עיילה אסעד הגיעה לעולם לפני חודשיים בבית החולים בנהריה. "28.6 היה היום הכי אחלה בחיים שלנו", מספרת סרא אסעד, אמה. "היא נולדה בחג הקורבן שלנו, אחרי שני בנים הגיעה בת. איזו שמחה, הילולה, מי חשב שבגיל חודשיים היא תהפוך ליתומה?"
גם אוֹרי מורציאנו נולדה לפני חודשיים בבית החולים בנהריה. ב־5 ביולי. שבוע אחרי עיילה. "לפני שבועיים חגגנו את זבד הבת", מספרת שני מורציאנו, אמה. "אני פחות מתחברת ל'בריתה'. כשהרב יצא מהאולם הוא אמר לי, 'בחיים לא ראיתי אבא כל כך מאושר'. והוא אמר את זה בזמן אמת, לא בדיעבד".
השבוע, בתום השבעה, ערכנו היכרות ראשונה בין עיילה לאורי. כל אחת מהן התערסלה בחיק אמה, הלובשת שחורים, ואפילו לא טרחה להעיף מבט לעבר זו שעשתה לה פרצופים. בנות חודשיים, מה הן מבינות מהחיים.
"הרבה", טוענת שני, אלמנתו של דקל מורציאנו (בן 33 במותו) לוחם האש שהוזעק כתגבורת לדיר אל־אסד והיה הראשון שירד לבור, לחלץ את סאמד אלעראמין, עובד פלסטיני שזעק לעזרה. "בעצם, אני לא בטוחה. אני מתה לשבת עם איש מקצוע, פסיכולוג או עובד סוציאלי, שיסבירו לי איך לתווך לשלושת ילדיי את הסיטואציה המזוויעה. הבכור שלנו, לביא־יצחק, בן ארבע, מסתובב בבית וצועק 'אבא מת! אבא מת!' ואחותו ניב, בת שנתיים וחצי, צועקת 'לא נכון! אבא בעבודה!' מתי ואיך אני אמורה לתווך את המציאות לאורי, שעוד לא הספיקה להכיר את אבא שלה? איך אחבר אותה אליו?"
"לא רק הילדים זקוקים לעזרה רגשית", מוסיפה סרא, אלמנתו של עדנאן (40) לוחם האש השני שירד לבור, כדי לחלץ את דקל, חברו, שירד לחלץ את הצעיר הפלסטיני והתעלף, מסיבות שאולי יוסברו בדוח החקירה. לכשיוגש. "גם אני שבורה. לא שבורה, מרוסקת. עכשיו שני הבנים במיטות בגלל שבלילה הם לא ישנו דקה. ראיתי אותם יושבים זה מול זה ובוהים זה בזה. אמיר (9) לא מוציא מהפה שלו אף הגה. שומר הכל בבטן. בוכה בבטן. אתמול, כשהרגשתי שאני תכף מתרסקת, צילצלתי למורה שלו וביקשתי 'עשי לי טובה, בואי לביקור בית, יש לך השפעה טובה על אמיר'. והיא באה אלינו, הבוקר. למרות שהיא לא חייבת לבוא".
למה נראה לך שמורה בישראל לא אמורה להגיע לתלמיד שלה, אחרי שאיבד את אביו באסון שטילטל את המדינה?
"זה לא קשור ל'נראה לי', זו המציאות", עונה סרא. "דקל ועדנאן ירדו לבור כדי להציל חיים והוצאו מהבור, אחרי חילוץ שהסתבך, ללא רוח חיים. אבל המשפחות של לוחמי האש שנספו מקבלות אפס תנאים סוציאליים. כלום. אף פעם לא שאלתי ולא ביררתי למה לא הצמידו את לוחמי האש לכוחות הביטחון, אבל עכשיו אני שואלת ולא אפסיק לשאול. האם דקל ועדנאן, שסיכנו את עצמם בשריפות, היו פחות קרביים מחייל בטנק?"
