איפשהו, בסוף 2008, נבחרת ישראל דורגה במקום ה־15 בעולם. מעל נבחרות כמו מקסיקו, דנמרק, בלגיה. מי שהחיים שלו התנהלו אז לפי טבלאות הדירוג של פיפ"א – רמז: מדינה קטנה מוקפת צרות וטחינה, אי שם במזרח התיכון - היה יכול לחשוב שאנחנו מעצמת כדורגל. היינו אז במונדיאל? הרחנו יורו? לא אז ולא כשדורגנו 99 בעולם.
מבחינת ציפיות, מאז ומעולם היינו מעצמה עולמית. שלא לומר גלקטית. הבעיה מתחילה כשהן פוגשות מציאות שפחות תואמת אותן. התוצאה בדרך כלל לא פוטוגנית.
תגידו "מה נפלת עלינו עם ציפיות, סדינים, כריות", אבל יש משהו שכדאי לומר. עוד מעט יהיה לנו את רומניה, המשחק הבא במוקדמות היורו. והאמת שאני קצת חושש. יש פערים הולכים ומתרחבים בין האווירה למציאות.
בטבלת דירוג הציפיות הפנימית שלנו, חובבי הכדורגל נמצאים במקום אחר ממה שהיו בו לפני הקיץ המשוגע האחרון. הם כמו אז, בסוף 2008. ההצלחות של הנבחרות הצעירות הטריפו פה את כולם. אנחנו למודי ניצחונות. למודי נבחרות ממושמעות, ווינריות. למודי הישגים מול ברזיל, גרמניה, יפן. ובאיזשהו מקום יש תחושה שהמנטליות של הכדורגלן הישראלי עשתה קפיצה. אני מאמין שכן, רק מוסיף כוכבית. יש פה דור שצריך לגדול. להשתלב. לממש. זה עדיין לא קרה לו, וגם לא צריך לדחוק בו. מדובר בתהליך.
תוסיפו לכל זה את הזינוק המופלא לאירופה של כמה מכוכבי העתיד שלנו, דניאל פרץ לבאיירן מינכן – קבוצה שבשוטף לא קולטת שחקנים ישירות מישראל - אוסקר גלוך לרד בול זלצבורג, המעבר של מנור סולומון לטוטנהאם, וקיבלתם ציפיות. ערימה ענקית של ציפיות. בגובה הר תבור. זה שתחתיו עמק יזרעאל. או עמק נבחרת ישראל.
רק ששם, במציאות הזו, של הנבחרת הבוגרת, לא בטוח שנפגוש משהו חדש. כי מה התרחש שם בקיץ האחרון? האם נעשו התאמות אל ניהול ענייני, תאב ניצחון, נטול אגו?
הלוואי שיש דברים שאני לא יודע עליהם. אבל יש משהו שכולנו רואים: יש איזה חלוץ אחד, ערן זהבי, גדול הווינרים של הכדורגל הישראלי, כושר הבקעה אדיר בימים אלו, כמו לאורך הקריירה שלו, שלא נמצא בנבחרת. לא מסיבות מקצועיות הוא לא שם. את הסיבות המביכות כולנו מכירים – רק שאיכשהו מי שאמור לנווט את הנבחרת לא עושה מה שצריך כדי לפתור סאגה מטופשת.
אחח, איזה עם למוד ציפיות אנחנו.
