עד היום היא רודפת אותו, המלחמה. כאילו לא עברו 50 שנה מאז קרב הדמים על רכס חמוטל וצליחת התעלה בזחל"ם עמוס פגזי טנקים תחת אש תופת מצרית. כאילו לא עברו 50 שנה מאז ראה צבי ברחי את המוות בעיניו.
ובעיקר היא רודפת אותו בלילות. "אמא שלי הייתה מספרת שבלילה אבא בועט ומדבר מתוך שינה", מספרת בתו, איילת מוצ'ן. "היא כל הזמן הייתה אומרת: 'הלילה היינו במלחמה'".
"ראיתי דברים מאוד קשים", אומר צבי. "למשל, נהג זחל"ם חוטף טיל בפגיעה ישירה ואתה צריך לחלץ את הגופה שלו. או חייל רץ בוער כולו אחרי שהכלי שלו נפגע. שמתי לו רגל עד שנפל וכיסינו אותו עם שמיכה. הצלחנו להציל אותו".
וזה חוזר אליך בחלומות?
"זה לא עוזב אותי. לא עוזב אותי".
למרות הצלקות בנפשו ובגופו - שני רסיסים ספג במהלך הקרבות - הוא מתאר את זוועות המלחמה ואת רגעי הפחד בקול נינוח. "הייתי בפלוגת החרמ"ש (חי"ר משוריין) של גדוד הטנקים הראשון שחצה את התעלה, מיד אחרי לוחמי הצנחנים. כשעלינו על הדוברה התחיל סביבנו טפטוף מרגמות. היינו עמוסים בתחמושת טנקים וידעתי שאם ייפול עלינו פצמ"ר, לא יישאר מאיתנו כלום. פתאום אני רואה שהחיילים שלי קופצים מהזחל"ם ובורחים בחזרה לגדה. כשהגענו לצד השני של התעלה התיישבתי בכיסא הנהג. המשכנו לנסוע ושוב התחילו להרביץ עלינו מרגמות. עד שהמג"ד זיהה על אחד העצים חייל מצרי שמטווח את המרגמות. הורדנו אותו".
ליצן, ברווז, אוטו
צבי ברחי, 87, כבר היה מילואימניק ותיק כשפרצה המלחמה, לוחם בגדוד 599 של חטיבה 421. בשירותו הסדיר עוד הספיק להשתתף בפעולות התגמול. הוא התגורר בשדרות, גידל שם את שלושת ילדיו ועבד כמנהל שיווק וקירור במפעל עוף קור ("50 אלף עוף ביום"). לפני מספר שנים, כשרעייתו צביה הלכה לעולמה, עבר להתגורר במשק של משפחת בתו איילת במושב קלחים שבנגב המערבי.
על השולחן בסלון ביתו ערימת מכתבים ששלח מהחזית. רובם לא נכתבו על גלויות סטנדרטיות, כמו אלה שחולקו לחיילים באותה תקופה כדי שיכתבו הביתה, אלא פיסות קרטון חום מאריזות של מנות קרב. "כבר אז הקפידו על מחזור", מחייכת איילת. באחד המכתבים, שהוקדש לבתו הקטנה, צייר ליצן, ברווז, בית ואוטו. "לאיילת החמודה מאבא שאוהב אותך, נשיקות", כתב.
היא הייתה בת שלוש כשפרצה המלחמה. "הייתה אזעקה, ואחי הגדול ואמא הורידו אותי ואת אחותי למקלט. זה לא היה בדיוק מקלט; אירגנו כמה מזרנים מתחת לבית שלנו בשדרות ושם תפסנו מחסה. זו התמונה היחידה שאני זוכרת מהמלחמה".
חייתם במשך שנים בעוטף עזה. זה גם סוג של מלחמה.
איילת: "רק שעל זה לא מקבלים צל"ש".
צבי: "בהתחלה היה קשה כי לא היו לנו ממ"דים. נפלו לנו ליד הבית שלושה קסאמים. אחת השכנות, נפל לה במרפסת. אבל אני בוגר חמש מלחמות, כך שהתרגלתי".
הג'יפ של שרון
המכתבים לא היו אמצעי הקשר היחיד של ברחי עם משפחתו. "יום אחד, באמצע המלחמה, אנחנו רואים את הג'יפ של האוגדונר אריק שרון עומד בחוץ, ריק. אריק בדיוק היה באיזו ישיבה. אחד החברים אומר לי: 'ברחי, יש טלפון בג'יפ, לך תטלפן הביתה'. אמרתי לו, 'תגיד, אתה מטומטם? אתה יודע איפה אנחנו?' אמר לי: 'לך, אני כבר טילפנתי'. הלכתי לג'יפ, הרמתי את הטלפון, והמרכזנית שאלה אותי: 'איזה מספר אתה רוצה?' נתתי לה את המספר של אמא שלי, כי לנו בבית לא היה טלפון. דיברתי עם אמי מהשטח, מטיז אל־נאבי".
בעשור התשיעי לחייו מעביר צבי את המורשת לדור שלא ידע את מלחמת יום הכיפורים. לפני כשנתיים ראיינה אותו נכדתו, נטע מוצ'ן, במסגרת פרויקט "הקשר הבין־דורי". "סבא תרם למדינתנו שנתיים וחצי בסדיר ו־800 ימי מילואים", כתבה. מתוכם, כחמישה חודשים במלחמת יום הכיפורים. "והמלחמה ההיא", סיכמה, "תישאר תמיד חלק בלתי נפרד ממנו".
