אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָה
יוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַה
שֶּׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת
עַל עַצְמֵנוּ.
אבות ישורהמאה ה־19 עולם המוזיקה הקלאסית נשלט כמעט לגמרי על ידי גברים. זה לא מפתיע במיוחד בתקופה שלנשים אפילו לא הייתה זכות הצבעה, שדעתן נחשבה קלה והן לא הורשו ללמוד באוניברסיטאות במקומות מסוימים. מלחינים, מנצחים, נגנים, אפילו מבקרי מוזיקה, כמו רבים בתחומי האמנות והמדעים, התעלמו מיצירתן של נשים. אלה שהצליחו לפרוץ נאבקו על ההכרה בהן.
2 צפייה בגלריה
(אחוז דיבוק, מלהיט את נגניו. להב שני מנצח על התזמורת הפילהרמונית | צילום: LF | Manuela Jans-Koch)
בתוך הוואקום הפטריארכלי הזה פרצה לואיז פרנק – פסנתרנית ומלחינה צרפתייה, שנולדה בפריז בשנת 1804. די לקרוא היום את הביקורות השוביניסטיות שנכתבו על יצירתה של פרנק באותה תקופה בידי מבקרים גברים נחשבים בעיני עצמם כדי לחוש באקלים ששלט בתקופה. "נדיר מאוד שאישה מחברת סימפוניות בכישרון אמיתי", כתב מבקר צרפתי ב־1851, ואילו המנצח פרנסואה־ז'וזף פטיס הסביר את כישרונה הרב של פרנק – שלא ניתן להתעלם ממנו – בכך ש"ההשראה ואמנות ההלחנה שלה הן במידות גבריות".
זה היה באמצע המאה ה־19, 90 שנה לפני התעוררות התנועה הפמיניסטית ו־170 שנה לפני מהפכת MeToo. ואף על פי ששמה של פרנק לא נזכר בנשימה אחת עם גדולי המלחינים הקלאסיים כבטהובן ומוצרט, היידן ושופן ויוהאן סבסטיאן באך – הוא הולך לפניה כאחת המלחינות פורצות הדרך במוזיקה הרומנטית.
ולא, לא כי היא הייתה אישה.
פרנק זכתה בהכרה בזכות ולא בחסד, אחרי מאבק עיקש; כבר בגיל צעיר מונתה לפרופ' בקונסרבטואר של פריז, בתקופה שנשים לא היו מורשות להחזיק במשרות כאלה. אף על פי כן, שכרה היה נמוך בהרבה משל עמיתיה הגברים. ב־1850, אחרי שנים של אפליה ולאחר הצלחה שזכתה לה יצירתה בביצועו של הכנר המפורסם יוזף יואכים – ביקשה פרנק להשוות את שכרה לשכר הגברים. והיא הצליחה, למורת רוחם של השמרנים בתעשייה.
יש לא מעט צדק פואטי בסיפורה של פרנק נוכח המצב בישראל של שנת 2023. במקום שבו נשים בעמדות מפתח עדיין משתכרות פחות מעמיתיהן הגברים ונסיעה באוטובוס או אפילו רחצה במעיינות הפכו לדיון עקרוני על שוויון מגדרי במרחב הציבורי – כדאי להיזכר בסיפורה של פרנק. אבל לא רק בסיפורה הביוגרפי, אלא – וזאת נקודה חשובה ביותר – ביצירתה המופלאה. לא בכדי בחר להב שני, מנהלה המוזיקלי של הפילהרמונית הישראלית, לנגן את יצירתה של פרנק בפסטיבל המוזיקה בלוצרן, שווייץ, שנערך בחודש שעבר.
"אני תמיד סקרן לגלות מלחינים שקצת נשכחו בזמן בין הענקים שבולטים תמיד, כמו מוצרט ובטהובן", אומר שני אחרי ההופעה, "יש עניין בעיניי להסתכל אחורה ולמצוא מלחינים שנשכחו. לואיז פרנק חיה בתקופה שאחרי מוצרט ובטהובן. והעובדה שהיא אישה מוסיפה לבחירה ביצירתה. ככל שאתה הולך אחורה אתה פחות ופחות מוצא נשים במוקדים האלה. במקרה של פרנק, לא במקרה היא הצליחה להשאיר חותם; אנחנו יודעים שהיא התעקשה לקבל שכר שווה וכנראה האינסטינקט הזה גרם לה לזכות בהכרה".
