בשני הפרקים הראשונים של הסדרה ״סובייצקה״ בכאן 11 ראיתי אנשים כמוני והעולם לא קרס. העם היושב בציון הצליח להתמודד עם עולים דוברי רוסית שפשוט חיים את חייהם. הם לא קריקטורות מעליבות כמו ב"ארץ נהדרת", לא מרגלים כמו ב"תא גורדין" ולא תפאורה סתמית מהסוג שדרמות ישראליות אוהבות כל כך. דנה אברמוביץ׳ וענת סטלינסקי יצרו סדרה סביב חוויה שמוכרת למיליוני ישראלים אבל כמעט ולא דוברה על המסך מחוץ לתחום הדוקו. להיות מיוצג זה מרגש, אבל איפשהו בין ״מוכר לי מאוד״ ל״מזדהה לגמרי״ התחלתי לקנא בגיבורת הסדרה, שעשויה לזכות לסוף שמח אותו אני לעולם לא אחווה. ענת היא ילידת ישראל שבונה את זהותה בתפר שבין הבית לתרבות המקומית. אינספור ילדי מהגרים חיים את הפער הזה ואם הם מוכשרים מספיק, יתראיינו בבגרותם על האופן שבו הטעמים בהם התביישו בילדותם הובילו להצלחתם כשפים, או כיצד המוזיקה ה"מוזרה״ מהפטיפון הביתי היא הבסיס ללהיטים שלהם. הזהות ההיברידית היא נכס, לא נטל. אצלנו, עולי שנות ה־90 מברית המועצות לשעבר, זה נראה אחרת לגמרי. כור ההיתוך הדורסני אליו נכנסנו דרש מסע הפוך לזה של ענת, ובראשו החלטה: ויתור על הזהות ״הגלותית״ או על חלק מהשאיפות לעתיד. כנער ביצעתי בחירה מודעת להתנתק מהתרבות עליה גדלתי, כי ציטוטים מ"החמישייה הקאמרית" פתחו יותר דלתות מפושקין בעולם בו לא באמת היה דבר כזה, אוקראיני־ישראלי: זה או ישראלי או ״רוסי״. וזה עוד התסריט האופטימי, כי האופציות של המבוגרים היו מצומצמות הרבה יותר. לחתוך החוצה חלק מהנשמה זה תהליך לא פוטוגני, מה שיכול להסביר מדוע הוא כמעט ולא הוצג על מסכינו. גם אין פוטנציאל לקתרזיס, משום שישראל ממשיכה להלל את כור ההיתוך אפילו היום. ״סובייצקה״ כן נוגעת בהיבט הזה, אבל רק קלות, ואולי טוב שכך: גם ככה קשה למצוא פסיכולוג עם תורים פנויים. אז אולי נגזר עלי להסתכל על ענת נכנסת לארץ המובטחת מבחוץ ולקנא, אבל יש לי תקווה שהבן שלי, איתו אני מקפיד לדבר ברוסית, יהיה שם איתה. וחוץ מזה, לפחות אני זוכר בעל־פה מערכונים של "החמישיה הקאמרית". גם זה משהו, לא?
עלייה וקוץ בה
בזכות 'סובייצקה' סוף־סוף רואים בטלוויזיה אנשים כמוני, אבל הפער בין המסך למציאות עדיין גדול
