חוף הזהב, קיסריה
המצולמים: ג'ון ופטריסיה נידלמן, מחריש, הורים לשתי בנות וסבים לשישה נכדים. ג'ון (81) אדריכל ומתכנן ערים, פטריסיה (79) עבדה כמורה לבלט עד לפנסיה. המשפחה עלתה לארץ ב־1975 מיוהנסבורג, דרום אפריקה.
פטריסיה: "אתה לא תאמין למה אנחנו כאן; הנער הזה, בן ה־81, הלך וקנה לעצמו גלשן".
ג'ון: "עד כה הצלחתי לשכב על הגלשן קצת, וליפול ממנו הרבה. הדרך עוד רחוקה לעמידה עליו. כשהייתי ילד היינו נוסעים פעם בשנה, אלף קילומטר, לחופשה בים. עוד לא הייתה גלישה בדרום אפריקה, ונשאר לי ג'וק בראש. תסתכל מסביב, חצי מהרוחצים כאן ערבים, והכל יפה ושמח. בדרום אפריקה החופים היו ללבנים בלבד, הספסלים בפארק היו ללבנים בלבד, וכדי לחצות את הנחל ליד פסי הרכבת איפה שגדלתי היה גשר אחד ללבנים, וגשר נפרד לשחורים. זה היה מטורף! לא יכולנו יותר לסבול את המצב שם, ועלינו לישראל, בשיא האפרטהייד. בילדותי למדתי הרבה על הציונות במחנות הקיץ של 'הבונים'. למדנו על הרצל, בן גוריון והקיבוצים, וזה נשמע לי נפלא. גדלתי עם הסטראוטיפ ש'יהודון' הוא פחדן ורודף כסף, ונלחמתי נגד זה. המדינה לא אישרה ליהודים לשרת במשטרה או בצבא, ומצד שני, לא היה מקובל בקהילה היהודית לעבוד בעבודות כפיים. בשבילי, הפתרון היה ישראל, שיכולתי להיות יהודי וגם לחיות חיים מכובדים".
פטריסיה: "בניגוד לג'ון, לא רציתי לגור בישראל. יצאנו מהפח אל הפחת. היינו תמימים והמון דברים עוד לא ידענו. אתה צריך להבין שעוד לא הייתה טלוויזיה בדרום אפריקה. ראינו טלוויזיה לראשונה בישראל. בדרום אפריקה היו רק 'יהודים', וכאן גילינו שיש 'אשכנזים' ו'מזרחים' שרבים ביניהם. הזעזוע הכי גדול הגיע כשעזבנו את מרכז הקליטה במבשרת ציון ועברנו לירושלים וראינו חרדים בפעם הראשונה. הם הסתובבו עם עיניים מכוסות, ירקו עלינו וזרקו אבנים כשנסענו בטעות בשכונה חרדית בשבת.
"המעבר לכאן היה זעזוע עצום. בדרום אפריקה הייתה לנו משרתת - זו הייתה הנורמה למשפחות לבנות שם, עשירות ולא עשירות. כשאני עבדתי היא הייתה מבשלת, מנקה ומטפלת בילדים. שילמתי לה הרבה יותר מהמחיר הרגיל כי לא יכולתי לחיות עם הרעיון שהאישה שגרה איתנו ועובדת בשבילנו, לא תקבל משכורת הוגנת. כשבאנו לישראל זו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתה לנו עזרה בבית. בקושי ידענו להשתמש במטאטא. זאת לא בדיחה - בפעם הראשונה שהייתי צריכה להוציא את הזבל הקאתי".
ג'ון: "מלבד האפרטהייד, דרום אפריקה הייתה מדינה מודרנית, עם כלכלה מפותחת. כאן הכל היה מוזר לנו: לא היו שקיות פלסטיק חד־פעמיות - היית צריך לקנות סל; אנשים לא נסעו לחו"ל, ורק לעולים חדשים היו מכוניות חדשות".
פטריסיה: "מאז ישראל התפתחה במהירות, וההייטק המריא. אבל למרות שחלפו 47 שנה, אני מצטערת שאני לא גרה בעיירה ליד לונדון, שהכל ירוק מסביב, ולא במדבר. זה לא אומר שלא הייתי מרוצה כל הזמן הזה - דווקא התקדמתי מהר. פתחתי סטודיו לבלט שהצליח מאוד, ולימדתי בלט במשך 36 שנה באקדמיה רובין בירושלים. הרבה מהרקדנים המצליחים בארץ למדו אצלי. למדתי בלט כילדה ורקדתי עם הלהקה של מרג'ורי סטורמן, אבל באוניברסיטה זרקתי את נעלי הבלט לפינה לכמה שנים, ועברתי ללהקה של מחול מודרני.
"הייתי די אקטיביסטית נגד אפרטהייד כסטודנטית. באחת ההופעות היה רקדן שחור שהיה בן זוגי לריקוד. בקטע אחד היה לנו פָּה דֶה דֵה (דואט של שני רקדנים, י"ב) למרות שהיה אסור להיות בקשר אינטימי עם איש שחור. היו שמועות שבלשים סמויים יגיעו להופעה, ויכלו לזרוק אותנו לכלא, ללא משפט, לכמה זמן שמתחשק להם. אבא שלי התקשר אליי לפני ההופעה ואמר 'יקירתי, אני לא רוצה לראות תמונה בעיתון שגוררים אותך לכלא!' ניגשתי למנהלת הלהקה ושאלתי אם אפשר לוותר על הפָּה דֶה דֵה. בסוף רקדנו ביחד, אבל בלי מגע - שיחקנו באש.
"היום, אני מרגישה ששוב אנחנו חיים במדינת אפרטהייד. אין לי כבר מילים למה שקורה, זה בלתי נתפס. עד עכשיו היה מין סטטוס קוו בין כל הזרמים בחברה, אבל לממשלה יש תפיסת עולם יחידה וצרה שהיא כופה על כולנו. כבר לפני הרבה שנים ראיתי את הגישה של ישראל כלפי הערבים, והייתה לי אינטואיציה שהמדינה הולכת לכיוון פונדמנטליסטי, כמו איראן. וזה מגיע, אלא אם כן תהיה כאן הפיכה צבאית או משהו. אנחנו מפגינים כל שבוע בצומת כרכור נגד ההפיכה המשפטית".