6 צפייה בגלריה
דקל (מימין) ועדנאן. "הם לא היו יורדים לבור בצורה כל כך מרושלת אם לא היו מקבלים פקודה"
"זה האבסורד", מוסיפה שני. "עדנאן ודקל חירפו את נפשם למען המדינה ועכשיו אנחנו, האלמנות שלהם, צריכות לצאת נגד המדינה כדי להבטיח את העתיד של הילדים שלנו. הם המנוע שדוחף אותנו, נשות הכבאים, להיאבק בכל מי שצריך עד שהחוק יתוקן. שלושת ילדיי הם הסיבה היחידה שגורמת לי לצאת מהמיטה בבוקר. אני רוצה שראש הממשלה יסתכל לילדים האלה בעיניים ויבטיח להם שאמא שלהם תעמוד במשכנתה ותגמור את החודש".
סרא פורשת זרועותיה לעבר שני, שסיימה להיניק, ולוקחת את אורי לגרעפס על הכתף. עיילה, בתה, כבר הוחזרה למיטתה. בשבוע שעבר, כשהתחילו לזרום עדויות על כשלים בשטח, היא אמרה: "את דקל ועדנאן הוציאו מהבור - ואותנו זרקו לתוכו". עכשיו היא מתקוממת נגד ההגדרה של אירוע מורכב שגבה שלושה קורבנות - שני לוחמי האש והפלסטיני שהם ניסו לחלץ. "דיר אל־אסד היה 'אירוע רב נפגעים'. דקל נהרג עם אשתו ושלושת ילדיו. עדנאן נהרג איתי ועם שלושת ילדינו. עשרה קורבנות. ולכולנו יש אפס זכויות".
ככלל, מדינת ישראל לא מכירה בלוחמי אש שנפגעים כחלק מכוחות הביטחון. התנאים והסיוע שמקבלות משפחותיהם במקרה של מוות מצומצמים בהרבה מאלו של אלמנות חיילים, שוטרים, סוהרים וחללי גופים נוספים. בשבוע שעבר נחשף ב"ידיעות אחרונות" שמצב לוחמי האש שייפצעו או ימותו חלילה בביצוע תפקידם שונה לגמרי מכל אלה. זאת על אף שבממוצע 350לוחמי אש נפגעים בשנה במהלך פעילות מבצעית, ובסך הכל יש כאלפיים לוחמי אש בכשירות מבצעית בכל תחנות הכיבוי בארץ. יוצאי דופן היו לוחמי האש שנספו באסון הכרמל, ואחרי מותם מעמדם הוחרג והושווה לזה של נפגעי כוחות הביטחון. אך לא זה המצב באסונות נוספים, וגם לא כעת: שתי האלמנות חיות כרגע על מענק הלידה, אין להן מושג אם קצבה כלשהי תוענק להן, ואם יהיה עליהן להילחם מול ביטוח לאומי על קצבת שארים. תנאים סוציאליים שכוללים תמיכה רגשית ונפשית - אין. זו הסיבה שהשבוע 18 נשות ואלמנות לוחמי אש, המייצגות מעל אלפיים נשים, נפגשו עם רב־טפסר אייל כספי, נציב הכבאות וההצלה, שהבטיח לפעול מול משרד הביטחון לתיקון המצב, גם כדי שלוחמי האש שנופלים בעת פעילות מבצעית יוכרו כחללים וייקברו בבתי עלמין צבאיים. סרא הצטרפה דרך הזום למפגש, ועכשיו היא ושני מבטיחות להיאבק יחד עם שאר הנשים לסיום העוול.
איך זה שרק עכשיו, אחרי השבעה, אתן נפגשות בפעם הראשונה?
"הקשר בינינו התנהל דרך הבעלים", מספרת סרא. "גמרתי את השבוע ה־40 ועוד לא היה שום סימן ללידה. כל יום עדנאן הודיע למפקד התחנה 'היום זה היום האחרון שלי בעבודה, מחר אשתי חייבת ללדת' וככה זה נדחה ונדחה. כל יום שאלתי את עדנאן, 'מה קורה עם שני של דקל? גם היא מתאחרת?' כשסוף־סוף צילצלתי לתחנה, להודיע לעדנאן שיש צירים, הוא ישר צילצל לדקל - 'תבדוק מה המצב אצל שני, אולי גם אצלה זה מתחיל'. הם התלהבו מהמחשבה ששתינו נלד ביחד, מיטה ליד מיטה, והם, שני לוחמי האש, יעשו לנו מסאז' ברגליים".
