1. תגיד, זה נראה לך הגיוני?
עמית שלום,
סיימתי לא מזמן עשרות שנות טיסה מבצעית בחיל אויר.
עד היום, בכל סבב, בכל סיטואציה טייסי חיל האויר התייצבו ללא שאלה.
השארנו משפחות מאחור לחטוף טילים ולהכנס לממ"דים ויצאנו. שעות על גבי שעות. ממשלות ימין, ממשלות שמאל, בכלל לא משנה, ואגב כפי שאתה יודע, ב־20 השנה האחרונות זה בעיקר ממשלות ימין, אבל זה לא שינה כלום. התייצבנו כולנו למילואים. בלי שאלה בכלל. לא מצפים למדליה או הוקרה פומבית. עושים מתוך שליחות וטובת המדינה.
ואז לפתע פתאום מגיעה ממשלה ומחליטה באופן חד צדדי לשנות את חוקי המשחק. משתמשת בכוחה הפרלמנטרי לעשות שינויים שמשנים בצורה מהותית את אופייה וצביונה של המדינה. ומצפים שהמדינה תמשיך להתנהל כתמול שלשום. אבל זה לא קורה ובצדק. לא עושים כזה שינוי בצורה כזאת שלומיאלית וחסרת מנהיגות.
הטייסים, כמו עוד הרבה מגזרים בחברה, באים ואומרים לא נשתתף במשחק החדש. רוצים לשנות את החוקים? רוצים לשנות את השיטה? צריכים בהסכמה. זה לא עובד אחרת ולא יעבור אחרת. לא עושים זאת חד צדדית.
אז כל טייס ומצפונו. יש הרבה צבעים לסיפור הזה. אין ממש התארגנות מובהקת. כול אחד נכנס למפקד הטייסת לבד להגיד מה כוונותיו.
הטייסים לא עשו מעשה פלילי. לא הפכו באסטות בחווארה, לא הציתו F16 בדת"ק, או גנבו מטוס וטסו להפציץ את הכנסת, או עקרו מטע זיתים. חלקם פשוט אומרים במשחק החדש לא נשחק. "לא משחקים שברו את הכלים..." הם פשוט נשארים בבית. כמו אברכים. להגיד שהם אלי זעירא על סטרואידים זה לפשט את הסיטואציה הקשה והמורכבת שהמדינה הכניסה אותנו.
ובוא נזכור מה עצר באמת את החקיקה. ההפגנות המנומסות בקפלן? לא. רק כשזה הגיע לצבא. רק מכתב הטייסים ופיטורי גלנט עצרו את הרכבת הדוהרת הזאת. עצוב, אבל זה מה שהיה נדרש.
בין הצבא והמדינה לבין המילואימניקים יש הסכם רב שנים. לא משנה עכשיו מה טיבו אבל הוא מבוסס בעיקר על אמון, יושרה, וטובת המדינה. ואת ההסכם הזה יריב לוין, רוטמן וסמוטריץ' החליטו לפתוח ולשנות באופן חד צדדי. אתה היית מסכים שישנו לך הסכם באופן חד צדדי? לא נראה לי. הם לוקחים את המדינה למקום מסוכן.
אסד שלח את הטייסים שלו להפציץ שכונות של מורדים, בני עמו, אולי אפילו בני משפחה בפצצות נוראיות. זו הציפייה מטייסים? תשתקו ותפציצו?
יובל (השם האמיתי שונה)
יובל שלום
חשבתי הרבה על מה שכתבת, ועל אף שאני מרגיש שיש בינינו פערים שהם לא רק לוגיים (זאת אומרת תהום שקשה לגשר עליה בטיעונים), אנסה להתמודד.
דיברת על שינוי המשטר והפרת החוזה.
