משחר ההיסטוריה הבינו בכל האומות כי כדי לנצח במלחמה לא מספיק שיהיה צבא גדול עם נשק איכותי. נדרש גם דבר נוסף – רוח לחימה. בשנת 480 לפנה"ס נלחמו 300 לוחמים ספרטנים נגד צבא פרסי ענק. כל ה־300 נהרגו אך הם עיכבו את הצבא הפרסי מספיק זמן וכך איפשרו לברית ההלנית להתארגן ולנצח את הפרסים. הקרבה זו שלהם והאמירות הפטריוטיות של מפקדם לאונידס הפכו למודל של אומץ, הקרבה ורוח לחימה.
עשרות דוגמאות דומות הפכו למיתוסים שעליהם חונכו לוחמים בכל התקופות ובקרב כל העמים. רבים מהכישלונות הצבאיים נבעו מהערכת יתר של המנהיג את רוח הלחימה של צבאו. הדיקטטור האיטלקי מוסוליני רצה להיות כובש דגול אך חייליו לא מצאו שום סיבה מדוע עליהם למות ביוון, בלוב או ברוסיה, והתוצאה הייתה סדרת כישלונות מביכים.
שגיאה הפוכה היא הערכת חסר לרוח הלחימה של האויב. דוגמאות יש בשפע: הנאצים לא האמינו כי החייל הרוסי יילחם; האמריקאים זילזלו בלוחמים הווייטנאמים; אנחנו זילזלנו ב־1973 ברוח הלחימה הסורית והמצרית; ופוטין טעה לאחרונה בהערכת רוח הלחימה של האוקראינים. מה משפיע על רוח הלחימה? זוהי סוגיה חמקמקה אך היא כנראה מושפעת מחמישה גורמים: מידת האמון במנהיגות הפוליטית; מידת ההזדהות עם מטרות המלחמה ועם המשימה שהיחידה קיבלה; מידת האמון במפקדים; מידת הביטחון כי האימון וטיב הנשק מתאימים למשימה; רמת הלכידות ביחידה, המתבטאת בין היתר במידת האמון כי חבריך יסכנו עצמם למענך. מילת המפתח של כל הגורמים היא האמון. בדיקטטורות מסתמכים על שני גורמים נוספים: צייתנות ופחד מהוצאה להורג.
קשה לדעת עד כמה נפגעת רוח הלחימה של צה"ל. נושא מסוג זה מתגלה רק בזמן אמת ומובן כהלכה רק בדיעבד, אבל ניתן להעריך כי ישנה בעיה והיא נובעת בראש וראשונה משני דברים: ראשית, נפגע האמון כי הדרג המדיני יקבל החלטות צבאיות על סמך שיקולים ביטחוניים בלבד. שנית, המוטיבציה של מפקדים נפגעת כאשר פוליטיקאים מטילים ספק ביושרה של מוסד הרמטכ"לות. מפקדים מצפים לראות את המשולש ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל משתמש באותם מסרים וחולק הערכה, כבוד ואמון הדדי.
באופן לא מפתיע, הספקות הקשים ביותר קיימים בקרב טייסים, וכאן המקום להסביר את ההבדל המשמעותי בין דרך הפעולה בצבא יבשה לזו של חיל האוויר. כשמג"ד חי"ר או שריון מקבל משימה, אזי הוא האדם שאחראי לשתי הפעולות: תכנון המשימה ופיקוד עליה. מטבע הדברים יש לו שליטה רבה במה שקורה. הוא אמנם כפוף להוראות אבל אם הוא רואה בזמן אמת כי האויב נמצא במקום אחר מכפי שצפה, או שיש יותר אזרחים במקום או שהמשימה שלו מתייתרת כי כוח אחר כבר פתר את הבעיה, יש לו חופש גדול לשנות החלטות.
לטייס, מפקד רביעייה של מטוסי קרב שנשלח להטיל 16 טון של פצצות בסוריה או בלבנון או בעזה, אין מושג כיצד נוצרה המשימה, האם היא חשובה, האם ראוי לדחות או לשנות אותה. הוא לא יודע אם המודיעין הוא מהימן ואם סוג החימוש שהוא מטיל הוא אכן המענה הנכון (והפרופורציונלי). הוא נהג לבצע את המשימה בדבקות משום שהיה לו אמון של מאה אחוז בכל השרשרת שמעליו – מהדרג המדיני שאישר (או דחף) לביצוע ועד כל גורמי המקצוע במטה חיל האוויר. כאשר אותו טייס מאבד אמון בשיקול הדעת של הדרג הפוליטי, כאשר הוא חושש ששיקולים זרים יסתננו מלמעלה גם לרמת המטכ"ל או מח"א, הוא אינו יכול לבצע את המשימה.
לא פותרים בעיה כזו בעונשים אלא בהחזרת אמון. הדבר חייב להתחיל בקצה הקודקוד, שצריך לשכנע כי ביטחון המדינה גובר על כל שיקול ואינטרס אחר.
