כאשר אוריה בת התשע קיבלה מאמא שלה את הכרך החדש הצבעוני והקופצני של האנציקלופדיה "בריטניקה, היא הסתכלה עליו בתימהון ואמרה: "וואו, זה כמו ויקיפדיה על נייר". האם מדווחת שאוריה הסקרנית המשיכה במשך שעה ארוכה לקרוא ולדפדף בין הערכים שנכתבו על ידי סוללת מומחים עולמית. זה מה שקרה לילדים נוספים בני דור המסכים שהתוודעו לכרך המושקע של האנציקלופדיה הוותיקה שרואה אור כעת בעברית ("ידיעות ספרים").
כאשר מדפדפים בין העמודים יש תחושה של דילוג בין מגמות בבית הספר או בפקולטות באוניברסיטה, בכל אחת מקבלים טעימה של עולם תוכן, על פי נושאים. החטיבה הראשונה עוסקת בכדור הארץ, לאחריה בחיים על פני כדור הארץ, בהמשך תולדות בני האדם, ההיסטוריה מהעת העתיקה ועד התקופה המודרנית, ובסוף השאלה מה צופן המחר.
בכל פרק כזה יש סקירה כללית מלווה בתמונות, דיאגרמות, נתונים שמוגשים באופן מאוד קליפי, ונושאים משיקים שצדים את העין. למשל, בפרק על כדור הארץ לומדים על היווצרות הכדור, המבנה, תזוזת הלוחות וכמובן ענייני אקלים. כאשר מלמדים מהו הר געש עושים זאת באמצעות תמונה ענקית של הר געש מתפרץ שממנו מגיחים הסברים חשובים. במוצא החיים יש צילומים של סלעים, צמחים, פטריות, בעלי חיים, חרקים – כולל נתונים ומידע עתיר פיקנטריה שמוגשים בצורה שובת עין. עבור ילדים ובני נוער זה עושה את העבודה, כי כל כפולת עמודים היא פורטל ידע שעוסק בעניין ספציפי ומכניס את הקורא לתוכו.
מידע זה מגניב
הכרך העבה לא מחליף את עשרות הכרכים שמילאו מדפים בבית כשהיינו קטנים. הוא יותר "המיטב" או "הטריילר" של מה שהיו פעם סדרות בלתי נגמרות של אנציקלופדיות. אבל גם אני, קשישא שגילה הוא פי שישה מזה של אוריה, מצאתי את עצמי מדפדפת בכרך הכבד וצוברת מידע. והיי, אפילו ניסיתי יותר מפעם אחת, באינסטינקט מטופש, "להגדיל" את האותיות, כמו ש"מגדילים" את המסמך על גבי מסך הטאץ', כי הכתוב היה לי קטן מדי, אבל בואו נזכור שאני לא קהל היעד.
השאלה החשובה יותר היא אם יש סיכוי שכאשר עושים את זה נכון - מסקרן מספיק, צבעוני מספיק, אפשר אפילו לומר תזזיתי מספיק, ובאופן שאינו חדגוני ולא נשען על כמויות בלתי נגמרות של טקסט, אלא על פורמט שמתגמל את המוח שלנו רווי הדופמין - יש סיכוי לגרום לילדים שנולדו ביבשת הדיגיטלית, להתעניין גם בקריאה בפורמט הישן? כלומר ממש לעשות לנו נחת ולהחזיק ספר ביד, שלא לומר אנציקלופדיה?
ד"ר מיכל דולב־כהן ממכללת אורנים, מנהלת המרכז ללמידה וחקר פגיעות במרחב המקוון, שמחה על החדש־ישן הזה ואומרת שכל העניין הוא להנגיש לילדים את הפורמט. "כיוון שהאינטרנט הרבה יותר נגיש וזמין לנו, יש בפורמט הדיגיטלי של חיפוש הידע משהו יותר מיידי ומאפשר", היא מסבירה, "אבל אנחנו יודעים ממחקר שחשוב לילדים גם להחזיק ביד ספר ולהריח אותו ולדפדף ושזה מפעיל יותר חושים. חייבים למצוא את האיזון ולהנגיש את הספרים. כדי שהילדים ירצו לדפדף בספרים מנייר צריך בהחלט להפוך אותם לאטרקטיביים".
מה נחשב היום אטרקטיבי?
