מיה דגן כבר מכירה את הפרצוף הזה, כשמגלים שהיא לא מיה דגן. כלומר, היא מאוד מיה דגן, שלא לומר מיה דגן מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל מאז שהיא זוכרת את עצמה היא גם יודעת שהיא לא המיה דגן היחידה בעולם, או בגוש דן. "כשהייתי בת שמונה עלתה 'השיר שלנו', אז אפשר להגיד שכל החיים זה ככה", מודה הדגן שלא השתתפה באותה סדרה ובשנים האחרונות מכונה "מיה דגן מהטיקטוק"; "עיקר הקהל המאוכזב זה נהגי מוניות ומארחות. כועסים עליי כשאני נכנסת למונית, אומרים לי, 'את לא היית בשיר שלנו! את לא מפורסמת!' גם כשאני מגיעה למסעדה, אני מקבלת פרצוף מאוכזב. אבל גם מקומות טובים, אז לא כזה אכפת לי".
אני מניחה שזה גם יכול לייצר סיטואציות משונות.
"כן. קרה שתייגו אותי בתמונות עם גל גדות ורותם סלע במלדיביים. פעם הזמינו לי מונית וכנראה המפיקה נתנה לנהג את המספר של מיה דגן השנייה. חיכיתי וחיכיתי, ובסוף ירדתי למטה ואני רואה מתחת לבית נהג מונית שרב בטלפון עם מיה דגן, צועק עליה: 'איפה את?'"
יצא לך לצפות בשבוע של מיה דגן ב'בואו לאכול איתי'?
"ברור שצפיתי, איזו מין שאלה?"
ומה חשבת?
"שאין לי כוח ונמאס לי. עשיתי פעמיים אודישן לתוכנית ולא קיבלו אותי, וכואב לי הלב ושורף לי מקנאה. חיים שלמים אני בצילה, כן? אבל פה דווקא אמרתי שיש סיכוי שאני יכולה להיות לפניה".
וגם את החלום הזה היא לקחה לך.
(צוחקת): "הכל היא לוקחת לי! שמעי, אני חולה על 'בואו לאכול איתי', זה ריאליטי מבריק ויפהפה, אוהבת כל דבר שמבוסס על קרינג'. את רוצה ששי אביבי יירד עלייך, זה החלום של כולם לדעתי. אבל עכשיו יש לי קצת אגו, אז הם יצטרכו לרדוף אחריי לאודישן".
פגשת פעם את מיה דגן השנייה?
"הייתה לנו שעה יחד בפודקאסט של 'הפשוטע'. אמרתי לה שצריך להכריע את זה אחת ולתמיד כמו בסטפ־אפ, על רחבת ריקודים. רק אחת תצא עם השם והשנייה מחליפה אותו. זהו, די, אי־אפשר".
ויש לך סיכוי, את אומרת?
״יש לי מובז״.
× × ×
הבוהים, המתלחששות, הבחור שניגש כדי להודות שהוא עף על הפודקאסט החדש (אליו עוד נגיע) והמלצרית שמרעיפה סופרלטיבים, לצד למעלה מ־300 אלף עוקבים במצטבר בטיקטוק ובאינסטגרם - מאשרים כי נהגי המוניות כבר ממש לא יכולים להתלונן בפני דגן על שאינה מפורסמת דיה. כיום, בת ה־27 היא אחד מהקולות הבולטים והמשפיעים ברשת. כוכבת בקרב מילניאלז, זילניאלז, וכל מי שמאסו בפידים מפולטרים שנראים כמו חלונות ראווה לחיים, פלוס קוד קופון. משפיענית, אבל כזו שלא מדגמנת אסקפיזם אלא מייצרת סרטונים שבהם היא מדברת על דימוי גוף, דיכאון, פמיניזם, כסף, וכן, גם הנושא הנפיץ הזה שממלא את פיהן של משפיעניות מים בטעמים - פוליטיקה.
מבחינתה, היא פוליטית הרבה לפני שהעלתה תכנים על הרפורמה המשפטית. "עצם הקיום שלי כאישה שמנה במרחב האינטרנטי זה אקט פוליטי ומחאתי", היא מסבירה.
ובכל זאת, נקיטת עמדה בכל מה שקשור למהלכי הקואליציה היא חתיכת עניין.
"נכון, אבל אז אני הולכת להפגנה ואומרת, 'קורה פה משהו גדול', פותחת את הטלפון וכלום, צרצרים, מפרסמות מסכות לפנים. היה לי ברור שאשלם מחירים על הדבר הזה, אבל גם היה לי ברור שאני מוכנה לספוג את האש".
ומה היו ממדי האש?