"אחרי שאורי נולדה, דקל רצה לחגוג בתחנה", מספרת שני. "הוא ועדנאן נסעו ביחד לנהריה לקנות כנאפה וכל מיני מתוקים. לא הכרנו עד לאסון, אבל מכאן נמשיך ביחד. יחד זה כוח".
עיילה ואורי יגדלו כחברות?
"אינשאללה", סרא פולטת אנחה. "אנחנו בבית ג'אן והמשפחה של דקל במעלות, אבל יש משהו מיוחד שמחבר בין שתי התינוקות האלה. זו שותפות גורל".
הוא לא ראה את התמונה
שני מורציאנו (33) מכירה את עבודתו של לוחם האש לא רק בזכות בעלה. היא שוטרת בתחנת מעלות. רס"ר. "הייתי בסיור ושיטור ובהיריון השלישי עברתי לחקירות. לפני האסון הודעתי שאני מאריכה את חופשת הלידה לחצי שנה, ושאני יורדת לחצי משרה. אמא שוטרת ואבא לוחם אש זה לא צחוק. הוא עובד ביום הזיכרון ואני ביום העצמאות, או להפך, ושלושה ילדים מחכים לנו בבית. מה יקרה אם חס וחלילה...?"
לרגע היא מצטחקת, משחזרת זיכרון מתוק. "אחרי הלידה אמרתי לדקל 'תצלם את חדר הלידה, תצלם את המיילדות מפני שלכאן לא נחזור'. רציתי שלושה ילדים צפופים כדי שיגדלו ביחד ודמיינתי את המחר. צבעתי אותו בוורוד. בעוד חצי שנה אנחנו אמורים להיכנס לדירה חדשה, חמישה חדרים. חדר פרטי לכל ילד ומרפסת ענקית. דמיינתי את דקל ואותי יושבים במרפסת, בכיף שלנו, והילדים משחקים סביבנו".
הם הכירו לפני שמונה שנים. "הוריי והוריו חברים מתקופת הצבא, ולאורך השנים נכחנו באותם אירועים משפחתיים, אבל לא הכרנו. עד שגיסתי הרימה לי טלפון ואמרה שיש לה גיס מושלם. הדייט הראשון שלנו, ארוחת בוקר בכרמיאל - אני באתי מעכו, דקל בא ממעלות - נמשך שלוש שעות. דיברתי מלא וצחקתי המון. דקל פחות. הוא פחות בדיבורים ויותר במעשים. הרגשנו כאילו אנחנו מכרים ותיקים, המשפחות שלנו שמחו לגלות שהתאהבנו, מהרגע הראשון הרגשתי שדקל הוא הנשמה התאומה שלי".
שני הייתה אז לקראת סוף תואר ראשון במשאבי אנוש. דקל ("בן גילי, צעיר ממני בכמה חודשים") ששירת כלוחם בסיירת גולני ("הם משפחה של ארבעה בנים שכולם שירתו בגולני") כבר עבד ככבאי. "ברור שידעתי שהוא בסכנה יום־יומית וברור שהייתי חרדתית. דווקא בגלל מקום העבודה שלי אני יודעת מה לוחמי האש עושים בשטח. הם הראשונים שנכנסים והאחרונים שיוצאים. היו לנו הרבה שיחות על זה. תמיד אמרתי לדקל, 'אם זה מה שעושה לך טוב - לך אחרי החלומות שלך, אני אהיה איתך ומאחוריך, בתמיכה מוחלטת. רק תדאג שלא ידפקו לי בדלת'. השיחה האחרונה שלנו בנושא הזה הייתה לפני חודש. כשאמרתי לדקל שאני פוחדת מהדפיקה בדלת הוא אמר לי 'אל תדאגי, לפני כל אירוע אני חושב עלייך ועל הילדים ורק אחרי זה על עצמי'. כזה בן אדם הוא היה".