הסיפור של פרנק עדיין רלוונטי לימינו, בזמנים שנשים נאבקות על שוויון זכויות.
"הוא בהחלט רלוונטי. אבל חשוב לומר שהבחירה בלואיז פרנק היא קודם כל מבחינה אמנותית. אם לא הייתי חושב שהמוזיקה שלה מצוינת, לא הייתי מנגן אותה".
• • •
יותר מ־20 שנה מתארחת הפילהרמונית הישראלית בפסטיבל לוצרן. השנה התלוויתי להופעתה, מטעם שגרירות שווייץ בישראל ומחלקת התיירות של שווייץ, בעיר הפסטורלית השוכנת לחופיו הצפון מערביים של אגם לוצרן. אין טעם להכביר במילים על הנוף סביב; ההרים המקומרים וחורשים בגוני ירוק, בנייני הרנסנס ומקווי המים הצלולים הנשפכים בערוצים החוצים את העיר, כמעין תפאורה משלימה למוזיקה ולבאי המופעים.
לשני זאת ההופעה הראשונה כמנהל אמנותי עם הפילהרמונית באירופה, אחרי שהחליף לפני ארבע שנים את זובין מהטה, שניצח על התזמורת יותר מ־50 שנה. שני, בן 34, קשור בחבלי לידה לתזמורת לאורך מחצית חייו. בגיל 16 הוא ניגן בקונטרבס, שנתיים לאחר מכן עם הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של צ'ייקובסקי, ונתן את הופעתו הראשונה בניצוח ב־2010.
"אני מכיר רבים מחברי התזמורת מאז שהייתי ילד", אומר שני. "זה מרגיש מאוד טבעי".
ההופעות מאפשרות חוויה אחרת של נגינה?
"בהחלט. ברגע שנכנסתי לתפקיד כל ההופעות שלנו בוטלו בגלל הקורונה. עכשיו, בסבב הזה, אנחנו זוכים להחזיר את האמנות לבמה וזה בהחלט מרגש".
איך אתה בוחר איזה רפרטואר תנגן בכל פסטיבל?
"קשה מאד לבחור מוזיקה לעונה ולפסטיבלים בין כל היצירות. לפעמים אני מרגיש כאילו אני צריך לבחור מה אני רוצה לאכול לארוחת בוקר בעוד שלוש שנים. אנחנו לרוב עושים הפרדה בין היידן לבטהובן, אבל יש משהו חופף. אצל לואיז פרנק יש משהו אחר, וזה נראה לי מעניין".
לצד פרנק, שני בחר לנגן סימפוניות מאת היידן וברהמס. אף שהסימפוניה הראשונה של ברהמס מוכרת אפילו בקרב כאלה שאינם חובבי מוזיקה קלאסית – זו חוויה נפלאה לשמוע אותה על הבמות. 14 שנים לפחות הקדיש ברהמס להלחנת הסימפוניה שלו. אם לשפוט לפי הסקיצות הראשונות המתוארכות לשנת 1854 ועד הפרמיירה ב־1876, לקח לברהמס יותר מ־20 שנה עד שהיצירה הייתה שלמה.
זה לא דבר של מה בכך. שלום חנוך סיפר פעם כי לקח לו שבע דקות בלבד לכתוב את "משיח" – מהיצירות הבולטות והגדולות ברוק הישראלי. דמיינו את אחד המאסטרואים העכשוויים עמל שנים על גבי שנים על יצירה אחת. המורכבות, שלא לומר הייסורים הכרוכים בתהליך העבודה הזה, זרים לנו בימינו, ואולי מסבירים גם את השם שבחרו בלוצרן לפסטיבל המוזיקה שלהם: פסטיבל "גן העדן – גרסה אידיאלית של משהו שכבר לא קיים ואולי מעולם לא היה".