"הייתה הרבה מאוד אש. הגיעו קללות של 'זונה של ערבים' וגם 'מי ייגע בך', שזה נחמד כי אני אומרת 'כנראה ערבים'. כתבו גם דברים על הגוף שלי. היו גם דברים שפגעו בי. תגובות כמו 'אז תעזבי את המדינה, לא רוצים אותך פה'".
נפגעת מזה?
"מאוד, הסיבה שאני מפגינה זה כי אני אוהבת את המדינה ורוצה לחיות פה. וברגע שהתגובות הן 'עופי מפה', זה שובר את הלב. ובואי, אני שלוש שנים באינטרנט, קיבלתי כל קללה שאפשר לחשוב עליה. לפני כמה שבועות העליתי תמונה מהפגנה עם פרצוף מבואס ומישהי כתבה, 'איזה כיף לראות אותך עצובה, רפורמה בכל הכוח'. היה משהו בזה שגמר אותי, כי אם מישהו אחר כל כך שמח מזה שאני מיואשת, מפחדת, חרדה - איך מצליחים לאחות את הדבר הזה?"
דורין אטיאס דיברה על זה שבתקופה כזו, משפיעניות שלא מדברות הן מוכרניות ל"קרם לחור של התחת".
"יש בזה משהו נכון. חלק מהסיבה שאני מדברת זה כי קיבלתי כוח שאני משתמשת בו כדי להתפרנס ועושה אחלה כסף והכל טוב, אבל לא להשתמש בכוח הזה בתקופה כזאת, מרגיש לי מוזר. אנחנו לא חיות באותה מדינה?"
אז למה הן נמנעות?
"בטיקטוק, אוהבים לחרבן לך על הראש כל הזמן, אבל האינסטגרם זו זירה חנפנית. וכשאת מקבלת מאות מחמאות ביום, ושעל כל דבר אומרים לך, ׳וואו זה מדהים׳, אם פתאום תגידי משהו שנוי במחלוקת, זה שובר לך את הדימוי שלך על עצמך ואז כל הקרקע מתחתייך מתערערת".
אז קשה לוותר על חיים שבהם את מתעוררת כל בוקר לתוך בריכת חנף.
"בריכת חנף ברמות. אבל השאלה היא אם תאהבי את עצמך אם תשתקי".
× × ×
בישראל 2023, עם מערכת חינוך מאותגרת, משפיעני הרשת נכנסו לאירוע. במידה רבה, דגן היא המורה שלא ידעתם שיש לילדות שלכן. לאחרונה היא השיקה בתאגיד את הפודקאסט 'יפי נפש', שהיא מגישה יחד עם העובד הסוציאלי הקליני רועי שאול הלל, המיועד לבני נוער ועוסק בנושאים הקשורים להתמודדות נפשית. "רועי עובד הרבה עם נוער ולי יש גישה לבני נוער, אז זה שילוב טוב. אני זוכרת את עצמי כנערה רק מחפשת אנשים שארגיש קצת דומה להם בעולם. המטרה שלנו הייתה לגרום לאנשים אחרים להרגיש פחות לבד וגם לגרום לנו להרגיש פחות לבד - שזו תמיד המטרה הנסתרת של מי שעושה פודקאסט".
לקחת על עצמך תפקיד חינוכי.
"אני מסתכלת על זה יותר כעל מדריכה בצופים. לרוב אביא פרשנות או דעה, לאו דווקא ממקום של ידע פרופר".
ובכל זאת, על הרפורמה המשפטית ממש הסברת, הצגת ידע מרשים.
"על הרפורמה הרגשתי יותר בנוח כי באמת הייתי מורה לאזרחות".
אשכרה?
"כן. השתחררתי מהצבא, לא רציתי למלצר וראיתי בפייס מודעה שמחפשים מורים בבית ספר אקסטרני. נורא נהניתי, לימדתי הכל בשירים. הוציאו אצלי ציונים פצצה".
מקצוע האזרחות חזר לאופנה לאחרונה.
(צוחקת): "את מבינה? זה הזמן של המורות לאזרחות לזרוח!"
כשפתחת טיקטוק הבנת שזה הכיוון שאת הולכת אליו?
"לא. התחלתי בטיקטוק לפני שלוש שנים כבחורה משועממת. עבדתי בארכיון חדשות 13, עשיתי 250 שקל למשמרת של תשע שעות וחיכיתי שמישהו יגלה אותי. היו אז מלא כתבות בחדשות על סכנת הטיקטוק, ואמרתי, טוב, בואו נראה במה מדובר, ועפתי על זה. פתאום הייתה אפליקציה שבה אנשים מדברים על כל מה שמעניין אותי, מהמיטה שלהם בבית עם המדבקות של החצ'קונים. אמרתי, טוב, אעלה ונראה מה קורה. התחלתי לעשות חיקויים של אמא שלי וסרטונים על מזלות שהעתקתי מחו"ל, ולא משנה על מה דיברתי תמיד הגיבו על הגוף שלי, בין אם 'שמנה', 'אי־אפשר לראות את הדבר הזה איכס', ובין אם 'וואו איזו מעוררת השראה את'.
