מוסך אבו־כטאב "תיקון כל סוגי הרכב" בחווארה היה שומם. ספרנו שם שלושה רכבים עם לוחיות רישוי ישראליות, יונדאי i10 ופיאט דובלו שעמדו בצד וג'יפ לנד קרוזר עם מכסה מנוע פתוח שאף אחד לא עבד עליו. נכנסנו וקראנו בקול "יש פה מישהו?" אבל אף אחד לא ענה. בינתיים חיפשנו כתמי דם, עדות לפיגוע הקטלני שבו נרצחו כאן ביום שבת שי סיילאס ניגרקר ובנו אביעד ניר ז"ל מאשדוד, אך לשווא. המוסך הזה משמש גם כעסק לשטיפת רכבים כך שהכתמים הועלמו בגרניק, מכונת שטיפה בלחץ.
על המדרכה ממול, ליד "אלעימאד הידראוליקה פילטרים, שמנים ובוכנות", עמדו חיילים שנראו דרוכים מאוד: קסדות רכוסות, אפודים מלאים ונשקים עם מחסנית בהכנס, מבטיהם סרקו כל הזמן את סביבתם. לפתע צץ ממעמקי המוסך בחור גבוה שניגש אלינו בהיסוס. "הייתי כבר בחקירה", אמר והשבנו שלא באנו לחקור אותו, רק לשאול כמה שאלות לעיתון. שמו עלא חאג'־עלי, בן 25 מהכפר השכן ג'מאעין, והוא עובד כאן קצת פחות משנה. שאול הצלם הרים את הראש, ראה את מצלמת האבטחה הקטנה שתיעדה את הפיגוע וקפץ: "אתה הבחור שרואים בסרטון בורח ברגע שהתחילו היריות!"
"נכון, זה אני. אני שטפתי להם את הרכב. הם באו עם סקודה סופרב וביקשו לנקות בפנים ובחוץ, יעני קומפלט. לא דיברתי איתם כי הם לא דיברו ערבית ואני לא מדבר עברית. מי שמדבר אצלנו עברית הם אלו שעובדים או עבדו בישראל ואני אף פעם לא עבדתי בישראל, רק פה בסביבה של הבית, ליד המשפחה".
באים לפה הרבה יהודים לשטוף את האוטו?
"בשבת רוב הקליינטים יהודים. אצלנו זה 30 שקל בפנים ובחוץ. זה חצי ממה שעולה אצלכם, אז איך לא יבואו? באים ועומדים אפילו בתור, יושבים שותים קפה, הולכים לקנות בינתיים ירקות ופיתות. הנה, הם שניהם ישבו על הכיסאות האלה פה בצד, בצל. אני הייתי בדיוק בפינישים עם הג'ילדה, סיימתי בפנים את הדלתות, הדשבורד והשעונים ועברתי על החלונות. פתאום שמעתי טראח, טראח, רעש חזק, בהתחלה לא הבנתי מה זה אבל אז ראיתי מישהו יורה ולא חשבתי פעמיים, רצתי פנימה, לתוך המוסך, ירדתי מאחורי אוטו, הלב שלי דפק מפחד. הייתי פה לבד, לא ידעתי מה לעשות. הבחור שירה ברח והם שניהם שכבו על הרצפה ובאו אנשים ואמבולנסים והגיע גם הצבא הישראלי ואחר כך המשטרה והמוחבראת. שאלו אותי מה ראיתי ולקחו אותי לחקירה באריאל. עשר שעות הייתי שמה. שאלו אם התקשרתי למישהו, אמרתי לא, לאף אחד, איך התקשרתי? עבדתי, ניקיתי להם את האוטו. הטלפון שלי במשטרה עד עכשיו, אמרו שיחזירו לי אחרי שיבדקו אותו".
