זו הייתה סתם שיחה אגבית עם חברה שלי על הספה שלי בבית. שיחה על הבת המתבגרת שלי שזה עתה יצאה מהבית, וכמה זה מוזר לי לראות איך היא הפכה לאישה צעירה ויפהפייה שמסתובבת לה בגופייה שמבצבצת ממנה בטן שזופה. "רק שנהג האוטובוס לא יעיר לה על הלבוש", אני אומרת לנועה. לאחרונה זה נהיה פחד חדש שלי, שאיזה נהג שמרן בגיל העמידה יעיר לבת שלי על איך שהיא לבושה. יש לי הרבה חברות שמזועזעות מאיך שהבנות שלהן מתלבשות. אני לא. אני פשוט גאה בזה רצח. בכל פעם שהבת שלי יוצאת לישיבת צוות בצופים כשהיא לבושה בול כמו שבא לה, אני מרגישה נחת של איכשהו הצלחתי לגדל בת שמרגישה חופשייה ובטוחה בעצמה. נערה שאין לה שום בעיה להיות גם קודקודית בצופים וגם ליהנות במקביל מלחגוג את העלומים שלה בכל מיני תלבושות זעירות היישר מהקליפ החדש של קארדי בי.
"שרק הנהג לא יחרב לה את הביטחון", אני אומרת לנועה, שכמו תמיד יושבת זקופה בישיבת לוטוס על הספה. "זה מקסים אותי לראות כמה היא דומה לך", נועה אומרת, "רק שכשאת היית יוצאת לרחוב בגיל 20, החזה היה תמיד בחוץ". "שטויות", אני אומרת, "אף פעם לא היה לי ציצי". "בטח שהיה לך", נועה אומרת, "אפילו היית מפורסמת בזכותו. היית 'דנה עם הציצי היפה', אנשים באו לבר שמילצרנו בו רק כדי לראות איזה מחוך פצפון תשימי היום".
אני ממשיכה להתעקש שזה לא נכון, שתמיד הייתי אישה צנועת ממדים, עד שנועה נהיית קצת חסרת סבלנות. "נו די", היא אומרת, "אל תגידי לי שאת לא שמה לב שהחזה שלך התרוקן עם הלידה ובטח שעם הגיל". "ברור שאני יודעת", אני אומרת לה בהכנעה ושותקת. אבל מתחת, אני פתאום מרגישה איך אני שונאת אותה קצת, את החברה היוגיסטית המוצלחת שלי שתמיד מתעקשת משום מה לשבת זקוף כמו איזה חצב מדידטיבי, וגם להגיד לי את האמת בפרצוף.
על פניו, אין לי מה להיעלב, ברור שחלפו זיליון שנה מאז שהיינו שתי בחורות לוהטות בנות 24 עם גדוד מחזרים שלא הרפה מאיתנו לרגע. אני יודעת שהשנים לא רק הוסיפו לי בינה או עומק, הן גם חרשו בי קמטים ונגסו לי בנפח החזה. רק שנועה אף פעם לא אמרה לי את זה ככה, וגם היה איזה קוצר רוח בדרך שבו היא אמרה את זה, כאילו היא אומרת, "די, חיה בסרט, הגיע הזמן להשלים עם המציאות, את כבר טרנטה בת יותר מ־50 ואף נהג אוטובוס לא יעיר לך על כלום".
כשהיא הולכת, אני חושבת על הסצנה הזו. של מאיה יוצאת כמו פרפר עלומים לדרכה, ואותי מקבלת שנייה אחרי זה מחברה שלי תזכורת לכמה אני מזדקנת. זה גם ככה לא פשוט, עם הדרך האכזרית שבה הטבע נוהג עם נשים - ככל שהבת שלך פורחת, את הולכת וכמשה. אבל האמת היא שאין בי שמץ קנאה כלפי הבת שלי, זה יותר שהרגע הזה שבו נועה הזכירה לי שפעם הייתי מיס ציצי היה עוד בעיטה בחזרה לגופניות שלי, עוד תזכורת מכאיבה לעובדה שלפעמים בעיניים של אנשים אחרים, אני קודם כל גוף.
