"הלו?"
"כן, שלום, איך אוכל לעזור?"
"אני מעוניין להתנתק".
"אין בעיה אדוני. רק, אם אפשר לשאול למה?"
"השירות פשוט נוראי בשנה האחרונה, ומידרדר כל הזמן".
"מה גורם לך להרגיש ככה, אדוני?"
"תגידי, את מנסה להצחיק? יש עוד איזה שירות בכלל? האלימות פה בשיא פסיכי של עשרות שנים, הדולר והיורו בשיא של חמש שנים, ארה"ב שונאת אותנו, הביטחון בקרשים, אנשים מרביצים אחד לשני במוניות לעיני הילדים הקטנים שלהם מרוב הסתה. תנתקי אותי בלי להתווכח בבקשה".
"אדוני, כל מה שאתה מתאר לא קשור אלינו, זה הכל בגלל איראן והמחאה, תפנה לשירות לקוחות שלהם".
"גבירתי, זה בגללכם. בבקשה לנתק אותי".
"טוב, שנייה, אני צריכה במקרה כזה להעביר אותך לאחראי משמרת, תמתין על הקו".
(מוזיקה: "התקווה" בביצוע קסילופון).
"הלו?"
"כן, שלום".
"הבנתי שאתה מעוניין להתנתק?"
"כן בבקשה".
"אין בעיה. רק אם אפשר לשאול למה?"
"כבר הסברתי. אני לא מעוניין יותר בשירות כי אין שירות. המדינה לא מספקת שום שירות חיוני מלבד הסתה לא חיונית, אין מינימום מאמץ בשביל לקוחות משלמים – להפך, נראה לי שרק מנסים לצמצם להם ולמקסם רווחים לבעלים־מטעם־עצמם".
"לא מטעם עצמם, אדוני, לא. הם נבחרו בבחירות דמוקרטיות".
"בסדר, אבל ברגע שהם נבחרו הם ניתקו את השירות לכל מי שלא בחרו בהם, שזה עדיין רוב אזרחי המדינה. אין משטרה, אין ביטחון, אין כלכלה, אין חדר מיון, אין תחבורה – בעצם יש, אבל הנהגים באוטובוס מנסים להושיב את הילדה שלי בספסלים האחוריים, אין –"
"אוקיי, הבנתי אותך. אתה יודע, אדוני, שאנחנו השקנו רכבת קלה בתל־אביב? זו רכבת שמקדימה את רוב העולם בתחום הרכבות הקלות, כמו שראש הממשלה בעצמו אמר".
"תגיד, אתה סובל מאירוע מוחי כרגע? אתה ער לעובדה שרכבת תחתית הושקה בניו־יורק לפני 99 שנה? לא ממש הקדמנו אף אחד בתחום. למעשה הגענו אחרונים".
"אתה נשמע לי קצת חמוץ, אדוני. איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי. קוראים לי אזרח ישראלי שנולד בדמוקרטיה ליברלית ותיכנן להיקבר באחת, אבל אז מישהו שינה את היעד".
"אדוני, אני אצטרך ממך תעודת זהות, בוא נעלה אותך במחשב, נראה מה אפשר לעשות בשבילך, בסדר?"
"בסדר. תרשום תעודת זהות. 0226..."
"או. הנה, אתה מופיע לי פה. משלם מסים וחשבונות בקביעות מאז 1995, כל הכבוד. חמש עבירות תנועה, נהיגה מונעת אחת, שני ילדים, ציוץ אחד ממש מכוער, בבחירות האחרונות הצבעת לפיד".
"רשום לכם מה הצבעתי?!"
"לא, סתם נשמעת לי מצביע לפיד והנה, צדקתי. שמע, אנחנו רוצים אותך איתנו. הייתי מציע לך שדרוג ל־VIP שלנו אבל אתה לא נראה לי חבר מרכז או כהניסט או פאנליסט בערוץ 14, אז לא יאשרו לי. אבל בוא אני אציע לך משהו אחר: יש לנו עכשיו מבצע מיוחד על חבילת הבסיס, פלוס רק־עוד־הוועדה־לבחירת־שופטים־ודי, פלוס רק־עוד־חוק־הפטור המלא־מגיוס־לחרדים־וזהו, פלוס מעגל פיוס עם צבי סוכות לבחירתך – וכל זה באותו מחיר ששילמת עד היום". "מה לגבי שר לביטחון לאומי שהוא לא עבריין מורשע?"