"ככל שעבר הזמן הבנתי שזה משהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו. לא באתי עם דגל בודי פוזיטיב, אבל מתישהו מישהו הביא לי את הדגל ואמר לי 'רוצי', אז אמרתי טוב, רצים".
וההתייחסות המתמדת הזו לגוף שלך בתגובות, שהיא פלישה בוטה למרחב, לא נוגעת?
"זה לא שאין לי חוסר ביטחון, אם מישהו יגיד שאני לא חכמה אני אבכה שלושה ימים, אבל לא ביססתי את הביטחון שלי על איך שאני נראית. זה מהבית, הבית שלי התבסס על חוכמה והומור. גם לא הייתי ילדה שמנה, הייתי קצת מלאה. כמעט הכל עליתי בצבא, ובצבא היה לי חבר והרגשתי אהובה. זה לא שמעולם לא הרגשתי חוסר ביטחון כלפי הגוף שלי, ברור שהרגשתי, אני לא אוהבת את הברכיים שלי למשל, הן נראות כמו איש זקן. אבל במכלול אני מסתובבת בעולם בתחושה שאני נראית טוב. ויותר מזה - בתחושה שזה פשוט לא מעניין. זה מעולם לא מנע ממני ללכת לים, להיות בזוגיות או לשכב עם מישהו".
לפני שנה, כשהעבודה ברשתות החלה לשלם שכר דירה, דגן התפטרה מחברת ההייטק שעבדה בה ("כולם שם מדברים אנגלית למרות שאין לקוחות בחו"ל") והפכה למשפיענית פול־טיים. "היכולת להרוויח ככה היום היא די מטורפת, שמים המון כסף על הדבר הזה".
ייתכן שהיום את מרוויחה כמו המנכ"ל של אותה חברת הייטק שעבדת בה?
"ייתכן".
מה עושים כשמרוויחים סכומים כאלה?
"חוסכים לדירה, אבל יש זמן עד שאגיע לשם".
יש לך קווים אדומים בקמפיינים?
"בטח. לא אפרסם חברות אופנה שאין להן את המידה שלי. אני שני אקסטרה לארג'. אני יכולה להיכנס לזארה ולמצוא חולצה במידה שלי, אבל לא אקנה בזארה, כי הם לא מכבדים אותי, לא רוצים אותי כלקוחה. החוויה של ללכת בקניון, להיכנס לחנות בגדים ולהרגיש שיורקים לך בתוך הפה, אני לא מעוניינת לחוות אותה, אז זה קו אדום קל שהוא חגיגה".
ויש קווים אדומים פחות ברורים?
"כל דבר שקשור בהרזיה, כל הקרמים לצלוליט וסימני מתיחה. גם כשאני מוכרת לך מוצר, המטרה שלי היא לא לשבת על 'את נראית גרוע, קני את זה ותשתפרי', אלא 'יש את זה, אם בא לך את יכולה, אם לא, זה גם אחלה'. המון פעמים אני מרגישה שמותגים רוצים לעבוד איתי כעלה תאנה, כ'הנה הבאנו שמנה לקמפיין'. לפעמים זה מתאים לי ולפעמים לא".
זה לא מסחור של אידיאולוגיה?
"בסוף תמיד הסיפור הוא שקיפות. אני מוכרת אחלה, אבל לא מפמפמת ולא דוחפת לגרון ולא אגיד לאף אחת שהיא חייבת את זה, חוץ מתחתוני מחזור שאם לא ניסית תנסי".
היא גרה בתל־אביב עם בן זוגה זה שנתיים, סטודנט ועובד בהייטק ("הוא בן אדם מאוד פרטי, לא הופיע באף סרטון שלי"). במקור מגבעתיים, בת אמצעית לשני פרופסורים למשפטים. "מבחינתם אני לא משפיענית, אלא אקטיביסטית".
טוב, במרץ גם קיבלת תואר אבירות ממרכז פרס לשלום על פועלך למען נשים ולמען החברה. זה לגמרי יספק אנשי אקדמיה.
"ההורים שלי מאוד גאים במה שאני עושה".
הם הגיעו איתך לאירוע?
"לא תאמיני. לא הבנתי כל כך במה מדובר ולא הבאתי איתי אף אחד".
די, נו.
"באלוהים. ישבתי ליד אבא של נועה קירל, ונועה עם פמליה, ודנה אינטרנשיונל עם פמליה, ורבקה מיכאלי עם הפמליה, ומיה הקטנה מגבעתיים יושבת מבולבלת נורא".
לפחות לא באת עם ג'ינס וכפכפים.
"לא, כי היה חורף, אחרת הייתי באה עם כפכפי אדידס".