כמו במשחק מחשב
המוסך נמצא על כביש 60, שבקטע הזה הוא גם רחוב ראשי החוצה את העיירה, כביש עירוני עם מסחר ער ויציאות שמובילות אותך לכפרים ביתא, עינאבוס, עוריף ועוורתא. אתה עומד כאן בין המוסכים, המאפיות, הסופרים, מוכרי הירקות בארגזים בשולי הכביש, דוכני הפלאפל, השווארמה והכנאפה, מסתכל על הרכבים הישראליים שחוצים אותו וקולט את הנהגים. הם לחוצים. רק לתת גז ולצאת מהמרחב הצפוף הזה, שבכל רגע יכול לצוץ ממנו מישהו שיפתיע אותך עם אקדח. בחודש פברואר נרצחו כאן האחים הלל ויגל יניב מהר ברכה. הם נורו על ידי מחבל בזמן שחצו את הכפר ברכבם. חודש אחר כך מחבל פתח בירי מאקדח על דיוויד שטרן מההתנחלות איתמר, שנסע כאן עם אשתו. שטרן, שמיומן בירי, נפצע בידו אבל השיב אש והניס את המחבל.
הסכנה אורבת בכל כבישי הגדה, לא רק בחווארה. עם אלפי אירועים בשנה של ירי, זריקות אבנים ובקבוקי תבערה על רכבים, הנסיעה ביהודה ושומרון היא חוויה מורטת עצבים. אף פעם אי־אפשר לדעת מאיפה זה יבוא, ולכן אתה כל הזמן חייב להיות דרוך. יומיים בלבד אחרי רצח האב ובנו מאשדוד בחווארה נרצחה בירי בת שבע ניגרי, תושבת ההתנחלות בית חגי שבדרום הר חברון. ניגרי ז"ל נסעה עם בתה שיראל בת ה־12 לירושלים ברכבו של תושב היישוב אריה גוטליב. זמן קצר אחרי שיצאו לדרכם נפתחה עליהם אש מרכב חולף. ניגרי נהרגה במקום, גוטליב נפצע קשה ושיראל יצאה ללא פגע.
לא פלא שתחושת הביטחון של הישראלים, בעיקר אלה החיים בשטחים, נשחקה עד דק. על פי נתונים שפורסמו השבוע, בידי מערכת הביטחון כ־200 התרעות על כוונה לבצע פיגועים, רובן כלליות. זה נתון שלא היה כמותו מאז 2005. מתחילת השנה נרצחו 34 ישראלים ואזרחים זרים בפיגועים, לעומת 33 הרוגים בכל שנת 2022. המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כי מאז ינואר השנה סוכלו למעלה מ־350 פיגועי ירי.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ', המכהן גם כשר במשרד הביטחון, הניח על שולחן הממשלה תוכנית גרנדיוזית בהיקף של כמיליארד שקל שיושקעו בהקמת התנחלויות חדשות, הרחבת קיימות וסלילת כבישים עוקפים. בינתיים, בהתנחלות עלי מוכרים דירות ארבעה חדרים חדשות ב־1.430 מיליון שקל ("עשר דקות מאריאל ו־25 דקות מראש העין"), בזמן שכל יציאה לדרכים כרוכה במתח ודריכות שיא, יד על האקדח ורגל על דוושת הגז.
הנה, למשל, מיכל צוקרמן מאיתמר. כשבאנו אליה השבוע בבוקר יום שלישי היא התכוננה לנסוע לירושלים עם בעלה והילדים. "ברגע שאני יוצאת אני נעשית דרוכה בבת אחת", היא אומרת, "המבט כל הזמן סורק כאילו עוד שנייה יורים בי. כשאני מסיימת את הנסיעה אני מותשת וחייבת לשבת רגע להירגע, כי התחושה היא שעברתי חוויה סוחטת. נגיד כשאני רואה ערבים שרוצים לחצות את הכביש לפני הרכב שלי, פעם הייתי נותנת להם לעבור. היום כבר לא, כי היו מקרים שמתיישבים נתנו לערבים לחצות את הכביש והם התקרבו אליהם לאוטו וירו בהם. אז אני לא עוצרת, הרכב כל הזמן בתנועה, כמו במשחק מחשב, אני סורקת קדימה, ימינה ושמאלה, פה עומד רכב, שם אני עוקפת, ההוא חוצה את הכביש שני רכבים לפני, כל הזמן ערנית לגבי מה שקורה במרחב. זה לא נורמלי, החיים הם לא משחק מחשב".