ברוב המקרים הוא הצליח להשקיט את החרדות שקיננו בה. "כשקיבל קריאה הוא צילצל, 'אני בדרך לאירוע', ואחרי שעשה מה שעשה הוא היה שולח לי משהו כדי שאדע שהוא בחיים. כמה מילים, או תמונה שלו בכבאית כדי שאראה לילדים. היום של האסון התחיל כיום שגרתי. דקל הכין לי נס קפה, כשהינקתי את אורי הוא נתן נשיקות לי ולה, והמשכנו להסתמס כרגיל. בצהריים שלחתי לו תמונה – לביא ואני במשחקייה. אחרי רבע שעה שלחתי לו תמונה מהבית, לביא אוכל צהריים. את התמונה השנייה הוא כבר לא ראה".
אנחנו יושבות בסלון המרווח של בית משפחת אסעד בבית ג'אן. שני דגלים מתנופפים בחזיתו - דגל ישראל ודגל העדה הדרוזית. הוא נופף בשני הדגלים האלה גם כשיצא לתחרויות ריצה. רבע שעה אחרי החיבוק הראשון שתיהן נדהמות להיווכח עד כמה הן דומות זו לזו. בסיפור ההיכרות, למשל. "שנינו נולדנו וגדלנו בבית ג'אן, והייתי חברה של בת דודה שלו, אבל לא הכרנו", מספרת סרא (36, מזכירה בקופת חולים מאוחדת). "לפני 14 שנה צילצל מישהו מהמשפחה של עדנאן ואמר לי שאני אמורה לפגוש אותו. את השיחה הראשונה שלנו לא אשכח לעולם", היא מוחה דמעות מלחיה. "עדנאן צילצל, אמר 'הלו' והקול שלו נגע לי בלב. פשוט נגע".
עדנאן היה אז במדים. גולני. כמו דקל. "רצינו להתחתן מהר, אבל איך? עוד לא היה לנו בית. רק אחרי שלוש שנים הצלחנו לעשות חתונה, ובשנתיים הראשונות גרנו בחדר פיצפון בבית של הוריו. ברור שהיה לא פשוט, אבל הצלחנו לחסוך. הוא חשב שאני אקטר ואתלונן, אבל אמרתי לו 'אני מוכנה לגור איתך אפילו באוהל, העיקר להיות איתך'. לפני עשר שנים נכנסנו לבית הזה. בית גדול למשפחה שממשיכה לגדול".
עדנאן, בניגוד לדקל, התגייס לכוחות לוחמי האש רק לפני ארבע שנים. "כשיצא מגולני הוא עבד באבטחת אישים, אחר כך הוא עבד בנציבות בתל־אביב, במשטרת ההגירה, וכשהחליט להתגייס שאלתי אותו למה, זה מפחיד ומסוכן, ועדנאן אמר 'אני אוהב את האתגרים, הדברים הקלים לא מעניינים'. הוא שלח הרבה תמונות שלו באקשן, משריפות, וכשראיתי אותו בתוך האש עם פרצוף אדום, כאילו שהוא בתוך תנור, התחננתי לפניו, 'עזוב, לך לעבודה אחרת, בתור לוחם אש אתה מתבשל'. מה הייתה התשובה שלו? 'ככה אני אוהב'. הלך לעבודה עם חשק וחזר הביתה מבסוט. עדנאן", עיניה שוב מצטעפות, "היה גבר־גבר. מטר תשעים. יותר ממאה קילו. כשנכנס לעבודה של כבאי הוא התחיל לרדת במשקל, מרוב קושי ומאמץ".
רק פעם אחת היא לחצה עליו לפרוש. "בשנה שעברה, אולי בגלל ההורמונים של ההיריון, פיתחתי דאגה גדולה. אמרתי לו 'אם תגיע לאיזה אירוע ותרגיש סכנה - תברח'. דיברתי מפחד. גם אני, כמו שני, פחדתי שיום יבוא וגם לי ידפקו בדלת. הייתה לי הרגשה שהיום הזה יבוא. עדנאן קפץ, 'לברוח? מה פתאום לברוח, זאת העבודה שלי! אני נותן את הנשמה בשביל להציל'. אי־אפשר להתווכח עם מישהו שיש לו תחושה של שליחות. כשעדנאן ראה שאני לחוצה הוא שלח הרבה תמונות מהאקשן. בכבאית, בחליפה האדומה־צהובה".
