הנשים, לבושות בשחור מכף רגל עד ראש, נושאות דגלים שחורים, התייצבו שלשום לאורך השער הכחול של תחנת המשטרה בטירה. השמש, בהירה ואכזרית, הכתה בהן ללא רחם. שוטר יצא מהשער, חמוש בבקבוקי מים מינרליים. הוא הציע להן מים. הן סירבו. היה משהו תקיף, נחרץ, סופי, בסירוב השקט שלהן. השוטר לא התווכח: הוא הסב את גבו וחזר לתחנה.
מדוע סירבת, שאלתי את איח'לאס קשוע. "הם רוצים לתת לנו מים אבל משקים אותנו דם", אמרה. "הם נוהגים בנו בגזענות, אטימות וחוסר התחשבות. אתה רואה את הרציחות האלה? בתוך כמה חודשים זה יזלוג לחברה היהודית. כמו הכיבוש, שגולש עכשיו מהגדה לתוך ישראל, כך הפשיעה. היא לא תיעצר אצלנו".
קשוע היא חמולה גדולה בטירה: הנרצח, מנכ"ל העירייה ד"ר עבד א־רחמן קשוע, הוא קרוב משפחה. גם סייד קשוע, הסופר המחונן שגלה לאמריקה, הוא קרוב משפחה. "ההשכלה מאוד חשובה לנו", אומרת קשוע.
בעשור הקודם היא ניהלה בטירה מתנ"ס ומרכז לשיקום נכים. היא מורה במקצועה. "ישראל מדינה דמוקרטית", אמרה, וביקשה להוסיף לדמוקרטית סימן שאלה. "מה שאתם היהודים חווים עכשיו, אנחנו חווים כאזרחים כל השנים. אנחנו אזרחים סוג ב'. מה האמירה הזאת של הממשלה, 'אם תתנהגו יפה נעביר לכם כסף'. מה, אנחנו ילדים? אלה הזכויות שלנו, אלה כספי המסים שלנו".
האם לחברה הערבית אין אחריות למה שקורה, שאלתי.
"אני לוקחת אחריות", אמרה. "האחריות שלי היא שגידלתי שלושה רופאים".
אחד הבנים הרופאים שלה, עוטה זקן קצר, אופנתי, ממושקף, לובש שחורים, ניגש לאמא. לפני שאנחנו נפרדים, אמרתי, מה את חושבת על המשטרה?
"מבחינתנו", אמרה, "המשטרה לא עושה כלום".
היא הרגישה שנשמעה פסימית מדי. "אני בעד דו־קיום", ראתה צורך להוסיף. ובשיחת טלפון נוספת, בהמשך היום, אמרה: "אני מאמינה שיהיה טוב".
תחנת המשטרה של טירה יושבת בבניין שהוחכר על ידי העירייה. עכשיו העירייה דורשת להחזיר לה את הבניין: היא איבדה את האמון במשטרה. מעבר לזעזוע ממעשה הרצח, מעבר לאבל על מותו של אדם מוערך שמילא תפקיד מרכזי בעיר, אובדן האמון הוא הסיפור בטירה, באבו־סנאן הדרוזית, בנצרת, ברהט. הפחד מהפשיעה המתרחבת הוליד אמון כמעט מיסטי במשטרה וביכולותיה, עד כדי נכונות להכניס את השב"כ ואת טכניקות העבודה שלו לחברה הערבית; באו בן גביר וסמוטריץ' – הראשון באפסותו המשתלחת, השני ברשעותו המשיחית – ושברו את האמון לרסיסים.
הרצח הזה פוליטי
ראזי סעב היה מועמד לראשות המועצה באבו־סנאן. עבד א־רחמן קשוע היה מנכ"ל עירייה. לכאורה, שני מעשי הרצח פוגעים בסדרי המשטר הדמוקרטי, פוגעים במוסדות שלטון. לכן השב"כ נכנס לתמונה: זה מה שמצווה החוק, וזה מה שהתחייב ראש השב"כ לעשות. כרגע השב"כ חוקר את שני האירועים. אם יתברר שהמפכ"ל צודק, ורצח הארבעה באבו־סנאן לא נוגע לבחירות, השב"כ ייצא מהחקירה.
