קיר חדר ההמתנה בביתו של פרויד ברחוב ברגס 19 בווינה גדוש לעייפה בתמונות: כמעט כאילו ביקש אבי הפסיכואנליזה לרומם את סבלם של הפציינטים הממתינים אל גבהי הסובלימציה עוד בטרם יחצו את הסף וישתרעו על הספה. המבחר, כך נדמה, מחמיר עם המסיבים תחתיו: בזבזנותה העקרה של הנוירוזה נלכדת באלומת האור המרשיעה של התרבות: דיוקנותיהם של מחולליה (איינשטיין, פרויד עצמו), רפרודוקציות של יצירות מופת ותמונות קבוצתיות מכנסים פסיכואנליטיים חלוציים סובבים את הממתין לשעתו בריקוד איטי ומתואם של אי־נחת. מטבע העניין, העין מבקשת מפלט; וכך היא נופלת על תמונה פינתית אחת — די במבט חטוף כדי לחוש כי היא חורגת מן השורה כשן מתנדנדת. הכיתוב מתחת לציור מספר: 'רגל קלובה' של ג'וזפה דה ריברה.
העין מבקשת לערוק אל דיוקנו של הילד עם הרגל הקלובה, אבל מסדר התמונות המפקחות מושך בקולרה בקוצר רוח. העין משלמת את חובה לתרבות. רגל קלובה, היא נזכרת בצייתנות, זה פשר השם "אדיפוס" — ביוונית, "רגל נפוחה". כזכור, ליוס ניקב וקשר את רגליו של אדיפוס בהיותו בן שלושה ימים בעקבות הנבואה הנוראה שקיבל מן האלים. ואם כך, במקרהו של אדיפוס השם הוא המום, הוא הנבואה והגורל כשם שהוא המציאות העקודה לחזונם — כל אלה כבולים זה לזה כקרסוליו של אדיפוס, כבולים אל מעשה הכבילה עצמו, כובלים בשר בבשורה, מטילים בגופים את מומי שמותיהם ומייסדים את שרשרת הסימון המוצקה, הלא־נמנעת של התובנה העצמית — הרפלקסיה על הנבואה היא, ככלות הכל, הגשמתה של הנבואה על הרפלקסיה. המום אינו אלא שם, שאדיפוס עוד יצטרך לקרוא בו את גורלו ואת תולדותיו — אתר מושהה של ידיעה עצמית.
במובן מסוים, כאשר אדיפוס משלים את הקריאה במומו, פגימת רגליו נעלמת בחשיכה העיוורת, אובדת בשלמות הרועמת של הטרגדיה. אדיפוס הוא טקסט בהליך מעוכב של פענוח, שם שנעשה בהדרגה טרגית למילה: ביוונית, "אוידה" משמעו אני יודע, אני רואה; ו"דיפוס" הוא בעל שתי רגליים. אני יודע, אני רואה: צמד הקרסוליים הכבולים של הרפלקסיה מורים כי השם צופן את ראיית המום במידה שהמום מצפין את ידיעת השם. אדיפוס עוד ילמד לאיית את שמו, וכשיעשה כן — המום והשם גם יחד ייעלמו בחשיכה המסנוורת של ההכרה. אדיפוס אינו אלא מבצעו הדרמטי של השם המקדים ונושא אותו — בבחינת טקסט וקורא כאחת. כששני אלה — הטקסט וקוראו המתמהמה — יתאחדו סוף־סוף בבחינת חידה שנפתרה, ומציאותה של הנבואה המוגשמת תסעד את מצעדם כמקל הליכה, אז השם יישמע אות באות על שפתיה המתייבשות של התובנה; ייוודע, וכבר ייכרת.
ואם כך, אין מנוס מלקרוא את "רגל קלובה" לסדר: א־די־פוס, אני מתרגם כלאחר שיעמום ומבקש להמשיך, אבל הציור אינו מניח לי. אני כמעט שומע אותו מתרגם לאחור, מתעקש על הרגל הקלובה, מרתק אותי למסלולו במגושם; בלי חשק, ברגליים עייפות פתאום, אני חוזר אליו.
הילד מתגדל על התמונה כולה, כשהנוף נרבץ לרגליו במעומעם. מקלו נישא על כתפו כרובה, אבל דווקא יציבת החייל מדגישה את הרפיון האדנותי השאנן של תנוחתו. החיוך מרחף בין הלחיים הדשנות, מפשיל שפתיים מגולפות מעל שיניים גדולות, הגולשות אל קדמת הפה כספינות אכולות נדודים הנעגנות במזח. דומה שהוא כמעט מתגרה באירוניה העצלה של מבטו, המסיגה את עיניו אל מחבוא עפעפיהן הכבדים ומחשבת לטרוד את הפנים ממאורתם בבת קול של העוויה מוקיונית. הפה נבקע לראוות חניכיו בהתרסה מכערת, אך רעבונותיו עלומי השם חומקים ממסדר השיניים אל חלקות הזוהר התפוחיות של הלחיים, מחלחלים בקמטים רוויי הצל הנקווים בלא עת מתחת לעיניים, יורדים אל הערוצים הנחרצים לעומק מחשיך משיפולי האף אל קצות השפתיים, מתעדנים לתעתע בגבות הניתזות בדקות קימוריהן אל השחור הלא־משיב של שערו; ומבעו כבר מפיק שמץ בוז כלפי העין המתיירת, שעוד לא נואשה מלהטוט הקלפים הבלתי־נלאה של פניו. המחזרים אחר הפנים האלה משולים למי שמתיימרים לתת סימנים ברגל הקלובה עצמה; יותר משדה ריברה צייר את פניו של הילד עם הרגל הקלובה, הוא לכד את פניה של הרגל.