כשאת אישה, יש רק שתי דרכים להתמודד עם אובדן המראה שלך. הראשונה היא להיות סופר־מודעת. להסתובב קבוע עם פינצטה מוזהבת בתיק, לקבוע תור לבוטוקס, לא לעזוב את שטח הלוחמה שהוא העור שלך לרגע ולוודא שאת יוצאת לעולם כמה שיותר עשויה ומושלמת. אישית, אני מתמלאת בייאוש רק מלחשוב על ד"ר מיקי מהרצליה פיתוח שמסמן לי על הירכיים בטוש ונוזף בי, "פה איבדת מלא טונוס", למרות שהוא בעצמו בן 68 ונראה כאילו השתיל לעצמו שעווה בעצמות הלחיים.
אישית, אני מעדיפה לברוח מהמחשבות על הזמן החולף. בגלל זה אני לא סובלת דיבורים נוסטלגיים על כמה מגניבות היינו בגיל 30 ולא טורחת לעיין בתמונות המועטות שכן שמרתי משנות היופי שלי, לא רוצה לעשות את ההשוואה הסדיסטית הזו בין מי שהייתי למי שאני רואה במראה, לא בא לי להיזכר ברעמת השיער הלוהב והמתולתל ובישבן שמזכיר כדור באולינג שהיו לי פעם, זה לא רלוונטי למאבק היומיומי והגם ככה קשה שמחכה לי בחוץ.
מה שנועה אמרה לי באותו הערב בקע את שריון ההדחקה שלי. ומאותו הרגע אני נכנסת לסחרור. אני לא יכולה להפסיק לחשוב באילו עוד מקומות בגוף שלי רואים את הנזקים, ועד כמה אני לא מודעת לזה. למשל, לאורך כל חודשי הקיץ הסתובבתי לי בכיף עם חולצות בטן, ועכשיו אני פתאום מריצה לאחור את כל המבטים שקיבלתי מזרים בחודשים האחרונים. במה הם היו מלאים? בלעג? בזעזוע? אני כמו המלך באגדת בגדי המלך החדשים, רק בגרסת האישה בגיל העמידה. פתאום הבנתי שהסתובבתי עירומה ומביכה לאורך כל יולי־אוגוסט, וכולם ראו וצחקו.
קשה להזדקן בתור אישה, קשה לאבד את המראה שלך, ועוד יותר מזה, לאבד את הכוח שלך. את העוצמה הכמעט סופרוומנית שהייתה לך פעם על גברים זרים. פעם, כשהייתי בערך בת 27, גבר אחד ברחוב התעקש לסחוב לי את כל הקניות מהסופר לאורך כל העלייה של ארלזורוב. עד שהגענו לחצר של הבית שלי. ואז הוא אמר במין עצב אבירי שלא מצפה לכלום: "אישה כל כך יפה לא צריכה לסחוב אפילו את המטרייה שלה" - ונעלם.
אני יודעת, היום נהוג להגיד על גבר כזה שהוא מטרידן, סטוקר, קרינג'י, אבל הטינה הזו כלפי גברים חוצפנים שמציקים לך? היא דבר ששמור רק לנשים צעירות. ברגע שזה נעלם, את מבינה כמה התגעגעת לתחושה הזו שהעולם נותן לך הנחה רק כי את אישה, רק כי יש סביבך הילה של משהו מעודן ורך ונאה שיש לשמור אותו ולהגן עליו.
כן, לאבד את המראה שלך זה אובדן גדול, ומה שהכי קשה לי הוא שזה אובדן שאסור לדבר עליו, שאסור להודות בו. כי אנשים לא סובלים נשים שמעיזות להתבכיין שהן מזדקנות, זה נחשב שטחי, נבוב. ואני לא מבינה. זה הגוף שלי, אלו הפנים שלי שאני פוגשת בראי כל כך הרבה שנים. האם זה באמת כל כך שטחי לבכות על ההשתנות שלהם? אנשים בוכים על הכלב הנאמן שלהם שמת וכולם כותבים להם באינסטגרם, "כמה עצוב, סושי היקר, בטח כל כך חסר לך". אז למה הם כל כך בזים לאישה שמתגעגעת לגוף המסור והנאמן שמלווה אותה כבר עשרות שנים ונוטש אותה לאט־לאט?
