחוק, המזג השיפוטי, החריצות, הניסיון – וכן, התבונה. הנזק ההיסטורי שגרם ברק לבית המשפט העליון לא היה עודף אידיאולוגיה אלא עודף פוליטיקה. יותר מדי עסקאות, יותר מדי דילים. ברק לימד את הפוליטיקאים שבחירת השופטים היא שדה הציד שלהם. אין פלא שהם דורשים להכריע בו.
מה שאתה מציע מאוד מורכב, אמרתי.
"צריך לתת ביטוי לרצון העם", אמר רביבו.
מה אמר לך יריב לוין, שאלתי.
"בהתחלה הוא גילגל אותי מכל המדרגות", אמר. "נשמע לו הזוי שחבר בקואליציה מעלה הצעה כזאת. עכשיו הוא מוכן ללכת על זה. הוא עבר תהליך".
נתניהו העביר את מתווה רביבו לעיונו של מיכאל ראבילו, עורך הדין שפועל בשמו בזירה הפוליטית.
מה אמר נתניהו, שאלתי.
"אומר לך דבר אחד", אמר רביבו. "אם מישהו מראשי האופוזיציה יאמר שהוא מוכן לחתום על זה, נתניהו יצטרף".
אבל נתניהו, אמרתי, הכריז בפומבי שהוא מתכוון להעביר את החוק שישנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. אין כאן סתירה?
"יש לו מחויבות לרחוב הליכודי", אמר רביבו.
רביבו לא הסתפק במנהיג המפלגה שלו. הוא ביקש להיפגש עם לפיד ועם גנץ, ראשי מפלגות האופוזיציה. הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. הפגישות עם לפיד היו חמות במיוחד. הן התקיימו בכנסת ובמרתף ביתו של לפיד ברמת אביב ג'.
לפיד העביר את המתווה לעיונה של פרופ' סוזי נבות, המומחית שלו למשפט חוקתי. היא הצביעה על פגמים בסיסיים. רביבו הציע ביטחונות. הוא הבין שהבעיה היא אמון: לאף אחד מראשי האופוזיציה אין אמון בהבטחות של נתניהו. הוא האמין שהביטחונות יפתרו את הבעיה.
גנץ העביר את ההצעה לעורך הדין שלו, רונן אביאני. בהמשך הוא העביר את התיק לגדעון סער, שהמאבק על הרפורמה המשפטית הוא תחום ההתמחות שלו. סער נפגש איתו פעמים אחדות.
את כללי המשחק בוועדה הקיימת ניסח גדעון סער בחוק שהעביר לפני 15 שנה. הוא חשב שהמתווה שמציע רביבו פחות טוב מהמתווה שלו. החוק שלו מחייב את החברים בוועדה להתפשר; המתווה של רביבו מחייב אותם להקצין: כל ועדת איתור תקדם מועמדים שיתאימו להשקפה הפוליטית של הרוב בוועדה. בסוף הוא השיב בשלילה.
זה נראה כמו משא ומתן, אבל בעצם היה ניסיון לגיוס סוכן. לפיד וסער תרים מהיום הראשון אחר שרים וחברי כנסת שעשויים למרוד בפקודות שמנחיתים עליהם נתניהו ולוין. הם מחפשים סדק. רביבו הרשים אותם כמי שכוונותיו טובות. הוא מקדם את המתווה שלו לשם שמיים. את מי רביבו מייצג, הם תהו, האם קבוצה של חברי כנסת מהליכוד שהדורסנות של לוין נמאסה עליהם, או רק את עצמו. הם הגיעו למסקנה שהוא מייצג רק את עצמו.
זה נכון גם לגבי נתניהו ולוין. היה חשוב להם לשמור על רביבו בתוך גבולות הגזרה. ב־7 בספטמבר יתקיים דיון בבג"ץ בעתירה שדורשת לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. לוין מסרב לכנס אותה, בניגוד לחוק. הוא גם מונע את בחירת השר שיכהן בוועדה. כל ידיעה על משא ומתן בעניין הוועדה תחזק את העמדה שלו בבג"ץ: אם יש משא ומתן, אין טעם להתכנס. האינטרס הזה מסביר אולי איך המגעים שניהל רביבו בחשאי פורסמו השבוע בהבלטה בערוץ 14.
מדוע לא הצעת לנתניהו ללכת על המתווה שלך חד־צדדית, שאלתי.
"הבאתי לו רעיון", אמר. "אני לא יכול להיכנס לנעליים שלו. אני גם רוצה להיות חכם, לא רק צודק. במהלך חד־צדדי אנחנו עלולים להפסיד את הרחוב. תפסיקו לתת להם את הלחי השנייה, יאמר הציבור הימני".
