מפעל העננים של גברת לילנבלום // עידו גפן } כנרת זמורה דביר } 336 עמ'
ה כבר ביקשתי בחום הזה — כמה טיפות גשם, נוף פסטורלי לבהות בו עם ארטיק ביד, התקפת אמנזיה פתאומית שתשכיח ממני את המקום שבו אני חי? 'מפעל העננים של גברת לילנבלום', ספרו השני של עידו גפן, היה אמור להגשים את משאלות ליבי כבר מהצצה בכריכה שלו; צילום נוף חולי בצבעים פסטליים שמקדים את התמונה שבה נפתח הרומן: "היא ישבה שם באמצע המדבר, עטופה בחלוק אמבטיה בצבע בורדו, החזיקה בידה כוס קוקטייל חצי מלאה".
האישה בחלוק היא גברת לילנבלום. הקוקטייל והסרקזם הג'יימס־בונדי שמאפיין אותה לרגע — "מרטיני", היא מסבירה לתייר ההמום, "שתיתי טובים יותר" — הם פתיחה למהלך ספרותי שמעודד אותנו לתהות על קנקנה. איזה ארכיטיפ עומדת לגלם הגברת, מדען מטורף או עקרת בית נואשת? האם האישה הזאת — שלכאורה הצליחה להפוך חול למים, שואב אבק למכונת עננים — רואה מה שאחרים לא יכולים או מוכנים לראות ביישוב המנומנם שבו היא גרה לצד מכתש רמון? ושמא מדובר במי שמבקשת לרחף מעל המציאות המדכאת וכך נעלמת יום אחד ללא הסבר לחרדתם של בני משפחתה?
המשך הספר נע סביב משחק הניחושים הזה, אבל באופן שהולם את צבעי הפסטל של הכריכה, ברוגע ובמתינות. ההתרחשות בספר מתוארת מבעד לעיני בנה של אשת העננים — עילי, בחור בן 22 אחרי שחרור, שהספר עוקב אחר דמותו, בעוד החיים סביבו הופכים לזירת קרקס מרגע שמתגלה מכונת העננים שאמו הצליחה לבנות. בהקשר הזה, הספר שואב השראה מסיפורי הילדים על חכמי חלם (ואולי כל עלילה על עיירה מנומנמת שטירוף שמח משתלט עליה) כמעין מעשייה סאטירית על הבלון הנפוח ששמו עולם ההייטק. כפי שאמו גילתה אולי את הסוד שהופך חול למים, כך מקבל "יישוב בורגני להחריד, עם תושבים שסולדים מכל קשר לפריפריה" הזדמנות לשווק את עצמו כסיפור הצלחה ברוח אומת ההייטק.
המהלך הספרותי הזה משתלב בדרמת התבגרות וחניכה שבמרכזה דמותו של עילי, שהספר שולח אותו ללמוד דבר מה על הפחד מהגשמת חלומות והיצמדות אל המוכר. בתחילת הספר, הוא מתפקד כמעין בלש גם ביחס לדמותה של אמו, וגם ביחס לאגדה מקומית על תייר אירי שנעלם במדבר וגופתו לא אותרה. זה, פחות או יותר, האלגוריתם של הספר. בהשראת חברת העננים של גברת לילנבלום, שזוכה בשם 'קלאודיז', אפשר לומר שהספר מציע חוויית קריאה שנקראת מעבר לים "פיל גוד" (או ספרות "עלא־כיפאק" בלשון מקומית). כלומר, ספרות שמטרתה המוצהרת היא לרצות את קהל הקוראים. את ההזמנה לסוג בילוי כזה — מתוחכם, אבל בלתי יומרני — אפשר לשמוע כבר בניגון המתוק והנוסטלגי של הכותרת, 'מפעל העננים של גברת לילנבלום' (שם שלא רק ממשיך את הקו של ספרו הראשון והקודם של גפן, 'חוף הים של ירושלים', אלא גם מעלה על הדעת קומדיות בסגנון 'אסקימו לימון'). על רקע ציפיות כאלה צריך לשפוט את הספר, שעושה בהחלט עבודה הגונה אם משווים אותו למכונת עננים — או אפילו למכונת קרטיבים — ואם זוכרים שמדובר בספר שני.
ספר הביכורים של גפן זכה השנה בפרס ספרותי נדיב. גם אם מתעלמים מכך, למה בכל זאת נדמה שספרו השני מצליח להגיע רק לשלושת־רבעי הדרך מבחינת הציפיות שהוא מעורר? חלק גדול מזה קשור לבחירה לספר את הספר בצמוד למבטו ולמחשבותיו של עילי — מי שמכיר ואינו מכיר את הנפשות הפועלות, שמשתוקק לשינוי בחייו הזהירים וחושש מפניו. ראשית, נדמה לי שגפן לא מצליח לאזן היטב את שתי התכונות המנוגדות שהוא מצמיד לעילי — תמימות וספקנות — או לתת להן ביטוי שהוא יותר מאשר פונקציונלי.
בהמשך לקושי המוצהר של הגיבור — להתעמת, לבקר, לסרב — גם לספר הזה יש נטייה לרכך ולעגל את כל הנקודות הסמליות והמתוחות שהוא בוחן. גופות במדבר, דיכאון, סדקים משפחתיים ומכתש ענק שעל סיפו החיים ניצבים. כל רגש מציק, כל זיכרון או שאלה שמטרידים את הגיבור — כל אלה כפופים לצורת מסירה שאמנם מתאימה לקו של סאטירה רכה ואוהדת, אבל עדיין לא לגמרי מבינה מהי תעלומה, מהי השהיה, מהו ערפל. מבחינה טכנית, לספר יש נטייה להסתמך יותר מדי על דיאלוגים שבהם הגיבור צריך להתעמת עם אינפורמציה שהוא מבקש ומסרב לשמוע. הטפטוף הישיר המתמשך הזה של אינפורמציה ברמה הנקודתית מבסס את הרושם שגם כל השאלות הגדולות יותר ייענו.
את החוטים של הספר הזה, את העיקרון המבני ואת התפירה, קל לראות וגם להעריך. אבל גם את הקושי לייצג תהליכים של שינוי, במקום לקפוץ מידיעה להפתעה, מאפיון אחד של הדמויות לאפיון אחר ומנוגד. "הכי חשוב להתחיל בטקסטורה", אומרת לעילי אישה חסרת הכשרה, שזה עתה מונתה לצוות המיתוג של מפעל העננים. וזאת עצה טובה. לספר הזה יש נטייה להיצמד לטקסטורה ספציפית, חלקה ומיושרת, ואולי נכון יותר לומר: עננית. הנטייה הזאת מייצרת חוויית קריאה נינוחה — נינוחה מדי, לטעמי, במחצית הראשונה של הספר — שדורשת קצת יותר חיכוך וקצת יותר מאמץ. •
