עלם // דנטון ולץ' } תרגום: ארז וולק } אפרסמון } 200 עמ'
עלם' הוא סיפור התבגרות מודרניסטי קלאסי. כוחו, מבחינת איכות הכתיבה, הוא הדיוק של הנוף המתחלף תדיר, זה החיצוני וזה הפנימי. היכולת של ולץ' לתאר את נפשו של נער צעיר היא מהגבוהות שקראתי. הוא מדייק את סערת הרגשות של הנעורים — שאין כמוה במהלך חייו של אדם — בעזרת היצמדות לתודעה של אורוויל, הנער שדרכו נפרס הסיפור. ולץ' מיטיב לתאר את המעבר החד והקיצוני בין מצבי רוח, רצונות וצרכים שמאפיינים את הגיל הזה. אורוויל יכול להיות מאושר ונפעם מהיופי הנגלה סביבו וכמה משפטים לאחר מכן לרצות למות בלי סיבה נראית לעין. הוא אוהב את אחיו ושונא אותם בו־זמנית, הוא נמשך אחרי הטבע ובו בזמן בז לו, הוא תלוי באביו ומשתוקק אליו, אבל גם מפחד ממנו ומציית לו. אלו הנעורים בדיוקם: מרכז פועם של חיים בוערים שמסיטים אותך לכאן ולכאן כמו עלה ברוח.
היכולת הספרותית של ולץ' מפצה במידת מה על העובדה שמדובר בסיפור מסגרת בנאלי למדי. נער נוסע עם אביו ושני אחיו לחופשת הקיץ בכפר ליד לונדון. במהלך הימים האלה הוא משוטט ומטייל בסביבה הפסטורלית, פוגש אנשים, קונה דברים בעיירה וחושב את מחשבותיו המלודרמטיות לגבי העולם, האמנות, המיניות וכו'. ראוי לשאול, מה יכול להיות מעניין בסיפור התבגרות של נער מהמעמד הגבוה של אנגליה בשנות ה־30?
תשובה אפשרית אחת לשאלה הזו ניתנת באחרית הדבר שחיבר ג'רמי ריד, 'חיים על זמן שאול', ומופיעה בסוף הספר. ריד טוען שמדובר בספר מיני ומתריס ביחס לספרות האנגלית ב־1936, שלא הייתה רגילה לגיבורים כמו אורוויל המחפשים אחר הריגוש, אחר המציצנות והחשיפה. עוד טוען ריד שאורוויל הוא בן דמותו של דלטון ולץ' בעצמו, כלומר הומוסקסואל בתקופה שבה הומוסקסואליות עדיין לא הייתה מקובלת. לפיכך, מסע ההתבגרות המינית של אורוויל לא רק מתריס אל מול הוויקטוריאניות אלא גם חריג בגלל הנטייה ההומוסקסואלית.
על אף שאני יכול להסכים עם ריד, בכל זאת כדאי לשאול, נו אז? מה ההצדקה לקריאת ספר כזה ב־2023, בתרבות שבה הומוסקסואליות אינה נחשבת חריגה וגם לא כתיבה על תשוקה מינית בגיל הנעורים. מה מותר 'עלם' משאר יצירות מודרניסטיות שהיו חריגות לזמנן אבל כעת נדמות מעט אנרכוניסטיות ומלודרמטיות? נדמה לי שהתשובה לכך נמצאת במקום אחר, סמוי ומוכמן בתוך הטקסט, אבל דווקא כעת, ב־2023, הוא מזדקר וזורח. אני טוען שלא מדובר בהתבגרות של נער הומוסקסואל כלל (הוא מביט בנשים שהוא פוגש באותו שילוב של תשוקה ומציצנות כפי שהוא מביט בגברים), אלא בנער שהמיניות שלו חורגת מהנורמלי והדיכוטומי ונוטית אל הקינקי. הנה כך מתואר חלק ממפגש עם גבר מבוגר שאורוויל פוגש בשיטוטיו, שחי בבקתה במעבה היער:
"אורוויל עשה זאת, (הגיש את ידיו) ובתוך רגע קשר אותן האיש זו לזו בקשר הדוק. הוא השליך את קצהו האחר של החבל הארוך מעל ליתד מתכת בגג ואז התחיל למשוך. באופן זה הוא הניף את אורוויל לעמידה ועד מהרה העמיד אותו על קצות האצבעות, זרועותיו מתוחות עד קצה גבול היכולת וגופו שאיבד את שיווי המשקל מתנודד ומסתובב קלות, כמו גווייה על גרדום. 'תוריד אותי!' צעק אורוויל. 'אתה תעקור לי את הידיים!' האיש צחק, ואז נעץ אצבע בחדות בצלעותיו וחלק לישבנו חבטה מצלצלת".
גם ביחסיו עם נשים מופיע התדר החריג והקינקי, ובייחוד בזיכרונותיו מאמו המתה. הוא נזכר, לדוגמה, כיצד הכתה אותו פעם אחת במברשת, דבר שלא היה חריג, אלא שבפעם הזו הכתה אותו בטעות מצידה הקוצני של המברשת ולא מצידה החלק. הזיפים השאירו בו סימנים של ישבנו: "היא הצליפה בו בעיוורון והוא הרגיש את כל הזיפים עוקצים את בשרו. היא עשתה זאת שוב והוא ניסה להכות בחזרה. פתאום הם מצאו את עצמם חגים באמצע החדר, נאחזים זה בזה ושולחים חבטות זועמות זה אל זה".
קומת מרתף זו של הטקסט מעניינת במיוחד אם כי לא מפותחת מספיק לטעמי. היא זו שנותנת לטקסט תוקף על־זמני. לבסוף צריך להודות שמדובר בסיפור התבגרות של אמן, בדומה ל'דיוקן האמן כאיש צעיר' מאת ג'ויס. המבט הגמיש שמתמיר את ההתרחשות לפרשנות, לרעיון, למוזיקה, לתשוקה אופייני לאמנים שעדיין אינם יודעים מהי אמנותם. •