בלונים במקום אבנים
תדירות האירועים כל כך גבוהה, שרובם אפילו לא מגיעים לכדי מבזק באתרי החדשות. ביום שבו נרצחה ניגרי יידו ערבים אבנים לעבר אוטובוס סמוך ליישוב אדם שבבנימין, ונזק נגרם לשמשותיו. יום קודם לכן, ב־18:33, נפגעו מאבנים אוטובוס ורכבים סמוך לכפר נבי אליאס שבשומרון, במוקד הביטחון דווח שנגרם נזק לרכבים. באותו היום נרשמו עוד שלושה אירועי יידוי אבנים בדרכים.
רחל שדה, חברתה של צוקרמן מאיתמר, אומרת שכשהיא ובעלה יוצאים לדייט והילדים נשארים בבית עם בייביסיטר, היא מחבקת אותם חזק־חזק "כי אולי זו הפעם האחרונה שאראה אותם. זה משהו שאנשים שגרים במקום אחר לא עושים. הסכנה כאן היא באמת ממשית".
צוקרמן אומרת שיש לה חברות שבימים של ריבוי זריקות אבנים ופיגועי ירי, כמו התקופה הזו, לא יוצאות לדרכים. "אני יכולה להבין אותן. כשבעלי ואני נוסעים עם הילדים אנחנו מתכוננים לנסיעה כמו אל מבצע. כל אחד והתפקיד שלו. השנה הוצאתי רישיון לנשק, אבל הוא יותר מיומן בשימוש באקדח אז אני נוהגת והוא יושב דרוך לידי עם האקדח בחגורה מקדימה. אני זו שאצטרך לברוח אם ניקלע לסכנה. הייתה לנו מזדה 3 רגילה כזו, רכב משפחתי נמוך, והשנה עברנו לטויוטה ראב 4 גבוהה כדי שנוכל לעלות על אי התנועה באמצע חווארה ולעשות פרסה במקרה חירום".
צוקרמן ושדה עברו גם השתלמות נהיגה במצבי חירום, והן לא היחידות. מתברר שמאות רבות של תושבים מכל יהודה ושומרון עברו בשנה האחרונה השתלמויות כאלה, הכוללות סימולציה של זריקת אבנים, ירי ונסיעה על צמיגים בוערים. את האבנים מדמים בלונים מלאים במים, קולות הירי הם של כדורי צבע הנורים מרובי איירסופט והצמיגים הבוערים במסלול באמת בוערים.
ההשתלמויות האלו ממומנות על ידי ארגון "שורת הדין", העוסק בהגשת תביעות נגד ארגוני טרור בשמם של הקורבנות. נשיאת הארגון, עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, אומרת שהיוזמה נולדה מתוך המציאות הלא־פשוטה בשטח. "אנחנו קיימים כבר 20 שנה, אבל תמיד פעלנו בבתי המשפט", היא אומרת, "תבענו וחילטנו מאות מיליוני דולרים מארגוני טרור שפעלו נגד אזרחים, וזו הפעם הראשונה שאנחנו פועלים למניעת הטרור עוד בטרם קרה. יצאנו למבצע גיוס משאבים כדי להציל חיים. ההשתלמות הזו מקנה כלים שיכולים להציל אותך בזמן אמת".
ההשתלמות מתקיימת במתחם מוקף חומה גבוהה של חברת "קליבר 3" באזור התעשייה של אפרת בגוש עציון. באתר שלה מגדירה עצמה החברה כ"אקדמיה לאבטחה ולוחמה בטרור". ביום־יום מתאמנים במטווחים שלה מאבטחי הרכבת הקלה בירושלים ולוחמי יחידות מיוחדות ומסווגות של הצבא ומערכת הביטחון.
