1. שפיצר היה ילד מצחיק ומטומטם. ילד פראי כזה, בתקופה שעוד לא היו בה אבחונים, הרבה לפני שהומצא הפתגם הנפלא "במקום לתת ל־30 ילדים ריטלין, תנו למורה אקסטזי". הוא היה מצחיק, כי הוא תמיד הפך את הסיטואציה על ראשה; והוא היה מטומטם, כי הוא לא הבין מה בעצם לא בסדר בזה. בפינת החי, למשל, הוא החליט לערבב את הכלובים. היה נראה לו מעניין יותר מסתם שתהיה פינת חי, לבדוק איך הברווז יסתדר עם הארנבות, ואיך הגדי יזרום באגף של תרנגולי ההודו. הוא החליט לעשות אינטגרציה ולהפוך את כולם לחברים. זה היה החזון. זה היה כל כך אידיוטי, אבל בסוף, כל מי שהיה אז בפינת החי לא יכול לשכוח את הארנב החרמן מנסה לזיין את הברווזה שמתחמקת ממנו בתימהון. הוא גם היה מארגן הלוויות עם הספדים כשחיות היו מתות. ברוב המקרים הוא גם התעקש לומר קדיש.
2. אהבנו את שפיצר. הוא עשה שמח וצבע את החיים. פעם אחת, היינו צריכים להיות שבת באיזה יישוב מרוחק כשליחים של בני עקיבא, אז אמרנו לשפיצר לבוא והוא זרם, כי הוא תמיד זרם. גם אם הייתם מעירים אותו בלילה ואומרים לו שנוסעים לסדר גבות בקריית עקרון, הוא היה מגיע. הוא מאלה שעד היום משחקים פיפ"א בפלייסטיישן וצועקים על השופט; הטיפוסים האלה שכילדים היו משום מה מורידים את המכנסיים והתחתונים עד למטה כשהיו באים להשתין. לא משנה. אז עכשיו אנחנו בטיז אל־נבי, אמורה להיות התכנסות כזו של כל החניכים וההורים, והשליח מטעם התנועה אמור לדבר. אז אמרנו לשפיצר: יאללה, אתה צריך לדבר. והוא זרם, כי הוא תמיד זרם, אבל לא ידע על מה הוא צריך לדבר ובכלל לא הבין את הסיטואציה. אנחנו לא דאגנו. הואיל ואותנו הוא תמיד הצחיק, חשבנו שהוא יצחיק גם פה את כולם. והנה, שפיצר נעמד מול המיקרופון, אנחנו חיכינו בהתרגשות, אבל הוא פשוט כיחכח רגע בגרונו ואז אמר בטון משונה ומקריפ: "היי. פעם פיל שאל גמל 'למה יש לך ציצי על הגב', אז הגמל אמר לפיל, 'שתוק, לך יש בולבול על הפנים'". ברגע הזה השתררה דממה מוחלטת, מוות ממש. היה שקט גמור ועלטה כזו מערפלת. היום הצעירים קוראים לזה קרינג', או אוקוורד, לא משנה.
איש לא צחק. גם אנחנו לא. באותו יום הבנו ששפיצר מצחיק כשהוא חלק מהאירוע, אבל לתת לו לנהל אותו? זה לא רעיון טוב.
3. לפני כמה שנים, בתקופת טראמפ, אמר לי חבר מאותה חבורה שעבר להתגורר בניו־יורק, שהוא מרגיש שנתנו לשפיצרים לנהל את אמריקה. פעם המשוגע של ניו־יורק היה הולך בסנטרל פארק וצועק על עצים; היום הוא הנשיא.
