באותו רגע פשוט שתקנו. שלושתנו, אמא ושתי בנותיה. אחות אחת עוזבת מחר עם המשפחה ועם הנכדים, אח אחד כבר בפורטוגל. השנייה כבר במזוודות. ולמרות שהיה מלא מה להגיד, לא אמרנו כלום. רציתי לומר שהם עושים טעות, אבל אני לא בטוחה שהם עושים טעות. אולי הייתי צריכה להגיד שזה זמני ושזה יעבור.
שתקנו במרפסת כמו שעמדנו כל החיים, כמו שעמדנו כל יום שישי, כל ארוחת ערב. ולא היה מה לומר כי לא ברור מתי נתראה שוב (בפסח ניסע אליהם). היינו כל אחת בסלולרי שלה, ומה כבר אמא שלי רואה בסלולרי? מרקט פלייס? גוללת לה עוד מיליון דברים שאנשים מוכרים בגלל עזיבתם.
עוד אנשים שהם באמת הטובים, אנשים שבאמת עשו הכל נכון, התגייסו והיו קצינים ומצטיינים באוניברסיטה והאמינו וחסכו ולא קיבלו אפילו דוח אחד בחייהם. הייתם מאמינים שאחותי מעולם לא קיבלה דוח? בסוף האנשים האלה נשברים.
כי להיות אדם ישר במדינת הקומבינה והשקר, זה הקושי האמיתי. מדינת הנוכלות. ככה תמיד אמרו על היהודים בגולה. הפכנו למדינה שבה ככל שאתה נכלולי יותר - מעמדך עולה, ומי שדובר אמת הוא אפס. מי שמשקר במצח נחושה הוא מלך. אולי שם הדיסוננס, שם קבור הכלב. השקר הוא האמת והאמת היא טמטום, ובסוף הישרים נשברים. אנחנו בגזלייטינג מתמשך בחיים עצמם. עכשיו נלחמים שוב, וקוראים לנו אנרכיסטים. בסוף העולם נברא במילה, ואכן אנחנו הופכים לאנרכיסטים. כשאומרים את זה כל כך הרבה זה כבר הופך להיות הדבר.
אולי רק אנשים כמוני, שהם מלכתחילה בורדרליין, אנשים שמחפשים, שואלים, מטילים ספק, רק הם שורדים את הכאוס.
ויש מי שפשוט הגון. לא כולם נועדו לחסום כבישים. זה לא קל לחסום כביש, זה מפחיד. אני בקושי מסוגלת לעבור באדום במעבר חציה. אבל הנה, גם אני אנרכיסטית, הפכתי לפורעת חוק בעל־כורחי.
אנשים שהם תפארת הארץ נחנקים בידי שוטרים. האלימות מופנית גם כלפי יועצות הנקה ועובדות סוציאליות, בעוד עבריינים שולטים בנו. אולי הדיסוננס צורם מדי לחלק, למי שישר באמת, למי שמעולם לא הטיל ספק בצדקת הדרך. למי שביצע פקודות בלי לשאול.
תמיד הייתי מישהי ששואלת שאלות בסיטואציות לא נוחות. תמיד היה לי מה להגיד. פעם קראו לי חצופה, אחר כך אמיצה, עכשיו אנרכיסטית. ומהי אנרכיה אם לא קרקע נשמטת וערבול חוקים במידה שאי־אפשר כבר להבחין בין אויב לאוהב?
חודש אלול, חודש הסליחות. סליחות, איזו מילה גדולה של נוכלות עצומה. אין סליחה אם אדם לא עושה את המאמץ המינימלי לשנות את דרכו ולהתחרט באמת. הוגים יומם וליל. יומם וליל הם אומרים, ולא קוראים את ספר שמות, לא יודעים מה זה חופש. עושים קידוש ונזכרים ביציאת מצרים כל שבת, אבל לא מבינים מה אומרים. לעולם לא נוותר על להיות בני חורין. לעולם!