כרגע זה נראה כאילו שהכל אבוד כשאת אישה. תנסי להילחם בפגעי הזמן ולהתנתח, יגידו עלייך שאת מפחידה ילדים קטנים. תרפי ותפסיקי לצבוע את השיער, יגידו שאת מזניחה את עצמך והתקלקלת. תתעלמי מכל הנושא הכאוב הזה של הנשיות המתעמעמת שלך ותמצאי לעצמך מטרה טובה או תחביב, תמיד יהיה מישהו שילעג לך. אז מה הדרך הנכונה להתבגר בחסד ובאצילות? יש אחת כזו?
"המסכה היחידה שאת צריכה לשים על עצמך היא כזאת שעשויה מדבש ויוגורט", כותבת ד"ר ויויאן דילר. היא פסיכולוגית אמריקאית ידועה שכתבה מאמר בשם "שישה צעדים לקבל בחן את הזקנה". והיא אמורה לדעת, כי לפני שהיא הייתה דוקטור היא הייתה דוגמנית בינלאומית מבוקשת. היא מסבירה שאחת הטעויות הכי גדולות שנשים עושות זה לשים על עצמן מסכה כזו של "אני עדיין כרגיל, אני לא מזדקנת". היא אומרת שבסוף הכל מסתכם בקבלה. קודם כל להרשות לעצמך להיות באבל עמוק. זכותך לבכות ולהרגיש את כל העצב הזה על היעלמותו של היופי, שהיה חלק נאמן ומוצלח בך במשך רוב החיים .
ואחרי זה, היא כותבת, עלייך להפסיק לעשות כל דבר שמרגיש כמו שריון על ההבנה הזו. זה יכול להיות לשים על עצמך שמלות צמודות מדי, או להתעקש על הזרקות כל חודש לשפתיים, וזה יכול להיות גם הכיוון ההפוך, להעמיד פנים שלא מזיז לך, פשוט לעבור לאוברולים גדולים כמו של טלטאבי ולהעמיד פנים שכן, את מתה על הפס האפור בשיער שלך. "עדיף לך להסיר את כל הכיסויים הלא־הולמים האלו ולתת לפגיעות שלך לזרוח החוצה", היא כותבת, "נשים בנות 50 ו־60 יכולות להיראות נהדר אם הן רק יורידו את המסכות. תפסיקי להתחבא, את מזדקנת, ואת הולכת להיות יותר מבסדר גמור".
אז מה מרגיש לי כמו מסכה שאני שמה מעל הפגיעות החדשה הזו שלי? התשובה הברורה היא המייקאפ החדש והיקר מנשוא שקניתי בדיוטי. ויש גם את האייפון שהתחלתי לשלוף כל שנייה, כדי לראות אם ראו לי את קמטי העישון בשפתיים כשחייכתי כרגע. בעצם, אם אני מבינה את העצה של הדוקטור, כל ניסיון שלי להעלים את הלחץ שלי מהגיל שלי מכער ומבגר אותי יותר מכל שנה שחולפת. מותר לי להודות שאני מפחדת שבסוף אני לא אזהה את הפנים שלי במראה, שאני מתגעגעת לתחושה של לפסוע בביקיני על החוף בלי לחשוש שמאחור אני נראית כמו פשטידת בצל חומה ורוטטת, ואם אני רק אודה בזה, ואפסיק לנסות להסוות את החרדה שלי, בסוף אני אתרגל לזה שאני בת תמותה פשוטה שעוברת שלב נורמלי לגמרי. ואז, ורק אז, הפנים המשתנים שלי סוף־סוף יישבו עליי בנחת וברוגע, ויהיה בהם יופי חדש.
כל עוד אני זוכרת שאני בגילי ונראית מאה אחוז בגילי, הכל בסדר. אני בת יובל שנים פלוס שנתיים, אני מבינה את זה ולא מצפה שזה ישתנה, ועכשיו, אחרי שהפנמתי, תנו לי לעשות מה שאני רוצה. "זה לא אומר שזה לא יכאב לי יותר שהזדקנתי", אני אומרת לרן. "אבל לפחות זה יכאב במקום הנכון, האותנטי. לא כאב כועס. כזה של אל תפריעו לי להדחיק שזה קורה, אלא כאב שקט שנוחת כמו שלג, לאט־לאט, עד שהוא נעלם".