הרגשתי אש בעצמות שלי
מתי ואיך נודע לנשותיהם של לוחמי האש על האסון? גם כאן קיים דמיון מצמרר בין שתיהן.
שני: "ישבתי עם לביא, ציירנו, ופתאום קיבלתי ווטסאפ מגיסתי. 'שני, תבדקי לגבי דקל'. היא שלחה לי ידיעה מהרשת על שני לוחמי אש שנפלו לבור. בניגוד להרגלי, הייתי רגועה לגמרי. צילצלתי לדקל. פעם אחת, ועוד אחת, והוא לא ענה. התחלתי להילחץ. בדקתי בסלולרי, הוא לא שלח לי שום הודעה. היסטריה. צילצלתי לכל העולם. לקצינים, לשוטרים, לנשות כבאים, למי לא, ואף אחד לא ענה. התחלתי לצעוק, לביא נבהל ושאל 'אמא, אבא נשרף?' אמרתי לו 'לא, לאבא יש אירוע בעבודה ואמא דואגת. אני רק רוצה לשמוע את הקול של אבא'. צילצלתי לחמי, אביו של דקל. הוא ירד לתחנת המשטרה במעלות ושם נאמר לו שמישהו נפל לבור ושבר משהו, רגל או יד. זה לא הרגיע אותי. למה אף אחד לא עונה לי? מפה לשם כל תושבי מעלות התחילו לשלוח לי הודעות, 'מה המצב של דקל?' ועניתי להם 'מה קרה לדקל?' עברה יותר משעה עד שכולם הבינו שאני, אשתו של דקל, לא יודעת כלום. ואני הורמונלית, אחרי לידה, צורחת ובוכה, שמישהו יענה לי!
צילצלתי לשותף של דקל, לניידת. שמעתי רעש ובלגן. כשאמר לי 'אני באמצע אירוע' ביקשתי 'רק תגיד לי שדקל בסדר', והוא ניתק. באותו הרגע הבנתי שדקל הוא לוחם האש שנפל לבור, אבל מכרתי לעצמי אשליות, אולי הבור לא עמוק, אולי יוציאו אותו, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאקבל את דקל בכל מצב, גם בכיסא גלגלים, גם עם פגיעת ראש, העיקר שיבוא הביתה. ואז דפקו בדלת. גיסתי הגיעה, יחד עם פקח של השיטור העירוני. הם נפגשו למטה, בכניסה. גיסתי אמרה 'תתלבשי, ניקח אותך לנהריה' ולא סיפרה לי שדקל כבר בהחייאה. היא פחדה לספר. חברות ושכנות באו לטפל בילדים. ממעלות לנהריה זה רבע שעה, אבל באותו הערב הדרך לא נגמרה. וכל הדרך התפללתי לאלוהים, 'רק שדקל יחזור הביתה'. גם כשלקחו אותי למיון, לחדר הלם, עוד היה בי ניצוץ של תקווה. חשבתי 'יטפלו בו, עוד כמה דקות ירשו לי להיכנס אליו'. לא ידעתי שאני עומדת מאחורי דלת החדר שבו דקל עובר החייאה שלישית או רביעית. בכל פעם שרופא יצא מהחדר קפצתי עליו בתקווה לקבל איזשהו מידע".
וקיבלת?
"לא. היה שם בלגן נוראי, אף נציג מהכיבוי לא צילצל אליי ולא בא, אף אחד לא ידע מה המצב. דקל החזיק חזק כמעט שתי יממות. הייתי בטוחה שהוא יוגדר כנס רפואי. לא היה לי ספק שהוא יחזור הביתה. סיפרתי ללביא בן הארבע שלפני שאבא יחזור הביתה ננפח בלונים ונאפה עוגה. אחת האחיות, ששמעה את השיחה הזאת, העירה לי בעדינות שהשמחה שלי מוגזמת. שאם אמכור אשליות לילד הוא כבר לא יאמין לי. אז הורדתי את מפלס הציפייה. זה היה כשדקל עוד היה בחיים, כשהוא נלחם על חייו, כשלא העליתי בדעתי שאם חס וחלילה יבוא הסוף אני אצטרך להתמודד לבד עם השאלות והצלקות של הילד, מפני שלמשפחתו של לוחם אש אין זכויות".
