האנרכיסטיות // 7מיכל בן־נפתלי } פרדס ומכון הקשרים } 212 עמ'
על, גיבורת ספרה החדש של מיכל בן־נפתלי, מפוטרת מאוניברסיטת תל־אביב אחרי 20 שנות הוראה. היא נכנסת למשבר שגורם לה לבחון מחדש את חייה, ובמיוחד את הנחות היסוד הרעיוניות והרגשיות העומדות בבסיסם. התובנה המרכזית שמתחדדת בה היא שהיא אינטרוֹבֶרְטית שחיה מין חיים כפולים: בחייה הפנימיים שולט אי־סדר, ואילו בחייה בעולם היא מרוסנת וצייתנית ומשתפת פעולה עם הסדר הקיים. מתוך תובנה זו יעל מחליטה לאתגר את עצמה ולפרק את החיץ בין עולמה הפנימי לעולם שבחוץ: להרחיב את היסוד האנרכי גם לתחומו של העולם החיצוני, ולעשות זאת במסגרת קבוצתית שאינה מובנת מאליה לאישיות מכוּנסת כמוה.
יעל מקימה אם כן סדנת קריאה וכתיבה ניסיונית, שאינה מתמצה בדיון טקסטואלי בכיתה אלא גם כרוכה בסוג מסוים של אקטיביזם. במפגש הראשון יעל מסבירה לנשות הסדנה את הרעיון שמנחה אותה: יצירת אנרכיה אסתטית ולא אתית, שתתבטא בסדרת פעולות פרפורמטיביות במרחב הציבורי. פעולות אלה יערערו על הסדר הקיים, אך לא כדי לשנות או להרוס אותו, אלא כדי לבטא ביקורת על התנאים החברתיים שמאפשרים אותו.
הנשים יוצאות לכמה פעולות ליליות במרחב התל־אביבי: החלפת שמה של סמטה פלונית לסמטת אמה גולדמן והחלפת שמה של סמטה אלמונית לסמטת ציפורה פרלמן; ריקוד מול פסיפס כיבוש יריחו בקיר השופרסל שבצומת הרחובות יהושע בן נון וארלוזורוב; כפיתת בחור חרדי בחבלים בחוף פרישמן ומריחתו בעיסת בשר וביצים; ופריעת סדר בחדרה של מנהלת בית ספר גרץ שבו נערכת הסדנה. זירות הפעולה, ובמיוחד הסמטאות היוצאות מקינג ג'ורג' והמדרכה שליד שופרסל ארלוזורוב, הן לכאורה נידחות אך למעשה נבחרו בקפידה כסמלים ציוניים: הסמטאות הן אדמות ש"נקנו" מידי ערבים ובאחת מהן שוכן פסל האריה שנועד להרשים ואולי להבריח "פולשים" (ובדיעבד מהדהד את פסל האריה השואג המאוחר יותר מתל חי) ופסיפס כיבוש יריחו כשמו כן הוא, סמל ההתנחלות היהודית בארץ הרשום על שמו של יהושע בן נון. עם זאת, חותם הנידחות של הפעולות הליליות קשור לנִראוּת המוגבלת שלהן. אם בכלל, הן משאירות עקבות קלושות, ליום או יומיים, בזיכרונם של כמה אנשים בודדים.
הסדנה על פעולותיה מתקיימת בתחילת 2018, אבל הלב הפועם של הספר הוא סיפורה של תשוקה לא ממומשת שמקורה בבסיס צבאי בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ובירושלים של גל החזרה בתשובה. החזרה לזיכרונות העבר מתודלקת בתום המפגש הראשון של הסדנה, כשאחת הנשים מזדהה בפני יעל כמישהי שהכירה באותן שנות ה־80 הסוערות, שרה. יעל ושרה חלקו אובייקט תשוקה: אבישג. יעל ואבישג הכירו כמורות חיילות בבסיס צבאי, כשבפועל אבישג החוזרת בתשובה מכלה את ימיה בשינה ואילו יעל מטפלת בה, דואגת לארוחותיה וצופה בה בתשוקה. יום לפני עזיבתה של יעל לקורס קצינות, אבישג בורחת מהבסיס ומסתתרת/נכלאת אצל חברתה שרה בקריית משה בירושלים. בדרך לא דרך יעל ואבישג נפגשות שוב לרגע אחד בביתה של שרה, כשיעל היא הפעם זו שבורחת. אך כעת היא גם יודעת שציפורה פרלמן (מסמטה אלמונית לעיל), נושאת הכלים הבדיונית של אמה גולדמן שיומן שלה נמצא במיטת אבישג לאחר שזו ברחה מהבסיס, היא הסבתא הגדולה של שרה. ביומן הזה מוצאת יעל את הצידוק לאנרכיה האסתטית שהיא מבקשת לממש ב־2018.
מיכל בן־נפתלי טווה ביד אמן את העלילה הנפתלת הזאת, שיש בה מתח ומסתורין וקצת הומור, והרבה מאוד יופי שטמון באופן השימוש בשפה שיש בו איזו איכות נפתחת של מניפה. השיטוט הפיזי והנפשי ברחובות תל־אביב וירושלים הן משיאי היופי הזה, ואולי אפשר לומר שהספר מעמיד מין דיוקן קבוצתי של נשים במרחב הישראלי שכמעט כל אתר בו הוא נושא למחלוקת, אפילו סמטה נחבאת אל הכלים שמתבצר בה איזה אריה שואג, או קיר צדדי שצמחייה מסתירה את הסמל הפאלוצנטרי המוטבע בו.
מבחינה רעיונית, הספר עוסק בכוחם של יחידים בכלל להשפיע על המציאות, ועל כוחם (ורצונם) של אמניות ואמנים בפרט להשפיע עליה באמצעות אמנותם. זוהי תמיד שאלה מורכבת שקשורה בתנאים היסטוריים, בתנאים אישיים ואישיותיים, וגם במעמדו של האמן בתרבות מסוימת. הדבר הקרוב יותר לאיזושהי תשובה הוא לומר שבמיטבה אמנות היא אנרכית באשר היא מאתגרת את גבולות הדמיון האנושי, ושהאמן במיטבו מתנגד לכל המובן מאליו. מבחינת הקוראת, הנטייה הבסיסית היא להימשך לדמויות מופת (מי לא חלמה בצעירותה להיות מין שילוב בין אמה גולדמן, על האנרכיזם הפוליטי שלה, לבין וירג'יניה וולף, על האנרכיזם האסתטי שלה) ופחות לנושאות הכלים שלהן. אבל גם אם ההכרעה של בן־נפתלי להעניק לגיבורה שלה את אפשרות השיבוש המינימליסטית בלבד (אולי בנוסח הסדר הסמיוטי של ז'וליה קריסטבה) מאכזבת מעט במבט ראשון, זוהי בחירה אמיצה — משום שבדרכה היא מחזירה אותנו למציאות. והעיקר, היא מעוררת מחשבה ועשויה היטב מבחינה ספרותית. ספר לחזור אליו שוב ושוב. •