כשהגענו לכאן בצהריים, דבר ראשון נתן לנו מנהל המתקן, מאיר רוגטקה, אטמי אוזניים. חשבנו שלא שמענו טוב את שמו אבל זה השם, רוגטקה. המנכ"ל ובעל החברה שרון גת לקח אותנו לסיור. "רוב הישראלים מכירים רק קורס נהיגה מונעת שחוטפים על עבירות תנועה. אצלנו בכבישים ביהודה ושומרון ישנן התמודדויות שאתם לא מכירים. מרבית האנשים שנתקלים בזריקות אבנים, בקבוקי תבערה, ירי, התפרעויות וצמיגים בוערים מגיבים בדרך כלל בלחץ. לחץ יכול להוביל לאובדן שליטה על הרכב, ואז אתה נפגע לא מהאבן/הירי, אלא מהתאונה עצמה. בנקודה הזו מתחילה ההשתלמות, במודעות לסכנות שאורבות בדרכים".
צודקת צוקרמן. המודעות הזו לסכנות שאורבות בדרך היא לא נורמלית. אדם קם בבוקר, שותה קפה, נפרד מאשתו ומהילדים ויוצא לעבודה. ישראל היא מקום מסוכן, טילים עפים מעזה וגם תל־אביב סופגת פיגועים. אבל פה זה דבר אחר. הסכנה היא על בסיס כמעט יום־יומי. כמה כסף שתשפוך כאן הממשלה, כל ממשלה, זה לא יעזור. עוד גדרות, עוד מצלמות, עוד צבא - הפלסטינים לא יזרקו עלינו פה אורז וסוכריות. נדמה שאת זה כבר הבנו מזמן.
בינתיים נשאר להקשיב טוב־טוב לדברים של גת וליישמם. "כל אחד שנוסע בחווארה, בדרום הר חברון או בכל אזור אחר ביהודה ושומרון, צריך להיות מודע לסכנה ולנהוג בהתאם. קודם כל לנסוע עם שתי ידיים על ההגה, בשעה שלוש ותשע, כשהמרפקים לא נעולים ולא כפופים מדי. זה מאפשר לנו לשלוט בהגה בצורה מיטבית. עיקרון מרכזי הוא שאנחנו לא עוצרים ועושים הכל כדי לצאת מאזור הסכנה. אם תוקפים אותך בזמן נסיעה - תמשיך לנסוע, אל תעצור לראות מה קרה. אם יש מחסום על הכביש בדמות אבנים או צמיגים בוערים, אל תהסס ואל תקפא ואל תעצור, תיכנס במחסום ותמשיך לנסוע. רכב יודע לנסוע גם קילומטר על הג'נטים.
"אני מלמד אותם שישננו איפה נמצאים הכפתורים של הנעילה המרכזית של הדלתות והחלונות ואיך לשחרר במהירות את חגורת הבטיחות. אנחנו ממש מתרגלים את זה, השתחררות מהירה מחגורת הבטיחות ויציאה מהרכב. מסבירים להם גם את חשיבות הלמידה של ציר הנסיעה. כן, מה שאתה שומע, ללמוד את ציר הנסיעה. אם נניח אני נוסע מאפרת לתקוע אז אני אלמד את נקודות התורפה שעל הדרך, למשל המקומות שבהם אצטרך להאט, שם יהיה קל יותר לפגוע בי, שם האויב יחכה לי במארב. במקומות האלו אני צריך להיות דרוך ולהסתכל לצדדים, אם זה מרגיע אותי אז להתקשר למישהו שיהיה איתי על הקו במקרה ויהיה משהו, ואם מאחורה ברכב יש ילדים אז להגיד להם, 'עכשיו, ילדים, תורידו את הראש למטה ושימו עליו את הידיים כי אנחנו עוברים באזור מסוכן'. וחשוב מאוד לא לבוא להם עם זה בהפתעה אלא להכין אותם מראש".
אני לא מבין, לתרגל את זה בבית?
