סמכותה של הרכבת / יש לנו הרבה איכויות. אולי שכחנו. עובדה שאיש לא האמין שאי פעם יגיח ממעבה האדמה חפורת האבנים משהו דמוי רכבת ולא דרקולה. אבל היא הגיעה מלאת סמכות כברק, מהירה למטה מתחת לאדמה ואיטית למעלה על הכבישים הסואנים.
האנשים צהלו. כולם לקחו עליה אפוטרופסות. כתבים נסעו בה חינם כמו ילדים בלונה פארק ודיווחו על החוויה. מה שכן, שמתי לב שרק הסינים שקדחו בדם ויזע את אבני מנהרות הרכבת הקלה לא הוזמנו לטקס הפתיחה המוזר או לנסיעות. אני רואה אותם המון בשבתות (שבהן הרכבת לצערנו לא תיסע). רכובי אופניים משוחחים בזרות אופיינית למי שלא דומים לאף אחד. טוב, הם פה כי יש עוד הרבה אבנים להוציא מהאדמה בשביל הקווים הסגולים והירוקים. ועכשיו גם היא פה. הקורונה שלא כל כך מדברים עליה, אבל השבוע באה לביקור פתע אצלנו בבית.
מי זה בכלל נסראללה / אני באמת לא יודע איך היא הגיעה לחטוף צבים ועצבים ומכל הדברים שמעצבנים כרגע הורידה אותם דווקא על נסראללה. וגם באיחור כשאמרה: מי זה בכלל נסראללה שיאיים להחזיר אותנו לתקופת האבן? והוסיפה שלפי מצב העניינים, אלה יהיו אנחנו שנחזיר אותנו לשם לפניו. עם כמה "פצוואטים", מילה מתקופת האבן שמתארת אנשים ללא חשבון שנטפלו לחיינו.
"אבל מה זה תקופת האבן לדעתך?" שאלתי ובעצם ניסיתי להכניס אמפתיה והומור לחיינו הלא־מצחיקים.
זה פרק זמן פרהיסטורי שהשרידים שנותרו מתרבות האדם שבו הם כלי אבן, ציטטה מהוויקיפדיה. מזלג מאבן, סכין מאבן, צלחת מהתחת, מלאווח סביח מאבן.
טוב, במאמר מוסגר אנחנו חיים בתקופה מוזרה. וכל אחד אומר מה שבא לו, ולו רק להוציא את העצבים שלו. אבל אני אמרתי לה שתירגע כי גם תקופת האבן יכולה להיות לא נוראה כל כך. ושלעניות דעתי היינו כבר פעם בתקופת המיני־אבן שהייתה כאמור חיובית מאוד. וכהוכחה שלפתי את המשחק אבן, נייר ומספריים {שממנו היא התלהבה מאוד), את העובדה שהיה לנו אז שר חוץ בשם אבא אבן, ושכל משפט שני שאמר מנהיג דגול היה מתאים לתלות כפתקאות מגנטים על מקררים (כמו בן־גוריון עם "תביאו עשרה ילדים" או "תדע כל אם עברייה", או בגין עם "יש שופטים בירושלים") וגם שכשנאנחנו באוי־יו־יו זה היה ביטוי יהודי קלאסי שביטא באסה.
בימים ההם / "המצב היה כמו אבן מתגלגלת", אמרה, וכאבנו את מאזן הטרור המזעזע. אמא נרצחת לנגד עיני בתה. אב ובנו במכון לרחיצת מכוניות. “גם הדרת הנשים מאוד מעצבנת”, אמרה. ובעיקר השסע כפסע מפצע מדמם. ובעוד האנשים מנידים בראשם ואומרים אוי־יו־יו במשמעות חדשה של צחוקים כאלה, היא פרצה בבכי.
"היי, ביאסתי אותך?" שאלתי. "לא, זה מהתרגשות וגאווה ממונדיאל הנשים בכדורגל", אמרה, והתבאסה מהבוסה, כלומר מהנשיקה ההיא שם.
"אפרופו כדורגל, שמעת על דניאל פרץ?" שאלתי.
"מי?" שאלה בחזרה.
מרסל היקרה / פעם היינו מכורים לרדיו. הוא היה חבר מצוין, לרגעים מטופש לרגעים דווחן, נבחן, פטפטן ומוזיקאיין. מה לא? אני עצמי שידרתי 32 שנה בימי שישי. רק שעכשיו הרדיו השתנה לגמרי, וחלק גדול ממנו נהיה מאבק בין זחיחותי לזחיחותך. מה לעשות? החיים התגלגלו בין אבנים ליהלומים. בין נטפליקס ל־yes ול־HOT. ביו מטרות נעות בשטח, לבין ההפגנות.