אם קשה לכם עם הממשלה הנוכחית, תחשבו מה עבר אז על אדם דמוקרטי, כשאת הבית הלבן תפס לא רק יריב פוליטי שלו, אלא גם אחד האנשים היותר מהבולים בעולם. עכשיו תחשבו מה יקרה לארה"ב אם הוא יצליח, איכשהו, לעשות זאת שוב. אני לא מבין גדול בפוליטיקה האמריקאית, אבל אנשים ששאלתי אומרים שעדיין יש סיכוי, ואפילו לא ממש מבוטל, שזה יקרה. למרות כתבי האישום, למרות הרמאויות, למרות שהטרלול היה מושלם, עדיין יש סיכוי שטראמפ יהיה שוב האיש החזק בעולם.
תחשבו על המשמעות, ותגזרו מזה הכל: באיזו תקופה אנחנו חיים, מה המשמעות שיש לאמת, הכל. הרי לרפובליקנים יש המון מועמדים ראויים והמון עמדות חשובות, ובכל זאת, האיש הזה מוביל על כל המועמדים בפער עצום, המשוגע הגמור הזה, שלא הייתם רוצים שייצא עם הבת שלכם, מוביל בבטחה על יתר המועמדים.
4. זו תקופה של שיגעון. ובהתחלה זה הצחיק אותי, אני מודה. בראשית עידן טראמפ הדחקתי את הצרה שיש בטירוף, והסתכלתי על הכל כמו על איזו קומדיה שחורה של האחים כהן. נראה לי משעשע שהוא מעלה תמונה של שלג מחלון הבית הלבן וכותב, "ואחר כך אתם אומרים שכדור הארץ מתחמם". יש הרי משהו קורע ביכולת הילדותית הזו לעצבן את כל הירוקים בעולם בציוץ מפגר אחד. אוקיי, הוא מטריל, אני מבין, אבל בעידן שבו השיח ממושטר כל כך, היה בטמטום שלו משהו קצת ממכר.
5. התפכחתי. נזכרתי בשפיצר עומד בצפת ומספר את הבדיחה המוזרה עם הגמל והפיל, והבנתי שזה לא יעבוד. הייתה איזו נקודה שהפנמתי שטראמפ איננו אדם מוכשר עם התנהגות קצת מטומטמת ומשעשעת בקצה, אלא חלק מתופעה רחבה מאוד של עידן משוגע ומטומטם ביותר, שבו יש מתקפה על האמת, ובכל מיני מקומות בעולם יש תחושה שהמופרעים שישבו בעבר מאחורה באוטובוס, החליפו את הנהג. אם בעבר הסתקרנתי יותר מהשאלה למה זה קורה, והייתי קצת אמפתי למה שראיתי כמחאה על כל מיני תופעות פלצניות שמעוררות ריאקציות טראמפיות, היום אני נוטה לחשוב שנשארנו רק עם הטמטום המושלם, המלא, הפופוליסטי בלבד, זה שאין בו דבר. ואני בכוונה מדבר על אמריקה, מעדיף להרחיק את עדותי, אבל מובן שגם בישראל אנחנו דוהרים באותו כיוון. העובדה שמותג הציונות הדתית, שהיה בעבר תחת דמויות מתונות ומורכבות כמו זבולון המר ואחרים, נחטף בידי איתמר בן גביר, היא חלק מאותו אירוע. הרי אם היה מתברר שבן גביר באמת השיל מעליו את הפופוליזם ונלחם כמו שצריך בפשיעה, אולי אנשים כמוני היו אומרים אוקיי, הוא קיצוני והכל, אבל לפחות מדובר בבולדוזר. מחזיר את המשילות, מארגן מחדש את הדרום. הבעיה שזה לא ממש קורה איתן, עם הדמויות האלה. כשהם מגיעים לעמדות הנהגה, הם ממשיכים להטריל. להרעיש. לא לתת מנוח. ולספר בדיחות משונות בטקסים.
זו תקופה לא פשוטה למותג הציונות הדתית. אני חושב לא מעט על הנושא, אבל אני עדיין אופטימי. הרי גם שפיצר, אחרי שסיפר את הבדיחה, ירד מהבמה ומישהו נורמלי החליף אותו. זו תקופה קרינג'ית, אבל היא תעבור. שבת שלום.