"להסביר להם בבית, 'שמעו חמודים, יש מקומות שזורקים בהם אבנים ואבן יכולה להיות מאוד מסוכנת. אז כשאמא או אבא אומרים לכם להתכופף ולשים ידיים על הראש, אתם מתכופפים ושמים ידיים על הראש'. וכמובן שמומלץ לתרגל אותם 'על יבש' ברכב, כשהוא בחנייה מול הבית לפני היציאה".
שמע, זה לא נורמלי להתנהל ככה.
"מה לעשות, זו מציאות חיינו. אני מתרגל אותם בבלימת חירום, בהתחמקות בנסיעה ברוורס ויורה עליהם פיינטבול ומפציר בהם להמשיך לנסוע כי חשוב לא להילחץ. אם פגע בך כדור בראש כנראה תמות, אבל אם פגע בך כדור ברגל או בכתף - אל תאבד שליטה, שמור על הכרה ותמשיך לנסוע. אם יש לך נשק ואתה יודע לתפעל אותו תן לאשתך לנהוג ושב לידה. אל תהיה רמבו, אי־אפשר לנהוג וגם לירות, זה רק ג'יימס בונד יודע לעשות ואתה ממש לא ג'יימס בונד".
שבע מצלמות אבטחה
לפנות ערב הגענו לדרום הר חברון. לאורך כל כביש 60, מהשומרון דרומה, הציב צה"ל חיילים בצמתים, בתחנות ההסעה, בכניסות לכפרים הפלסטיניים ועל המבתרים השולטים על הכביש. 23 גדודים פרוסים בגדה, מספר שיא שלא היה כמותו שנים. מדובר באלפים רבים של חיילים, לוחמים ואנשי מפקדה.
ועדיין, הנהגת המתנחלים לא מרוצה, כולל שרי הימין בממשלה. השרה למשימות לאומיות, אורית סטרוק, תקפה את מדיניות שר הביטחון, יואב גלנט, המאפשר לפלסטינים לנסוע בכבישים יחד עם המתיישבים, והשר איתמר בן גביר תקף את גלנט על מה שהגדיר "מדיניותו הרפה".
סגן־אלוף דותן מלול, מפקד גדוד גרניט של הנח"ל המוצב באזור חברון־קריית ארבע, לא מבין על מה הם מדברים. "החיילים שלי נמצאים בפעילות 24/7", הוא אומר, "לך תראה, הם בפילבוקסים, במחסומים, בגבעות, מסיירים על כביש 60, כולם תמיד בחוץ. אנחנו מגינים פה פיזית, לא עם רחפנים ולא מתוך חמ"לים, החיילים שלי נוכחים פה ברגליים, ביום ובלילה, בעומסי החום הכבדים, וכל הזמן אנחנו משנים מיקומים ושיטות. אני לא יודע מה זה 'רפה'. אני יודע שאנחנו פה כבר חודשיים בגזרה ואין לילה שאנחנו לא תוקפים. אם זה בפשיטות, במעצרים ובחיפושי אמל"ח. להגיד שאנחנו לא תקיפים זה ממש לא נכון. וזו עבודה מתסכלת, כי בסוף אנחנו נפגשים כשיש פיגוע שנגמר רע מאוד. מה שזוכרים לנו זה את הפיגועים, לא את מה שסיכלנו ומנענו".
מקריית ארבע המשכנו דרומה לבית חגי. בדרך עוברים בצומת הכבשים הנקרא כך בגלל שוק הכבשים שמתקיים פה כל סוף שבוע. זה צומת שהפך לכיכר תנועה, שמרכזה שוטח בדחפור והיא כבר איננה כיכר כמו שכיכר צריכה להיראות. יש פה יציאה אחת לעיר חברון, יציאה נוספת ממשיכה לבית חגי ועתניאל, ונוספת לעיירות יטא וסמוע. 20 מטר ממה שהיה הכיכר ניצב פילבוקס של הצבא. בבוקר יום שני החיילים בפילבוקס שמעו יריות, אבל לא הבינו מיד שמדובר בירי של מחבלים ולכן לא הגיבו מיד. ספרנו שבע מצלמות שמכסות כל סנטימטר בזירה. אולי בעזרתן הצליחו להגיע תוך זמן קצר למחבלים שביצעו את הפיגוע.