פתיחת החקירות בשב"כ היא גם ציון דרך וגם הזדמנות לעבודה בעיניים. יום לאחר שהשב"כ נכנס לשתי החקירות, כינס נתניהו את ועדת המשנה לקידום המאבק בפשיעה הערבית כדי להודיע, רטרואקטיבית, שהוועדה החליטה שהשב"כ יסייע למשטרה בחקירות. 158 מעשי רצח היו מתחילת השנה בחברה הערבית. מי אמר שנתניהו עומד מנגד? הנה, הוצאנו הודעה לעיתונות.
שאלתי את מנסור עבאס, ראש המפלגה האיסלאמית, מה הוא חושב על הרצח באבו־סנאן.
"המפכ"ל לא מבין מה קורה בשטח", אמר. "מדובר באינטרסים. לא תמיד המועמד יודע למה ארגון הפשע עובד למענו, מה יש לו נגד המועמד המתחרה. הרצח הזה פוליטי".
הנרצח היה שותפו לדרך וחברו הקרוב של עבאס. אתה נשמע עצוב, אמרתי לו, אתה לא נשמע כועס. "מרוב עייפות לא רואים את הכעס", אמר.
הוא תומך עכשיו בהקמת משמר אזרחי ערבי, בפיקוח המשטרה. "או שהממשלה תיקח אחריות על הגנת האזרחים, או שהאזרחים ייקחו אחריות", אמר לי.
אתה לא חושש מהקמת מיליציה חמושה, מהשתלטות של ארגוני הפשע? שאלתי.
"לא", אמר. "הרי אתם רוצים שהערבים ישרתו בשירות אזרחי. זה יהיה השירות.
"המשטרה טענה תמיד שיש לה תמונה שלמה על כל ארגוני הפשע. הבעיה היא שאין לה יכולת להרשיע אותם בבית משפט. אם זה המצב, אפשר להפעיל כלים של מצב חירום לתקופה מוגבלת. המשטרה תוכל להכניס אנשים למעצר מינהלי או למעצר בית עם אזיקים אלקטרוניים. הנשיא הרצוג התקשר אליי אתמול. הוא תומך בהכרזת מצב חירום".
הדו־קיום האמיתי
ד"ר ת'אבת אבו־ראס, המנכ"ל המשותף של יוזמות אברהם, ארגון יהודי־ערבי, הגיע להפגנה מול המשטרה. "תוכניות יש", אמר לי. "ביצוע אין. אנחנו רוצים שתקום ועדת חקירה ממלכתית. חלק מהממשלה הכריז מלחמה על החברה הערבית. מוחקים לא רק את התוכניות של הממשלה הקודמת – גם את אלה שנתניהו קידם ב־2015. לא תאמין, אבל הממשלה מקצצת בלימודי עברית לערבים – עד כדי כך".
מה צריך לעשות, שאלתי.
"למנות פרויקטור שיעבוד תחת ראש הממשלה. בן גביר לא שווה כלום. צריך לחזק את המשטרה. בממשלה הקודמת ראינו תקווה בזכות הפעילות של יואב סגלוביץ'. זה נגמר.
"בקיץ שעבר, כשכוחות מג"ב פיטרלו בלילות ביישובים ערביים בעייתיים, הייתה ירידה בפשיעה. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות המשטרה חייבת לפטרל יותר. היום אנשים פוחדים לצאת מהבית בלילה – גם לחתונות הם לא הולכים. מי שפוחד או מי שלא מסוגל לשלם פרוטקשן, קונה נשק. הדו־קיום האמיתי מתרחש בארגוני הפשיעה: ברצח האחרון בג'לג'וליה, הרוצח, שבסופו של דבר נרצח, היה יהודי".
מה הערבים יכולים לעשות, שאלתי.
"70 אחוז מהרציחות נעשות על ידי ארגוני פשיעה", אמר. "זה עניינה של המדינה. 30 אחוז נוגעות לסכסוכים בין אנשים. כאן אנחנו צריכים לעשות יותר. איפה אנשי הדת, אני שואל. למה אחרי שהם מתפללים במסגד הם הולכים הביתה?"
פידא שחאדה, חברת מועצה לשעבר מלוד, באה לטירה עם המסר שלה: צריך להשבית את המגזר הערבי, כולל מערכת החינוך.
את חושבת ששביתה תעורר את הממשלה לפעול? שאלתי.
"לא", אמרה. "לממשלה לא אכפת בכלל. אבל הציבור היהודי יבין".
היא פרשה מהקואליציה בלוד באירועי מאי 2021. "אמרתי אז, תסתכלו עלינו – עוד מעט כל הארץ תהיה כמו לוד. עכשיו אני רואה שעוברים אותנו". החיוך שלה היה מר.