"למה כולנו בתוך הדיגיטל? כי יושבים אנשים במשך שנים ועושים מחקרים על מה תופס אותנו, איך למכור נכון יותר לכל שוק, מה מתאים לקהל הישראלי, היפני או האמריקאי. אנשים עובדים בזה. וכך צריך לעשות גם בתחום הספרים. לא להסתפק בכך שכתבנו ספר נפלא אלא לחשוב איך לגרום לו לתפוס את העין של הקורא, ובעיקר איך להפוך אותו לעכשווי ולגרום לו להתעדכן, ממש כמו שאפליקציה מתעדכנת".
נועה אהרוני, שהיא פרופסור במחלקה למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן ומתמחה באוריינות מידע ואוריינות דיגיטלית, מזכירה לנו את הברור מאליו: עבור הילדים של היום, ההנגשה של הפרינט פחות מיידית וקלה מההנגשה של האונליין. "הם רגילים לצרוך הכל מהמסך", היא אומרת, "רגילים שהכל מוגש להם בצורה מקוונת, ופה אומרים להם 'יש לכם מידע שקיים בצורה מודפסת'. זה אומר שכדי לסכם למשל חומר מתוך הכרך המודפס הם צריכים לעשות שיפט מחשבתי".
כלומר זה דורש מהם להתרכז יותר, להתאמץ יותר?
"ברור שכן. כשאנחנו קוראים בדרך מקוונת, צורת הקריאה שלנו שונה מאשר בדרך המודפסת. בקריאה מקוונת דפוס החשיבה שלנו שונה, אנחנו מתמקדים בכותרות, מעבירים עיניים על המסמך ומחפשים את המידע שנחוץ לנו, וכמובן נעשה קונטרול F ונמצא את המילה שאנחנו צריכים. בדיגיטל, גם כאשר נרפרף על הכתוב, נבין את ההקשר. בספר מודפס צריך חשיבה קוהרנטית לאיסוף המידע, אי־אפשר להפעיל פונקציה במחשב כדי לחפש ולסמן חומר. צריך בשביל זה לפתח הרגלים אחרים, כמו למשל הרגלי קריאה מעמיקים יותר, עיבוד מידע ממושך ודגש על הצד הוויזואלי".
מיכל דולב־כהן אומרת ש"שני הפורמטים חיים זה לצד זה. אבל להורים יש פה תפקיד - לא להזניח את האוריינות בגילים הצעירים במיוחד. לצערי, אנחנו רואים הורים שנותנים לילדים צעירים את הטלפון ולא נותנים להם ספר".
ויתרונות הטכנולוגיה?
"ברור לגמרי שאנחנו צריכים את הטכנולוגיה. אני יכולה לקנות לאמא שלי, שהיא אישה מבוגרת, עד מחר ספרים מודפסים בכל הנושאים שהיא אוהבת, אבל היא כבר קוראת הרבה יותר טוב בדיגיטלי, על מסך שהיא יכולה להגדיל בו את הפונט. אז היום גם ילדים וגם מבוגרים מחפשים גדול יותר, צבעוני יותר, ולכן גם המודפס וגם הדיגיטלי מבינים את זה ומיישרים קו. לדוגמה, רואים איך בכל אתר חדשות כל הזמן עושים שינויים ובודקים איך יכולים למשוך יותר קהל, אז גם הספרים צריכים לעשות את זה. אני שמחה לראות שבריטניקה עשו את זה, ושהם באמת מנסים להנגיש משהו שאנחנו גדלנו עליו.
"דוגמה נוספת: הקטנה שלי בת 15 ועד לפני כמה שנים זה היה מגניב לקבל מתנה ליום ההולדת את 'ספר השיאים של גינס', כי הוא מעוצב ומשתנה כל שנה ועובדה שעדיין מוכרים אותו וילדים רוצים שיהיה להם אותו בבית בעותק פיזי. וכיוון שכך, זה עוזר לנו להגיד בהקשר של בריטניקה, שגם מוגשת באופן הזה, שמידע זה מגניב, כי זה כבר לא מלא טקסט משעמם אלא מדבר בשפה הוויזואלית המתקדמת והמתפתחת של הילדים היום".
חומר למחשבה
בעבר ככל שהיה יותר טקסט באנציקלופדיה היא נתפסה יותר רצינית, אני מזכירה, ודולב־כהן מסכימה: "ככל שהיה יותר טקסט קטן הייתה הרגשה של רצינות וחשיבות והנה זה עניין של אופנות, והעולם שלנו השתנה. היום אנחנו רגילים לדברים אחרים. למרות שקונים פחות ספרים לעומת העבר, הספרים החווייתיים כמו זה של בריטניקה, כמו זה של שיאי גינס – נמצאים עדיין בחנויות והילדים מתלהבים מהם".