תיאור כמעט זהה מוסרת סרא, שבאותן שעות גיששה באפלה, בביתה. "עדנאן ואני דיברנו בווידיאו בשעה 12 בצהריים והוא שלח נשיקות לעיילה. בשעה אחת ו־13 דקות שלחתי לו סרטון משפחתי מושקע, עם שיר יפה, וכיוון שהייתי עסוקה עם הילדים לא שמתי לב שעדנאן לא מגיב. בדקתי בסלולרי וראיתי שהוא ראה את הסרטון. למה הוא לא הגיב? בגלל שבשעה אחת ו־25 דקות הוא ירד לבור, ומה קרה שם? אני מחכה לתחקיר של המשטרה. בהתחלה אמרו לי שסיבת המוות היא חנק, אחר כך אמרו שסיבת המוות היא חבלת ראש קשה. אפילו על זה לא קיבלתי תשובה".
ביום ההוא, בשתיים בצהריים, צילצלה אליה בת הדודה של עדנאן משפרעם ושאלה איפה הוא. "חשבתי שהיא רוצה לבוא לקפה ועוגה ועניתי באדישות שעדנאן בעבודה. כשהיא אמרה 'שמעתי שיש מישהו ששבר את הראש בדיר אל־אסד' התחלתי לדאוג. צילצלתי מיליון פעם לעדנאן והוא לא ענה. התחלתי לרוץ בבית, מזווית לזווית, והרגשתי אש בעצמות שלי. פחדתי שעיילה תיפול לי מהידיים אז העברתי אותה לשכנה. תוך עשר דקות הבית התמלא אנשים והתחננתי, 'יש משהו? תגידו לי'. אבא שלי לקח אותי לבית החולים בנהריה. זה הרגיש לי כמו עשר שעות נסיעה. כשנכנסתי לחדר המיון הוא שכב על המיטה בלי חיים. ראיתי בעיניים שלי שאין לו נשימה".
דקל נקבר בגעתון, "בבית העלמין החדש של מעלות, ולצערי זו לא הייתה לוויה ממלכתית וגם לא לוויה צבאית. לוויה רגילה", מספרת אלמנתו. "השר לביטחון לאומי הגיע, בן גביר, ואמר את מה שאמר, אבל מה זה לדבר? חובת ההוכחה חלה גם עליו. ראש הממשלה צילצל ודיבר עם גיסי, נשיא המדינה אמר שהוא שולח לי חיבוקים וחיזוקים, אבל כל זה כבר לא עובד עליי. בסוף השיחה הם מנתקים ועוברים לנושא הבא. נקסט. אנחנו נמשיך להילחם עד שנחשוף את כל האמת".
דווקא מפני שהיא חובשת כובע של שוטרת, שני נאבקת באפליה של לוחמי האש. "כל בוקר דקל ואני לבשנו מדים. אני את המדים הכחולים, ודקל את מדי ה־ב' שלו, השחורים. אז איך ייתכן שהמדים שלו פחות שווים מהמדים שלי? הרי הוא סיכן את חייו לא פחות ממני, ובהרבה מקרים יותר. אם חלילה וחס יקרה לי משהו - ילדיי יהיו 'מסודרים', הם יקבלו תנאים סוציאליים, אז למה דקל לא? כשהתחלתי לדבר על זה, בשבעה, לא חשבתי שזה יקבל תהודה כה גדולה, אבל פתאום כל נשות הכבאים התעוררו מהשינה. זו אומרת 'היום זה דקל, מחר זה בעלי'. וזו אומרת 'היום זו את, מחר זו אני'. אנחנו נמתין לדוחות ונקרא ונחקור. יש כאן שתי אלמנות ושישה יתומים שמגיע להם לקבל תשובות".