"מצטער, אדוני, זה חלק מחבילת הבסיס. אבל כשיהיו בחירות תוכלו לשנות את זה".
"יהיו בחירות?"
"אתה חתמת על תנאי השימוש שלנו כשהצטרפת, נכון?"
אני מניח".
"טוב, אז הם השתנו מאז וכרגע כוללים סעיף שמאפשר לשנות אותם גם ללא חתימה שלך. כך שייתכן שיהיו בחירות, לא מתחייבים למועד מדויק או לתוצאות סופיות או מקובלות".
"זה שינוי חד־צדדי ולא נשמע לי שזה יעבור בג"ץ".
"בג"ץ כבר לא חלק מחבילת הבסיס שלנו, אדוני".
"טוב, חאלס, תנתקו אותי".
"תגיד אדוני, הילדים שלך לא משתמשים בשירות?"
"פחות ופחות. פעם השתמשו הרבה יותר, כיום לא מקבלים ממנו כמעט כלום – הרוב הולך לילדים בחינוך הדתי והחרדי – ואני גם לא ממש מת על הרעיון שהם יצטרכו לשלם על השירות מגיל 18 משך שלוש שנים רצוף".
"אדוני, השירות תמיד היה כרוך בתשלום, לפעמים אנחנו יכולים לעזור עם פריסת תשלומים, לפעמים הכל במזומן, בבת אחת וללא החזרים. וגם תרשה לי להזכיר לך שרק לנוחותך אנחנו קוראים לזה 'שירות', בעצם מדובר בקואופרטיב שכולנו משרתים בו בשביל עצמנו ובשביל המדינה שלנו, אתה וגם אני".
"לא, לא. כיום בעיקר אני משרת, ולא בשביל עצמי או בשביל המדינה, אלא בעיקר בשביל שתי וילות, מטוס ומאבטחים למשפחה מפוקפקת, מפעל אחד שמייצר רק התנחלויות, ישיבות, כוללים וכספים קואליציוניים, ומימון הריפוי בעיסוק ברפורמה בשביל יריב לוין ושמחה רוטמן. יאללה, תנתקו אותי".
"טוב, אדוני. רק, אם מותר לשאול – אני צריך למלא כאן בשתי מילים – מה הסיבה הרשמית לעזיבה? קיבלת הצעה מהמתחרים?"
"האמת, כולם סביבי עוברים עכשיו ליוון, קפריסין, פורטו. חשבתי אולי –"
"בחייך, אדוני, אלה לא מתחרים. קפריסין זה יותר חלטורה ממדינה. יוונית שפה קשה. פורטו כבר מלא, ביקשו לא לעלות יותר. אדוני, אין לך ארץ אחרת גם אם אדמתך בוערת".
"אה, טוב שהזכרת לי. אתה יכול לרשום בסיבה לעזיבה בשתי מילים: חם רצח".
"תכף יהיה נעים, אדוני. אנחנו עובדים על זה, מקווים שאיראן והמחאה לא יפריעו".
"תנתק אותי!"
"בסדר, בסדר. הנה, אני מנתק. יש אצלך ציוד שלנו? ממיר ישן?"
"לא ירדתם מעניין ההמרה?"
"מתכוונים להחזיר במושב הבא, יחד עם חוק הגיוס".
"תנתק אותי! לא יכול יותר! מאז שאני חי פה, חמישים ומשהו שנה, חמש דקות שקט לא היו. חמש דקות! מה כבר ביקשנו?"
"אתה רוצה שקט, אדוני? אתה לא יכול להתמודד עם שקט. גם בשירות הבא שתירשם אליו – לא חשוב איפה בעולם – אתה תמשיך לחפש רעש ולהרעיש בעצמך. אתה תקום בבוקר בפאלו־אלטו ותיכנס לטוויטר הישראלי שלך. ותזעם שם. אבוד לך. אתה ישראלי מתוצרת ישראל".
"תן לי לנסות".
"חופשי, נשמה, תנסה. רק תזכור: אתה יכול להתנתק מתי שבא לך, אבל אף פעם לא תוכל לעזוב. הנה, ניתקתי אותך. אתה משוחרר. יום טוב, אדוני".
(ניתוק).
"רגע, שנייה. הלו? יש שם מישהו? תחזור רגע!"
(דממה).
"פאק, עד שהשגתי אותם, שכחתי לבקש החזר על השנה האחרונה. אלוהים, איזה שקט. מפחיד. טוב, מה עכשיו? יאללה, קודם כל בוא נירגע קצת. ניכנס לטוויטר".