רביבו מאמין שרק הפחד מהתגובה של תנועת המחאה מנע מראשי האופוזיציה לקבל את המתווה שלו. "זה כמו שאחד מחליט לקפוץ בנג'י, טס לניו־זילנד, עולה על הגשר, מתחבר לרתמה ואז, פתאום, מתחרט", הוא אומר.
"כל בר דעת מבין שכאשר תתקיים מסיבת עיתונאים שבה שרים בממשלה וראשי האופוזיציה יופיעו יחד ויאמרו שהגיעו להסכמה, הרוב השפוי יירגע. רק מי שיש לו אינטרס סמוי ימשיך להתנגד".
נדמה לי שאנחנו כבר לא שם, אמרתי לו. הבולמוס המהפכני נוגע בכל, מהדרת נשים עד חיסול צבא העם. דבר אחד לא אמרתי: הפקק באמבטיה הוא לא הוועדה לבחירת שופטים – הפקק הוא נתניהו. עד שבליכוד לא יבינו שכמו מרגרט תאצ'ר בשעתה, כמו בן־גוריון בשעתו, נתניהו הפך מנכס לנטל, נמשיך לדהור לתהום.
גרעיני סעודיה
בעולם עוקבים בסקרנות אחר הרומן המשולש בין ארצות־הברית, סעודיה וישראל. העניין מתרכז כרגע בסוגיה הפלסטינית: איך נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן יתמודד עם המלכוד שלו – מצד אחד, הציפיות ממנו, כמי שמתיימר להיות מנהיג העולם הערבי, להוציא מישראל מהלך משמעותי בנושא הפלסטיני; מצד שני, התלות שלו בהשפעה הישראלית בקונגרס האמריקאי. ואיך נתניהו וממשלתו יתמודדו עם המלכוד שלהם – מצד אחד, התקווה לנורמליזציה עם מדינה ערבית נחשקת; מצד שני, החתירה בפועל לחיסול הרשות ולסיפוח הגדה.
נניח לרגע לפלסטינים. אחת הדרישות שהציגו הסעודים לאמריקאים הייתה לאפשר להם להקים, בחסות אמריקאית, מתקנים גרעיניים אזרחיים, כולל העשרת אורניום על אדמתם. נתניהו לא הבהיר עד היום מה תהיה עמדת ישראל אם וכאשר יגיעו המגעים עם סעודיה לשלב מעשי. בוושינגטון יש מי שתומך בדרישה הסעודית: אם אמריקה תסרב לסעודיה, הסעודים ימצאו מקור אחר – רוסיה, סין או אפילו איראן. הדאגה של הנסיך למקורות אנרגיה שיחליפו בעוד כמה עשרות שנים את בארות הנפט שיתייבשו, מלמדת על בגרות ואחריות. הוא דואג לעתידה של הממלכה, הוא דואג לאזרחיה.
לא כל כך פשוט. שליט האמירויות מוחמד בן זאיד (MBZ) קדם ל־MBS במחשבה שיום אחד יחליף הגרעין את הנפט ואת הגז. הוא הקים ב־2009 את תאגיד האנרגיה האטומית של האמירויות. כור אטומי ראשון, בארכה, אחד מארבעה, הולך ונבנה במערב אבו־דאבי. הכוונה הראשונית הייתה להעשיר אורניום במקום. האמריקאים הטילו וטו, והאמירויות צייתו. התקנות של התאגיד כוללות התחייבות להימנע מהעשרת אורניום ומעיבוד מחדש של דלק גרעיני. והנה, ארצות־הברית וישראל, בעלת הברית הוותיקה והחברה החדשה, מוכנות להעניק לנסיך הסעודי מה שסירבו להעניק לנסיך האמירותי.
זאת רק התחלת הבעיה. המעבר מהעשרת אורניום לצרכים אזרחיים לשימושים צבאיים אפשרי. הרי זה מה שישראל טוענת זה שנים נגד איראן. אם סעודיה תעשיר, יעשירו גם טורקיה, מצרים וכמובן, האמירויות. בתוך זמן לא ארוך נתמודד עם מזרח תיכון גרעיני. דודי אמסלם, השר הממונה על האטום, ייסע לוושינגטון ויסביר.
כמו בפרשת האף־35 לאמירויות, נתניהו נמנע מגילוי האמת. אולי הוא מקווה שברגע האחרון יחליט הנסיך שלא בא לו להעשיר אורניום, והבעיה תיפתר מעצמה. מבקר אמריקאי שאל פעם את הנסיך מדוע רכש במאות מיליוני דולרים תמונה של ון־גוך שלא אומרת לו דבר. "כי אני יכול", השיב. קרן הפיתוח שלו רוכשת עכשיו כל כוכב כדורגל בתבל. לא אהבת הספורט מניעה אותה, אלא שיכרון הכוח. למה? כי היא יכולה.
nahumb@yedioth.co.il