בלי תמיכה ובלי הכנסה
בשלב הנוכחי יש להן רק שאלות. "מי שלח את דקל לבור? למה לא בדקו מה הסיפור עם הפלסטיני שם? למה לא בדקו אם בבור יש חמצן?" תוהה סרא. "עדנאן לא עבר שום הדרכה בבורות. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא עשה את זה, כדי להציל את דקל, חברו הטוב. עדנאן היה בן אדם רציני, שקול, לא אימפולסיבי. הוא לא היה יורד אם לא היה מקבל פקודה מפורשת".
"גם דקל לא היה יורד לבור בדרך כל כך מרושלת אם לא היה מקבל פקודה", טוענת שני, "תמיד אמרתי שהוא יותר מדי חנון בשביל לעשות שטויות. הזעיקו אותו מהתחנה כתגבורת בשל היותו בוגר קורס יל"ם, יחידה לחילוצים מיוחדים, אבל אין לי מושג מתי הוא עבר רענון. מי בדק אם בבור היה חמצן? אולי היה שם חומר אחר, שגרם לו להתעלף ועיכב את החילוץ שלו מפני שאי־אפשר להוציא מבור גבר גדול מחוסר הכרה? ולמה רק אחרי 40 דקות הגיע צוות מקצועי לחלץ את שלושתם?"
עו"ד יוסף עסאד, אחיו של עדנאן, ניהל שיחות ארוכות עם לוחמי אש שהיו בשטח ולדבריו מדובר בשרשרת מחדלים ארוכה. "כשעדנאן ירד לחלץ את דקל הוא לא היה רתום כמו שצריך. מסביב לבור עמדו שוטרים וקצינים שצפו במחזה כמו בסרט. היו שם גם שלושה אזרחים שתיעדו כל דקה והעלו לרשת. למה לא נקפתם אצבע כדי להציל? ביום האסון כל קציני המחוז, שמורגלים באירועים מהסוג הזה, שהו בכנס בטיחות ומי שניהל את האירוע היו 'פלסטרים', אנשים שלא יודעים לתפעל משהו כזה. אני לא חוקר משטרתי, אבל מפחיד אותי לחשוב שככה המדינה שלנו מתנהלת".
ביום שלישי השבוע נסעו סרא ובנה אדהם לנציבות כיבוי והצלה בראשון־לציון, שאירגנה מפגש לעולים לכיתה א'. "רציתי שהוא קצת יחליף אווירה, אבל כשאדהם ראה לוחם אש במדים, גבוה כמו עדנאן, הוא צעק 'הנה אבא שלי!' ורץ לחצר, וכולם רצו אחריו. סיוט, לא פלא שהוא חזר הביתה חולה. אמיר היה בהלוויה, הוא בכה מעל הארון הפתוח 'אבא שלי, לאן הלכת?' וכל בית ג'אן בכו איתו. בביקור בנציבות שאלתי כמה לוחמי אש שילמו בחייהם ואמרו לי '92. עם דקל ועדנאן זה 94'. זה המון! כמה אלמנות ויתומים נשארו בלי תמיכה ובלי הכנסה".
"שום דבר לא יחזיר לחיים את עדנאן ודקל", מסכמת שני, "אבל כשנמצא מי אחראי לאסון הזה נדרוש שהוא ישלם את המחיר. לא נפקיר את דמם".
ואם אחד מילדיכן ירצה ללכת בעקבות אביו?
"בשום אופן לא", סרא מתחלחלת. "עדנאן עשה צבא והתנדב במד"א ובכל משימה הוא היה הראשון. אמיר ואדהם מעריצים את אבא שלהם, אבל לא ארשה להם ללכת בדרכו. גם לא ארשה להם להתגייס. סוף־סוף גיליתי את הפנים האמיתיות של מדינת ישראל, והן מכוערות".
גם לביא, בנה של שני, מפנטז על עתיד של לוחם אש. "מגיל אפס הוא משחק בכבאיות, על חמש כבאיות יש לו ניידת משטרה אחת, הוא התחפש לכבאי, ובסוף השנה דקל הגיע לגן שלו עם כבאית וכל הילדים טיפסו עליה ולביא היה בעננים. ברור שלא הייתי רוצה שלביא יסכן את חייו, אבל אם זה מה שיזכיר לו את אבא שלו - לא אעמוד בדרכו".