"הסימפוניה הראשונה של ברהמס נוגנה אין־ספור פעמים, והיא באמת אחת היצירות שמזוהות איתנו. אבל יש משהו מאוד עוצמתי לנגן אותה באולם בלוצרן, שהוא אחד האולמות הטובים בעולם למוזיקה".
אתם מנגנים את היצירה אחרת בהתאם לאולם?
"חד משמעית. כל אולם, יש לו את החיים שלו, האולם בהיכל התרבות שונה. האולם בלוצרן מאפשר דברים שונים כמו נגינה מאוד חלשה, שאצלנו לא תגיע לשורות האחרונות. האולם בלוצרן מאפשר משחק רב יותר עם הנגינה, מבחינת בלאנס, תדרים מסוימים, נגני מתכת מהדהדים אחרת. אז לפני כל קונצרט, בכל אולם, אנחנו עושים חזרה אקוסטית של בין חצי שעה לשעתיים, אנחנו משפרים דברים במוזיקה, אבל גם חשוב לנו להכיר את האולם".
• • •
ההופעה של הפילהרמונית בלוצרן מעלה אצלי לא מעט שאלות. על המורכבות המוזיקלית נטולת המילים או הפרפורמנס, ואיך אותה מורכבות עדיין מצליחה בעידן האינסטגרם והשופוני והאירוויזיון?
מוזיקה קלאסית התקבעה כנחלתם של השמנה והסולתה, בני המעמד הגבוה, שבשבילם ביקור בלוצרן – עיר יקרה לכל הדעות – הוא כמו קפיצה להופעה בזאפה הרצליה. ובימים שבהם התרבות המערבית הגבוהה מותקפת חדשות לבקרים – אם בידי פוליטיקאים אינטרסנטיים ואם בידי כאלה שסימנו אותה כמטרה נוחה למתקפה על האליטות – די להביט בנגנים ובלהב שני כדי לראות עד כמה הם יוצרים מדם ליבם ועד כמה המוזיקה רחוקה מכל זה.
ודווקא בגלל זה, מתוך הגישוש שבין עולם ישן לחדש, המוזיקה הקלאסית מחפשת את עצמה בקרב קהלים שלא היו נכנסים לאולם הקונצרטים. בסוג של עולם מקביל, הפילהרמונית עדיין מצליחה להחיות עולם ישן של מסורת וכללים שמעניקים משמעות לקיום שלנו. בעולם האחר התזמורת תתמזג בתוך המיינסטרים; תנגן ליווי לזמרים בהופעות בקיסריה, בהפקות הסרטים והסדרות הנוצצות. אפילו כליווי לסרטים שהפכו לקלאסיקה בהקרנתם בנמל תל־אביב, כמו "הארי פוטר וחדר הסודות". בעוד הפילהרמונית הישראלית מנגנת את פס הקול הבלתי נשכח של ג'ון וויליאמס כרקע לסרט נוער פופולרי – היא עולה על הבמות הגדולות באירופה ומנגנת יצירות קלאסיות בנות מאות שנים.
וזה לא רק קוד הלבוש המוקפד, גם לא סוכריות המציצה המחולקות לקהל בכניסה לאולם הקונצרטים בלוצרן כדי למנוע רעשי כחכוח בגרון – ההופעה של להב שני וחבריו הצליחה לגרום גם לחובב קטן ולא מומחה כמוני לדבר על מוזיקה כמוזיקה, להתכנס אל ראשיתו של חיבור נפלא בין כלי נגינה ליצירות מורכבות הנשענות על מאות שנים של מסורת.
"אני לא רואה בזה משהו של 'להנגיש' את המוזיקה. גם כשאנחנו מנגנים פסקול של סרט, אנחנו מנגנים פה יצירה מורכבת ומלאה. זה לא שאנחנו מקלים ראש ביצירה. ובכלל, אני חושב שיש הרבה סטיגמה סביב המוזיקה הקלאסית".
באיזה מובן?