פרופ' אהרוני מבקשת בהקשר הזה להזכיר לנו את הדרך שעשתה בריטניקה, שהייתה בתחילה מודפסת, עברה להיות מקוונת כדי ליישר קו עם השינויים ולהשלים את הפער, ואז חזרה לכרך המודפס הנוכחי, ששואב גם מהשפה הדיגיטלית לטובת המודפסת.
"לא סתם הולכים פה על תמונות גדולות וטקסט שמוגש בצורה קלה לעיכול", היא אומרת. "הילדים היום קוראים מהר, מסתכלים על כותרות, אולי ירגיז אותם שהם לא יכולים לעשות קונטרול F ולחפש את מה שהם צריכים כי זה ספר ולא מחשב. וגם כיוון שהכרך מחולק לפי נושאים, שלא כמו בדיגיטל, ייקח להם זמן לדלג על חלקים שפחות מעניינים אותם, ואז ההרגלים שרכשו בדיגיטל יחסרו להם בעותק המודפס. פתאום הם לא יוכלו להעתיק טקסט 'חי' ישירות לעבודת הבית, או לעשות חיפוש. הם יצטרכו לחזור לטכניקה של פעם – ולסכם את החומר".
והם יודעים היום לסכם?
"בשביל לסכם לא מספיק למצוא את המידע, צריך קודם כל להבין אותו, ומידת ההבנה באה לידי ביטוי בחומר שסיכמנו. לצערנו, מחקרים מראים שזה לא מתקיים. בפועל, רמת האוריינות של תלמידים היום מאוד נמוכה. קשה להם לעשות קישורים ולסכם מתוך טקסט, זו יכולת שצריך להתחיל להקנות בגילים ממש צעירים. אם הם יקבלו הכוונה היכולת הזו תישמר".
דבר נוסף שבעייתי בעיני אהרוני הוא שאין מספיק ספריות בבתי ספר, וגם לא ספרנים וספרניות מקצועיים שיכולים ללוות את התלמידים בהתוודעות לספרים מודפסים ולעקוב אחר תהליכי האוריינות שלהם. "אם יהיו בבית הספר ספרנית או ספרן שיקפידו להראות לתלמידים כרך חדש", היא אומרת, "אין ספק שכאשר הם יחזרו הביתה הם יבקשו מההורים לשאול את העותק בספרייה או לרכוש אותו. הבעיה היא שבארץ אין תקן לספרני וספרניות בתי ספר". •
להעניק לילד זמן של הנאה בחברת עצמו
שרון פאר, מנחה הורים למתבגרים, מחבר הספר "המתכון לגידול ילדים מוצלחים" ביחד עם מיכל דליות, מזכיר לנו את היתרונות של הספר המודפס בקרב ילדים ונוער.
1. לספרים יש ערך: הקריאה בפורמט אחר, התחושה כשמחזיקים את הספר – כל זה מפעיל אצל הילדים יכולות אחרות.
2. בתור הורים שגדלו עם ספרים מנייר, אנחנו מרגישים נחת כשהילדים קוראים ספר מודפס. אנחנו מבינים את הערך הגבוה של קריאת ספר להתפתחות הרגשית של הילד, לפיתוח הדמיון והפלגתו לעולמות חדשים, לזמן של הנאה בחברת עצמו או ההורה, לניתוק המתבקש והחשוב מהמסכים. וכן, גם יותר בריא ונכון להירדם עם ספר ששולח אותנו אל השינה ממקום רגוע ולא מתוך הסלולרי עם האור הכחול, שנלחם בשינה שלנו.
3. יש דרך אחת לגרום לילדים לשבת עם ספר, וזה אם הם רואים אותנו עושים את זה בעצמנו. חשוב גם לרשום את הילד לספרייה, להחזיק ספרים בבית, בעיקר כאשר הילדים קטנים. בבתים שבהם יש תרבות של קריאה בספרים – רואים שזה עובר מההורים לילדים.
4. לא לשכוח שהמעמד של הספר השתנה, ולכן יש ילדים שמתביישים להיראות עם ספר מודפס ביד. זה מדביק עליהם את החוויה של החנון ועושה להם חיים קשים.