תפילות בשחור
בינתיים הגיעו הגברים מבית הקברות: כולם לבושים בחולצות טי שחורות, מעוטרות בדיוקנו של הנרצח. גם מנסור עבאס לבש חולצה כזאת. כאלף איש, אולי יותר, התכנסו מול תחנת המשטרה, גברים לחוד, נשים לחוד. לא הייתה אלימות, אפילו לא ברמז, רק תפילות ונאומים.
"אנחנו עומדים מול תחנת המשטרה שהייתה אמורה להגן על החיים שלנו", אמר ראש העירייה מאמון עבד אלחי. "מה קיבלנו? לא קיבלנו שום דבר שקשור לביטחון האישי שלנו.
"זאת החלטה, זאת הכוונה מלמעלה – ממשלות ישראל רוצות שנתעסק אחד בשני, שנתעסק ברציחות. אין לנו אמון במשטרה".
"כשיש פיגוע יודעים למצוא את הבן אדם, אבל כשיש רצח לא יודעים?" תהה באוזניי עות'מאן, תושב טירה. "אתה זוכר מה עשו כששישה אסירים ברחו מהכלא בצפון? סגרו חצי מדינה. ופה השוטרים לא רוצים לעבוד. הם לא שווים כלום. כל מה שהם עושים הוא לעמוד בכביש ולתת רפורט לילד שרוכב בלי קסדה".
הוא סיפר לי שאחיינו מאוים על ידי ארגון פשיעה. "הכל חוואה (פרוטקשן בערבית). או שתשלם 200 אלף שקל או שנהרוג אותך. בשבת השוק פה יהיה מלא יהודים, מכפר־סבא, מכל הארץ. בערב לא תראה בן אדם ברחוב. אני לא יוצא מהבית בערבים".
מה אתה חושב על הממשלה, שאלתי.
"על הפנים", אמר. "אני לא מבין איך יהודים בחרו בבן גביר ובסמוטריץ'".
בוגיזציה
"אם ביחד, אז רק לחוד", שרו הגששים למילים וללחן של דני סנדרסון. "זאת שמעל לכל המצופה", זה שמו של השיר: לחן מידבק; מילים חכמות. כל פעם שאני צופה בנתניהו ובגלנט עומדים מול המצלמות, בביקור בשטח או במפגש עם לובשי מדים, חמש המילים האלה צפות ועולות. שימו לב לשפת הגוף: קשה להם יחד. כמו רבין ופרס; כמו אולמרט וברק; כמו נתניהו ויעלון. ההשוואה עם בוגי יעלון מעניינת: יש במערכת הפוליטית מי שטוען שנתניהו מעביר בשבועות האחרונים את גלנט תהליך של "בוגיזציה".
יעלון כיהן כשר הביטחון שלוש שנים, ממארס 2013 עד מאי 2016. עמדותיו שייכו אותו לאגף הימני בליכוד, חביב המתנחלים. נתניהו עמד בתקופה ההיא בראש שתי ממשלות. הממשלה שנוגעת לענייננו קמה במאי 2015. לאחר שנה החליט נתניהו לפנות את תפקיד שר הביטחון לליברמן; הוא הציע ליעלון לעבור למשרד החוץ. יעלון דחה את ההצעה והתפטר מהממשלה ומהכנסת.
הסיפור מסופר בשתי גרסאות. האחת מתמקדת בקושי של נתניהו לנהל ממשלה שנשענת על 61 מנדטים. אמסלם עשה לו את המוות בכנסת. בצר לו, הוא פתח בשני ערוצי שיחות במקביל: הראשון, בניהול יריב לוין, עם בוז'י הרצוג ממפלגת העבודה; השני, בניהול זאב אלקין, עם ליברמן. בשני המקרים התמורה הנדרשת הייתה תפקיד שר הביטחון: המועמדים בערוץ האחד היו ציפי לבני, איתן כבל והרצוג; המועמד בערוץ השני היה ליברמן. תפקיד שר החוץ היה פיצוי הולם. יעלון שגה קשות שלא לקח אותו. הוא התמכר לעלבונותיו.
הגרסה השנייה מזוהה עם יעלון. על רקע התגברות הפיגועים ("טרור הסכינים" קראו לזה אז) ביקש נתניהו לגלגל את האחריות אל שר הביטחון. המתח ביניהם הגיע לשיא בפרשת אלאור אזריה, מוודא ההריגה מחברון: יעלון התייצב מאחורי הרמטכ"ל איזנקוט וצמרת צה"ל; נתניהו הלך בעקבותיו, אבל מהר מאוד קלט את תגובת הבייס, והתהפך. מאותו רגע סומן יעלון כשמאלן. נתניהו חיפש דרך להיפטר ממנו. ליברמן היה התשובה.