תגיד, זה נראה לך הגיוני שהחלטה כה דרמטית מתקבלת על סמך התייעצות אך ורק עם מי שסבור שזה סוף המדינה? איפה דניאל פרידמן, איפה ישראל אומן, אפילו רחמנא ליצלן שמחה רוטמן? יובל אלבשן? חיים רמון? ידידיה שטרן ורז נזרי? ככה נראה איסוף מודיעין לפני מה שחלק מהטייסים כתבו לי שהוא המשימה המבצעית החשובה בחייהם? היית יוצא ככה למבצע?
ויותר מזה, אני רוצה לשאול אותך בתגובה, ותוך שאני מקבל את זה שקשה לאתר את החוזה או לתת לו צורה, מדוע החוזה שאתה חש שקיים, חשוב מהחוזה של מישהו אחר שגם הוא משרת בצבא? יש אנשים שבעיניהם משאת הדורות כולם זו ירושלים. זו בעיניהם עילת הקיום כולה. עם יד על הלב, אם ב־2000 ועידת קמפ דייויד הייתה מסתיימת בהסכם, היית תומך, או מבין, אם חצי מכוחות הקרקע היו מסרבים להתייצב למילואים? בעיניהם זה החוזה, ודעתם לא פחות נחשבת מדעתך.
ואגב, אני חושב שאם נתבונן ביושר על הטיעון שלך, המסקנה הבלתי נמנעת הבאה היא שאם בעיניך שינוי עילת הסבירות ומה שאתה חושש שיבוא במקומו הוא כבר שינוי יסודי בחוזה, קרי פגיעה אנושה בדמוקרטיה של המדינה, המסקנה הלוגית הבלתי נמנעת היא שהופר גם החוזה עם משרתי הקבע.
אני כבר חושש לכתוב זאת, כי באקלים המטורף הנוכחי אולי יהיו מי שיאמצו גם את זה, אבל למה לא לקרוא לסרבנות המונית בקבע? כל טיעוני אי־ההתנדבות תקפים גם שם: הפרה יסודית של החוזה, קבע הוא מעבר לשירות החובה, וכמובן - אי־השירות בדיקטטורה.
אתה כותב: "הטייסים לא עשו מעשה פלילי. לא הפכו באסטות בחווארה, לא הציתו 16־F בדת"ק, או גנבו מטוס וטסו להפציץ את הכנסת, או עקרו מטע זיתים".
אז זהו, שזה נעשה באופן יותר אלגנטי, אבל בפועל, הנזק ממעשיכם יהיה כבד לאין שיעור מהצתת מטוס או הפצצת הכנסת. אם רמת הכשירות של החיל וכתוצאה מכך של צה"ל תרד, הרי שנהיה חשופים לסכנות אדירות ברמה הלאומית. לכן, אחת משתיים: או שמדובר במעשה חמור לא פחות מאלה שתיארת, או שאתה אומר לי בקריצה "עזוב, בסוף לא נפקיר את הביטחון", ואז המשמעות היא שמדובר במשחק, בעיניי כמעט ציני, בביטחון המדינה להשגת הישג משטרי/פוליטי.
אני כותב את כל זה בכאב רב מכמה טעמים. האחד הוא שהייתי בגל"צ, ולא סיכנתי את חיי, אבל לשתוק איני יכול כי אין לצערי כמעט אף אחד אחר בעיתונות הישראלית (להבדיל מהתקשורת) שמשמיע בימים אלה את הקול הזה, ואני מודאג עד מאוד מההשלכות של מעשיכם, בחזיתות שאינכם משערים בחברה הישראלית.
השני הוא שברור לכל בר דעת מה התרומה ומה האיכות של המשרתים בחיל האוויר בעמדות האלה. ודווקא בגלל זה, אני חושב שחובה עליי לצעוק. התלבטתי קשות לפני שכתבתי את מה שכתבתי (ובדרך כלל אינני מהמתייסרים לפני כתבות או שידורים). זו עת חירום היסטורית, ולדעתי אין מנוס מלהרים דגל אדום.