רק שערב אחד כשנסענו ברכב נקלענו לתוכנית הרדיו של מרסל מוסרי (103) שדיברה על אמא’שלה, על רומנטיקה, מפסידנות והחמצה באהבה. וככה לפתע חשתי כאילו חצינו ת'קווים לציפורי לילה 88, כאילו לרגע לא נעלבנו להיות בני אדם בזמן הנוכחי המעליב. כי מרסל התייחסה למאזין בהבנה שהוא אדם לבדו שמבקש שקט לנפשו. היא לא הזדהתה פוליטית. הוא הזכירה לי לפחות שעדיין יש חיים בסנדוויץ' הזה שנקרא, כיסחתי, כוסחתי, צייצתי, עניתי, ענו לי. זה היה רדיו מתקופת האבן, אבל איזו אבן יקרה מרסל, אבן הבדולח.
בית ספר לאבן / "אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי להתאמן על בית ספר לתקופת האבן?" אמרה. "למשל לחזור להדליק אש בשתי אבנים, לשחק חמש אבנים, ולשוב לימי הרוגטקה, עם אבן קלע. אני חושבת שליתר ביטחון אפילו אעשה קעקוע בצורת אבן על היד".
טוב היא ממש נסחפה באובססיה עם האבן הזאת, רק שאני שיתפתי פעולה, וכשהציעה לי לראות את החדש של גל גדות שמכל השמות נקרא "הארט אוף סטון" ובתרגום "לב של אבן". ועם הגיבורה שגילמה גל ששמה סטון (אבן), חשבתי שזה סימן. אבל הסרט, למרות שאני הרוס על גל, היה לחם חביתה שנע בין ג'יימס בונד או משימה בלתי אפשרית. ובסוף כיוון שלא הייתה לי סבלנות לחכות עד שמיס סטון תנצח את הרעים, עזבתי.
הסבלנות היחידה שפיתחתי לאחרונה (וגם זה במשורה) היא לחכות עד שכולנו ננצח את המצב ונחזור לאבני הדרך שלנו. זה יכול היה לקרות כמו כוכב שחזר. כמו בייגל מחומם. כמו אבן שעפה באוויר או שאריות חצץ מסלילות הכבישים של פעם באזור צומת גולני.
בשם אומרם / "תגיד, מה היו בן־גוריון, בגין, רבין או ז'בוטינסקי אומרים על המצב?" שאלה כאילו לעצבן אותי.
"לא יודע, ותפסיקי עם שאלות האבן מלכודת האלה", עניתי. אני יודע רק מה הזיעה הייתה אומרת. בטח בזיעת אפך אכל לחם. אני יודע מה היו אומרים בתורה וזה חשוב מאוד: ואהבת לרעך כמוך או לא תרצח, כולם משפטים למגנטים על המקרר ולחיים פה. שנזכור.
"זה יפה", היא אמרה. אחר כך סידרה אבנים בחצר. אני נסעתי באופניים עם שני סלים כבדים בצידי הכידון כאבנים. כי מה נשאר לנו מלבד להעביר את הזמן, לנחם, ולדבר אל העצים והאבנים?
אבן בזלת בדלת / "חיים רק פעם אחת", אמרה והראתה לי כוכבים כאבנים שנעו בעצלתיים במסילותיהם. ובמסגרת החיים כשירות לקוחות אמרתי לה, שאם תרצה שוולט יביאו לה אבן בזלת לדלת, הם יביאו.
דבר אחד כבר לא היה מוטל בספק. אבני היסוד שלנו החלו מתפוררות לאט־לאט לנגד עינינו. כי במקום לקחת את המצב בידיים כולם תפסו תחת זה על זה, לא הקשיבו, העיפו אבנים מדומות, שזו התוצאה הראשונה לחוסר אונים ושבר.
"לפעמים לא נבין כלום, אבל לפחות נאהב", הקריאה לי קטע מנחם כזה.
"טוב נרגעת קצת מהעיסוק בתקופת האבן?" שאלתי.
"קצת", מילמלה. אבל בכל זאת ביקשה שנשחק אבן, נייר ומספריים. אז אני בחרתי במספריים והיא באבן, וככה היא ניצחה אותי.
אחר כך נסענו והקשבנו לשיר מקסים של דויד ברוזה ותומר ישעיהו, "סוסים יפים".
וכשבין קולות הזמבורות והיריות והוויכוחים המרים, נשמע קולו של הכרוז ב"קלה": התחנה הבאה קרליבך. שאלה: "תזכיר לי מי זה קרליבך, זמר דתי או עורך עיתון חילוני? ומי זה דניאל פרץ שהזכרת קודם?" וככה במובן מסוים למרות הכל, היא התחילה להצחיק אותי. ולבסוף מה שאני זוכר משיחתנו המוזרה היה ששאלה: "בא לך על האבנים המתגלגלות?" "בטח", אמרתי. "בואי נשמע את אנג'י". ושמענו נורא חלש. כאילו התפללנו כמו שני נאיבים לבריאה מחדש.