כל הכניסות לחברון ולכפרים סביבה נחסמו לתנועת רכבים, וחיילים הוצבו כדי לאכוף את הסגר. בכניסה לחרבת גילגיס עמדו שני חיילים מגדוד להב של חיל ההנדסה והשגיחו שאף רכב לא נכנס או יוצא. עוואד אבו־סנינה התחנן בפני אחד החיילים בערבית שייתן לו לעבור עם הרכב. החייל לא הבין אותו וסירב. הוא רצה להגיע ברכבו לבית החולים אל־אהלי בחברון, לבדיקה אצל קרדיולוג. שאול הצלם תיווך בין השניים. "תגיד לו שהוא יכול ללכת ברגל, לא עם האוטו", אמר החייל. "איך ברגל? אני בן 60, חולה לב", התחנן אבו־סנינה. "תגיד לו שאני לא יכול ללכת ברגל". "אני לא יכול לתת לו לעבור עם האוטו", התנצל החייל, "תגיד לו שאני לא יכול".
משטובות על הכבישים
מהבית של קובי אייל, השכן של משפחת ניגרי בבית חגי, אפשר להשקיף על השכונות הדרומיות של חברון. זה יישוב שנמצא בגובה 850 מטר עם 120 משפחות שנהנות מאוויר מדהים. בחוץ, בכביש, הסיפור אחר לגמרי. בלילה שבין שני לשלישי, בערך בשתיים לפנות בוקר, אייל התעורר מרעש פיצוצים. "מתברר שהמחבלים גרים פה, ממול", הצביע לכיוון חברון, "ממש שכנים שלנו. הימ"מ והצבא פשט עליהם עם פצצות תאורה שהאירו את כל האזור".
גם פה, כמו בשומרון, התושבים עולים לרכב בדריכות. "כל נסיעה אני סורק את הגבעות, רואה מי צץ לי ומאיפה. אם רכב עוקף אותי אני מסתכל לראות אם משהו מציץ לו מהחלון, אולי זה קנה של רובה. אחד הרבש"צים שלנו אמר פעם שאנחנו, הגברים, צריכים לחיות פה כאילו אנחנו במבצעית בלבנון והמשפחות שלנו – כאילו הן חיות בתל־אביב".
אין לו תלונות על הצבא. "ההפך", אומר אייל, "החיילים והמפקדים פה עושים באמת עבודה מדהימה. הבעיה היא שאין כאן מספיק משטרה ואין מספיק צבא והחוק לא נאכף. מפה זה מתחיל, מזה שהם נוהגים בפראות, שיש פה בני 14 שטסים על אופנועים בלי קסדות ובלי רישיון ובני 13 שנוהגים במשאיות דאבל טריילר עם בלוקים של עץ דבוקים לנעל, כדי שיגיעו לדוושות".
אתה רציני?
"לגמרי. הרבש"צ שלנו תפס אחד כזה. הטרור לא מתחיל באבנים וירי, הוא מתחיל בנהיגה פראית, בלי רישיון וברכבים לא תקניים שהורדו בישראל מהכביש ("משטובות"). ואחרי כל זה, המינהל האזרחי יחד עם עיריית חברון עוד בנו כיכרות על כביש 60, שהאטו את התנועה והפכו את הכיכרות האלה למלכודות מוות. גוטליב היה חייב להאט שם ואז המחבלים עקפו אותו וריססו אותם ביותר מ־20 כדורים".
עכשיו עברנו שם והכיכר לא באמת נראית כמו כיכר.
"היא נהרסה אתמול בלילה, אחרי הפיגוע. כמה תושבים פה מהאזור, יהודים, החליטו לא לחכות ולהרוס את הכיכר הזו. בסוף אנחנו חייבים לשמור על עצמנו".