בתקווה לימים טובים יותר,
עמית
2. המבט של אשתך נצרב בך
היי עמית,
בוא נדמיין רגע סיטואציה:
אתה יושב לפני הגשת החומר בבית, כותב את הגיגיך על המחשב, שני הגדולים כבר במיטות ישנים, אשתך יושבת לידך, מנסה עדיין להרגיע את הקטנה, ילדת חורף כזו שמתקשה יותר להרדם מאחרים.
הכתיבה זורמת, מחר טור חשוב, ופתאום טלפון.
"מבצעים טייסת" מהדהד על הצג והמבט הזה של אשתך, שהספיקה לראות מי התקשר, נצרב שוב בזכרונך.
המספר הזה שיודע תמיד לצלצל בזמן הכי לא מתאים, שחודר כל מצב טיסה של הטלפון, לא משנה איפה אתה נמצא כבר 20 שנה ותמיד אתה עונה לו אחרי צלצול אחד.
"בוא, צריכים אותך. עוד שעה ברמת דוד".
ואשתך מסתכלת עליך במבט הזה, שמנסה להסתיר את הפחד שבעיניים, והיא אף פעם לא נותנת אישור או אוסרת עליך להתייצב כי היא מפחדת שאם היא תגיד "לך", ואתה לא תחזור, היא לא תוכל לחיות עם עצמה.
אתה אורז את הדברים, מכסה טוב טוב את הילדים, נשיקה מתנצלת ונוסע.
הרגת פעם מישהו רק כי אמרו לך לעשות את זה? חשבת פעם כמה אמון במערכת שהמפקד של המפקד של המפקד של המפקד החליט שזו מטרה ראויה מספיק כדי שאתה, במקום לנסח אייטם או לעזור עם הילדים, תצא לעשות את זה ואולי לא תחזור? אז חוזה האמון הזה נשבר. ולא תומר ולא הרצי מסוגלים לתקן אותו. רק מי שקרע אותו יכול.
עמית. אתה, הממשלה וכל מי שתומך בהפיכה המשטרית, מוזמנים להמשיך להעביר עלינו ביקורת כמה שאתם רוצים. אתם פשוט מפספסים משהו חשוב, מילים הרבה פחות פוגעות בנו מטילים במיוחד כאשר אנחנו נלחמים בקרב הכי חשוב שיצא לנו בחיים.
הקרב על הגנת ישראל כדמוקרטית ליברלית.
אנחנו עדיין משרתים.
בועז כץ, טייס מסוקי קרב במילואים (פורסם ברשתות החברתיות)
בועז שלום,
אין ספק שאתה יודע לכתוב יותר משאני יודע לטוס.
אכן, את חטאיי אני מזכיר היום: שירתי בגל"צ. לכן, נראה שלעולם לא אוכל להבין מה זה אומר לסכן את חייך בשליחות המדינה. אבל אני מודה שאינני משתגע במיוחד על טיעוני אד הומינם, מהטעם שהם חרב פיפיות. האם, למשל, נתניהו רשאי לדעתך לענות למתקפה של לפיד על הטיפול בגל הפיגועים במענה שמי ששירת ב"במחנה" לא יכול לתקוף קצין שנפצע במבצעים נועזים בסיירת מטכ"ל?
מי שאתה צריך להתמודד איתו באמת, בועז, הוא לא ג'ובניק בגל"צ, אלא עשרות ומאות אלפי הלוחמים בהווה ובעבר שסיכנו את חייהם בשליחות המדינה, בדיוק כמוך, ועדיין אינם מפקירים את עמדתם נוכח פני האויב בגלל חקיקה שהם מתנגדים לה בתוקף. מה היית עונה לטקסט הזה לו כתב אותו אחי, מילואימניק בגדוד 51 של גולני שסיכן את חייו בעזה? או השכן שיצא למילואים ביו"ש לא מזמן ועזב גם הוא את אשתו וילדיו? איזה טיעון נשאר לך נגד הטקסט, כשמחליפים את שם הכותב?