פרשנים רבים עמדו על חיוניותו המפגיעה של הדיוקן; קצתם דחקו אותה במאמץ אל תחומי החסד הנוצרי, בטענה שהיצירה מלמדת על השתחררותו של האמן מהשפעתו של קרוואג'יו, ככל הנראה בזכות התקרבותו לפטרוניו הספרדיים; ברוח זו כתבו על הילד הזורח באושרו היחפני של העוני, ומורה לכולנו את הדרך אל מלכות השמיים. אבל נדמה שאם לפנינו מלאך, כי אז זהו מלאך שכנפיו מנוונות, ושחיתות הגוף היא הילתו האמיתית: "כי היפה הוא תחילתו של האיום. וכל מלאך איום" (רילקה).
הילד אינו מעיין במומו ואינו חותר לפענוחו. אדרבה, נדמה שהוא מניח את טורח הקריאה לאחרים; אליהם הוא מפנה את הנייר שעליו נכתב בלטינית, "למען השם, תנו לי נדבה!" אחד מפרשני הציור טען שהמסר המופנה לעוברי האורח מעיד כי נוסף על היותו בעל מום, הילד גם מפגר (כך!): והרי הלטינית חורגת מהשגתם של העוברים ושבים — הנער צריך היה לדעת זאת, ולו על יסוד בערותו הוא. כמובן, יש בזה כדי להמשיג את המהלך הטיפולי, שבו המטופל מגיש לעיניו הבולשות של המטפל את לשון ההירוגליפים של נפשו. אבל נדמה שהילד דווקא נפרע מן המלאכה הזאת, פורק מעליו את עולה משעה שהוא ממנה עליה את עובר האורח (את המתבונן) — מתיר את מומו מאסורי הקריאה ומניח לו לגדול, לצמוח למלוא קומתו.
אדיפוס יצוק בשם החקוק בבשרו, ולא יהיה לו שם אחר על פניו: אין לו אלא לקרוא בשם זה, ולהחשיך. לעומת זאת, הילד עם הרגל הקלובה מקיים עם שמו יחסים פתוחים הרבה יותר. פרופסור אחד, עורכו של כתב עת מדעי חשוב המוקדש להתקדמויות במחקר הרגל הקלובה, נועז לפרסם את יצירתו של דה ריברה בשער אחד הגיליונות. בפתח הגיליון הבא הוא מספר שגל מכתבי המחאה שקיבל מעמיתיו בעקבות ההחלטה הנמהרת — אחד הכותבים תבע במפגיע לברר מי היה יועצו הרפואי (!) של האמן — אינו מותיר לו ברירה אלא לפרסם לפחות מקצת התגובות. מתחוור כי כנגד הדיאגנוזה של הרגל הקלובה, רופאים רבים נוטים לייחס לילד ארתרוגרופוזיס (קיבעון מפרקים מולד), בין השאר על יסוד הזווית הלא־טבעית של כף ידו הימנית. מומחים יסודיים יותר מבחינים בשלל בעיות בפלג גופו הימני, ובעקבות זאת הם מגדילים לעשות ומאבחנים המיפלגיה ספסטית של הצד הימני בעקבות אירוע מוחי.
כך או כך, הילד מניח לנו, המסתערים על הדף הכתוב לטינית, את ההתגוששות הדיאגנוסטית. הוא מצידו חי על המום שלו, גדל למידותיו, מגדל אותו. מומו של אדיפוס ממתין לו כצוואה שציווה לעצמו בשחר ימיו — אצילי, פרוש, סבלני לאין־קץ. מומו של הילד משיג אותו, מדביק אותו כמחלה — כנגד כל אפשרות של בידול סמיוטי (זיכרון, נבואה; זיכרון של נבואה, נבואה של זיכרון) הוא פושט ברחבי הגוף, דולק במעלה הגפיים, מדליק את החניכיים, מבעיר את הפנים. כנגד המום שאינו אלא מקרא מושהה, שם שעוד לא עמדת עליו, מומו של הילד הוא כל מה שהחכמים המתמכרים למה שניתן לקרוא בו מחמיצים: חיים, או ביתר צניעות, ציור. פרויד תלה בפינת חדר ההמתנה שלו את הדבר שאותו שב ותיאר בחיבוריו על דרך הפיחות כחדר ההמתנה המקדים את ליבתו הנפשית של מעשה האמנות — מבואה שאותה יש לחצות בלי השתהות יתרה, מבוא פעלולי לעיקר המעשה: האמנות בעצם אמנותה, בסירובה הקנאי לכל תרגום או המרה; השארית האסתטית העומדת בסירובה לחצות את הסף המחבר בין החללים, ולהיכנס אל חדר הטיפולים. הציור התלוי בחדר ההמתנה הוא חדר המתנה שאין אחריו עוד.
"אדיפוס" הוא רגל קלובה — מאגפה זה של המשוואה שוב אין מנוס — אבל הרגל הקלובה אינה מכוונת את צעדיה המאומצים אל אדיפוס. הילד בעל שלוש הרגליים אינו יציר רוחו של הספינקס ולפיכך הוא אינו מחזר אחר פתרונו של איש: הוא פורט ומאריך לאין־קץ, לנימי עצבים, לרקמות חניכיים, את דרכו של המום אל השם, את מהלכה הצולע של הרגל הקלובה לאדיפוס. מחותל בפגימתו, הוא מחייך לידיעה כי פניו ההרוסים כבר לא יצלחו לקריאה — כבר לא ישיבו גם לקריאתו שלו. בעודנו מתקוטטים על אבחנתו, מתחת לעינינו הסומות מחמת הראייה — הוא צומח לבלי דעת, גדל עד שכחה. •