"המוזיקה לא מיועדת לתרבות אחת או אחרת. כמובן שיש עניין של חשיפה, ואנשים שנכנסים למוזיקה מסוימת בשלב מוקדם יתחברו יותר לאותה מוזיקה. אבל כל זה עניין של חשיפה. אין ממה לחשוש. אני מרגיש שהפחד הוא מה שמניע הרבה מאוד אנשים, ואני בעד לחשוף אותם לזה, להגיד להם שאין להם ממה להירתע. באופן כללי, איפה שיש סקרנות אני רוצה לנצל את הסקרנות עד תום. מבחינתי אנחנו לא משנים שום דבר במוזיקה. כן לתת איזשהו כיוון למישהו שמאזין, אני חושב שזה חשוב. נכון שבעבר אנשים באו לשמוע מוזיקה כזאת עם ידע קודם, והם ידעו מה זה סימפוניה ומה המהלך שלה. הידע המקדים היה מובן מאליו. אבל זה כמו שאתה הולך לראות סרט, אתה לא יודע מה התאורן או הבמאי עושה. אתה פשוט הולך לצפות בסיפור".
זהו לב ליבו של המעשה: סיפור. כולנו מספרים סיפורים בדרכים שונות. אני חושב על המוזיקה הקלאסית במונחים של עולם הספרות – צורה אמנותית נוספת שפוסעת בין העולם הישן לעולם החדש. לא בכדי אנחנו רואים יותר ויותר חיבורים בין סופרים להפקות טלוויזיוניות. אין זה מקרי שסופרים בכירים בעולם כמו איאן מקיואן וקאזואו אישיגורו כותבים למסך ומתוודים שאם הייתה ניתנת להם האפשרות היו כותבים לטלוויזיה, לא רק אחרי הספרות. החיפוש אחר צורות שונות הוא קודם כל צורך פנימי מסקרן מ"הנגשת" האמנות.
שני הוא מאסטרו לא שגרתי ולא עריץ על הפודיום: הוא מנצח ללא שרביט, ורואה בפרשנות היצירה תוצאה של שיתוף פעולה בינו לבין הנגנים. אי־אפשר שלא ללכת שבי אחר קסמו; הכריזמה, הביטחון, אפילו החיוך שנפרס מקצה לקצה על הבמה לא משקרים שמדובר במוזיקאי גדול.
• • •
ובחזרה לפסטיבל בלוצרן. הערב יורד על העיר. הנאומים הסתיימו, לחיצות הידיים, פלאש הצלמים. השקט באולם הקונצרטים פושה כמו במערה. הכל מתגמד ברגעים אלה, המילים נעלמות. השפה היא שפת הפעמה – הקצב, ההרמוניה, המלודיה, המבנה והמרקם. בחוץ יישארו הפוליטיקה, היין והמתאבנים, שגרירי ישראל ושווייץ, שדיברו על זמנים מאתגרים בין המדינות, על שיתוף פעולה חשוב. ואילו כאן, באולם הקונצרטים הגדול, בשורה 16, בכיסא מספר 15, אני ראיתי אדם אחוז דיבוק, נע על צירו אנה ואנה, מלהיט את נגניו, מתנועע כמי שידע משהו נסתר על החיים. וגם אני באותו המקום הרגשתי, כדברי אוסקר וויילד, כמי שבוכה על חטאים שלא עשה ומתאבל על טרגדיות שלא עבר.
זוהי המוזיקה שיודעת עלינו כל מה שצריך לדעת על עצמנו.
כמה ימים לאחר מכן, בעודו עדיין בסיבוב ההופעות באירופה, יספר לי שני בטלפון שהוא נרגש ושמח על המעמד ועל ההופעה. "בסופו של דבר זה סטורי טלינג ברמה הכי גבוהה שיש", שני אומר. "אנחנו מספרים סיפור. הפילהרמונית בתרבות הישראלית היא קצת דומה למכון ויצמן במדע הישראלי. לכל תחום בחיים יש את ספינת הדגל שלו, זה חלק ממה שמרכיב את התרבות. לא בכדי שגרירי ישראל בעולם אומרים לנו 'אתם השגרירים הכי טובים לישראל'. אנחנו צריכים להיות גאים בדברים האלה. אנחנו צריכים לשמר אותם". •
