כתב לילד שיגיע מחר בפעם הראשונה למגרש כדורגל:
תיהנה, קודם כל תיהנה. יש פה משחק, לפני הכל ואחרי הכל, זה משחק – והוא הכי כיפי ומסעיר בעולם. סביר להניח שאיפשהו בעיר קטנה בספרד או עיירה עם שבילי בוץ בנפאל, יש עכשיו עוד ילד שמתארגן לקראת המשחק הראשון שהוא יראה ממש מקרוב, מהמגרש עצמו – וגם הוא קצת מתרגש. כמוכם יש עוד מיליונים, התאהבת במשחק הכי פופולרי בעולם, חביבי.
וזה תענוג, אל תתבלבל מכל הרעש, מהדיבורים, גם לא מההפחדות, תמיד יש מי שיפחיד. תעלה לאט במדרגות, תן לעיניים להתרגל, לגלות בסלואו־מושן את המגרש כולו. ניק הורנבי, אנגלי אחד שאוהד ארסנל, כתב פעם מזמן על הרגע הזה ומאז כולם מעתיקים. כן, כמו במבחן. גם אני מעתיק כי זה באמת רגע מיוחד שכל ילד שאוהב כדורגל צריך לחוות ולהשתהות עליו, שלא יחמוק סתם כך. תחשוב טוב עם איזו רגל אתה נכנס לטריבונה – כי מעתה ועד סוף כל הזמנים אתה תמשיך להיכנס אליה בדיוק עם אותה רגל בידיעה ברורה שזה מה שסידר לקבוצה שלך שער מוקדם. כן, גם בגיל 50, עם שלושה ילדים משלך, אתה לא תעז להחליף רגל.
תרים את הראש מהטלפון. תסתכל מסביב, מעבר לכתף של אבא, אמא או אחיך הגדול שבאו איתך, נראים נרגשים במיוחד ומסבירים באובססיביות על "החלוץ שחזר אלינו אחרי חצי שנה באירופה והולך לעשות עונה גדולה". תתחיל להכיר, לזהות את האנשים הנוספים ביציע. עוד מעט תפגוש פרצופים שיהנהנו לך בפעם הבאה שתעבור מולם, יחליקו כיף ויזרקו מילה על הצעיף שהבאת. אל תיבהל אם אחד מהם יגיד לך שהוא מביא מנחוס. תוך שבועיים כבר תתחבק עם אנשים זרים ביציע וזה ייראה לך הכי טבעי בעולם. ל־90 דקות ייעלמו כל האזהרות והחששות מזרים, כי למרות שלא דיברתם מעולם, איך אפשר לקרוא "זר" לבנאדם שצורח בדיוק את אותם שירים שאתה צורח ולובש בדיוק את אותה חולצה, רק קצת יותר ישנה. פתאום זה נראה לגמרי הגיוני לקפוץ ולהתחבק עם האיש המצחיק שחוגג כמו משוגע גול של הקבוצה שגם אתה אוהב ויצא שהוא יושב בדיוק באותה טריבונה, באותה שורה.
אתה תפגוש פה אנשים מצחיקים, מוזרים, לפעמים כועסים. אתה תשמע את אותם סיפורים בפעם האלף ותמיד עם אותה מנגינה, תשמע שירים בלי מנגינה בכלל, וגם צעקות, קללות וגסויות שישרפו לך את האוזניים. אל תופתע אם בדיוק באותן שניות אבא יתחבא מתחת לכובע בניסיון כושל להסתיר את המבוכה. בכלל, אתה תראה את אבא שלך בסיטואציות שאולי מעט יפתיעו אותך. גם לו תברח מדי פעם איזו קללה, אולי אפילו דמעה, לפעמים הוא ישמח כמו שמעולם לא ראית קודם, לפעמים ישתוק כל ההליכה הארוכה עד האוטו, לפעמים ידבר יותר מדי ויסביר בהתלהבות דברים שאתה כבר רואה לבד.
אל תנסה להבין, תרגיש לבד, בסוף זה רק משחק. פשוט תיהנה. תתמכר לצלילים המיוחדים שנדמה שיש רק במגרש כדורגל. לרחש של יציע שלם שמתרומם כשהמגן הסילון־אבל־לא־מסוגל־להרים־כדור־נורמלי פורץ באגף, לשאגה המתגלגלת אחרי גול, לשקט המקפיא אחרי שספגנו גול, לההוא שמיד מוחא כפיים ואומר "הלאה הלאה, לא נגמר", למוכר הארטיקים שמתנצל "נגמר לימון, אבל יש אננס", למלמולי התפילה המאולתרת כשהקשר הנמוך הולך לבעוט פנדל, לקריאת ה"יש!" הכבושה בשריקת הסיום אחרי 0:1 מדרדל'ה שהבלם דחק ממטר.
ילד, תיהנה. קודם כל תיהנה. אתה עדיין זוכר ויודע טוב מאיתנו - בסוף זה רק משחק. וזה כל כך הרבה.