מי שמדבר על בוגיזציה, מתכוון לתהליך שבו שר הביטחון, איש הליכוד, מאבד בהדרגה את האחיזה שלו בציבור המתפקדים. זה מתחיל בטפטוף ועובר לזרם: מכונת התעמולה סביב נתניהו דואגת לצייר את שר הביטחון כמי שאין לתת בו אמון. הוא מחובר לממסד הצבאי; לממשל האמריקאי; למערכת המשפט; לתקשורת; הוא נגוע בשמאלנות. קודם משחירים; אחר כך מפטרים.
גדעון סער מספר על שיחה שהייתה לו עם גלנט במהלך הקמת הממשלה. "אני מכין אותך מראש", אמר לו סער. "אתה תהיה השמאלן בממשלה הזאת. אתה תהיה אחראי לכל פיגוע. ביבי לא יהיה אחראי לשום דבר".
גלנט, לעולם סרקסטי, אמר לו: "יש לי חדשות בשבילך: כבר הפכתי לשמאלן".
למזלו של גלנט, נתניהו הפך את הסדר: קודם פיטר; אחר כך השחיר. הטעות של נתניהו סיפקה לגלנט מרחב ממלכתי שהוא יכול לתפקד בו. השבוע הוא נפגש עם כמה מראשי המועצות בהתנחלויות. חלקם יצאו מהפגישה כשפיהם מלא שבחים על צה"ל, על אלוף הפיקוד, על הרמטכ"ל, ובמשתמע גם על שר הביטחון.
מצד שני, בישיבת הקבינט הוא הבהיר שיילחם בעבריינות לאומנית ובטרור יהודי. זה נוגד את המוסר והחוק, אמר, זה מזיק לביטחון וממריץ פעולות נקם מצד פלסטינים. בן גביר וסמוטריץ' הגיבו בפראות. מבחינתם, אין דבר כזה, טרור יהודי. אם זה יהודי, זה לא טרור.
עובדות אלטרנטיביות
ערב הבחירות פירסם נתניהו ספר תחת הכותרת "ביבי – סיפור חיי". מבקרים חרוצים מצאו בו אי אלה שגיאות עובדתיות. פסקה אחת, בעמוד 215, הרתיחה את יוצאי החטיבה היהודית בשב"כ. נתניהו טען שם שהשב"כ הדפיס את הכרזה שבה הוצג רבין במדי אס־אס והטיל על הסוכן שלו, אבישי רביב, להסית מפגינים. המסקנה: השב"כ, לא הוא, אשם בהסתה שקדמה לרצח רבין.
השב"כניקים פירסמו עצומה שקראה לנתניהו לחזור בו. הוא התעלם. בסוף השבוע שעבר שלחו לנתניהו ול"סלע מאיר", הוצאת הספרים שפירסמה את הספר, מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים. המכתב מתריע על הנזק שנגרם לשמם הטוב של ותיקי השב"כ ותובע את עלבונם ואת עלבון הארגון. הוא דורש מנתניהו ומההוצאה להתנצל ולהפסיק מיד את הפצת הספר. חתומים עליו ארבעה עורכי דין מכובדים.
השב"כ לא הדפיס את הכרזה ההיא. ממש לא. יזם, הפיק והדפיס אותה קטין, ביוזמה עצמית. הוא הורשע בבית משפט, והעובדות בפרשה, למעט שמו, פורסמו בתקשורת. לגבי פעילותו של הסוכן רביב, התמונה יותר מורכבת: מפעיליו בשב"כ לא הטילו עליו להסית מפגינים, אבל הוא הרשה לעצמו לחרוג מההוראות שניתנו לו.
מדוע בוחר נתניהו, בספר שהוא כותב על עצמו, לתאר כעובדה מה שכל ילד יכול להפריך בחיפוש קצר באינטרנט? נדמה שיש לכך תשובה: העובדות חדלו לעניין אותו. הוא חי בעולם שקליאן קונוויי, היועצת של טראמפ, כינתה "עובדות אלטרנטיביות". בזמן האחרון זה קורה לו הרבה. מכיוון שמדובר בראש ממשלה מכהן, האפשרות הזאת מטרידה.
nahumb@yedioth.co.il