אלא אם אתה סבור, בטעות, שטייסים מסכנים את חייהם יותר, או אחרת, מלוחמי היבשה והים? שמעתי גם הד עמום בדבריך לטיעון הזה, אז בלי להתווכח עליו אזכיר עובדה פשוטה: רוב טייסי חיל האוויר אינם מסרבים להתייצב למילואים גם היום.
לא, בועז, זה לא מאבק של הטייסים הקרביים בג'ובניקים, ואני מציע לך בידידות לא ללכת לאזורי דודו טופז בנאום השין גימלים שלו. גלול את רשימת הטייסים אצלך: מה תענה להם, אלה שמכירים היטב את הסיטואציה של טלפון מהמבצעים בטייסת ועדיין מתייצבים גם עכשיו? מה תענה להם, שהפלתם עליהם כפל משמרות (אתה בוודאי מכיר את המצב במסלול מסוקים בבית הספר לטיסה אחרי שנטשתם)? הם, שמקבלים עכשיו פי שניים טלפונים כי אתה בעיוורונך הצודק החלטת ששברו את הכלים ולא משחקים?
זה מאבק בין טייסים שהחליטו שמותר להם להפקיר את ביטחון המדינה, ובין אלה שחושבים שגם במאבק נוקב על דמותה של המדינה, ביטחון המדינה חשוב יותר.
שלך,
סמ"ר במיל' עמית סגל
חיל החינוך והנוער
וד"ש מאשתי והילדים
3. תרשה לי לפקוח את עיניך
שלום עמית,
אני איש ליכוד מזרחי, טייס שיצא לגמלאות אחרי שרות ארוך בקבע ומילואים.
לאחר תחילת המהפכה המשטרית, החלטתי שלא מתאים לי. איך יכול להיות שאדם שהורשע בתמיכה בטרור ממונה לשר, תגיד אנחנו השתגענו? איך נותנים לאדם זה לשלוט בביטחון פנים, זה נראה לך סביר?
ואז התחילה המהפכה המשטרית, שבשבילי זו שבירת החוזה ביני לבין המדינה שבה נולדתי וגדלתי.
ולו הייתי טייס מילואים פעיל, הייתי משהה את התנדבותי, לא מהסיבות ההזויות שכתבת, אלא כי צו מצפוני לא היה מאפשר לי לתמוך בדיקטטורה.
לכתוב שזו בחירה במשחק צ'יקן על ביטחון המדינה, מעליבה, הזויה, ובלתי מתקבלת על הדעת ממי שתרמו את מרבית חייהם להגנה על המדינה היקרה, כולל עבדך הנאמן שמסוקו הופל במלחמת לבנון הראשונה, ולא ברור איך נשאר בחיים.
תן קצת קרדיט שכל כך הרבה טייסים, לא מטומטמים.
וכן, תרשה לי לפקוח את עיניך, ולומר בקול צלול וברור, אני שכל השנים תמכתי בליכוד, באתי מבית טוב, אבל לא אבקר בקרוב בבית.
שבת שלום
שלום
אין חולק על התרומה העצומה של טייסים לביטחון המדינה.
יש חולק על השאלה אם התרומה הזו בעבר מאפשרת כעת לסכן את ביטחון המדינה.
אם לשיטתך קיומה של דיקטטורה כהגדרתך אינו מאפשר לך לשרת, ראוי שתלך צעד קדימה ותגיד שגם בעת מלחמה לא תגן על דיקטטורה, אף במחיר השמדתה.
כיוון שזה לא המצב, אין מנוס לצערי מהמסקנה שלא מדובר בסרבנות מצפון, אלא בניסיון לכפות על השלטון לשנות את דעתו. ובעיניי זה פסול מכל וכל.
עמית
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
