הכדורגל הישראלי נמצא בפריחה חסרת תקדים. המעבר של דניאל פרץ ממכבי ת"א לבאיירן מינכן הוא רק עוד עלה כותרת. נוספים נמצאים, כמובן, בהעפלה לחצאי הגמר של אליפות העולם לנוער ואליפות אירופה לנבחרות צעירות. עד לאן שהעין רואה ישנם אינספור צבעים, ססגוניות הישגית עד לקו האופק של הענף. כל השפע הזה לא היה מתאפשר אלמלא הקרקע הבוצית של ליגת העל, עיסה חומה וטובענית של כדורגל שעליה גדלים לא רק פרחים נדירים, אלא גם עשבים שוטים, שהסיפורים שהיא מציעה הם לא אגדתיים אלא מציאותיים, מציאותיים מדי. לאהוב אותה זה לא לאהוב את ההצלחות של הכדורגל הישראלי, אלא בעיקר את הכישלונות שלו.
הקיץ האחרון היה פנטזיה מתמשכת ומשכרת של כדורגל. לצד ההתרגשות הגדולה, תחילת העונה מביאה עימה גם עצבות בלתי נמנעת נוכח הנחיתה על הקרקע. הכדורגל הישראלי טיפס כל כך גבוה, למקום שממנו גם ליגת העל, הדבר הכי גדול שיש לו להציע, נדמית לירידה. בארגנטינה ובגיאורגיה, כשאמרו "כדורגל ישראלי" התכוונו לניצחונות על ברזיל וצ'כיה, מהפכים דרמטיים והתעלות בדו־קרב פנדלים. במושבה ובנתניה, בי"א ובדוחא, יוצגו צדדיו הנוספים של המשחק - רמה נמוכה, קצב מזדחל, שריקות מרובות, עוולות בית הדין וקרקס המאמנים. אנו מורגלים בהם היטב - הם חלק מהחוויה כמו קולה נטולת גזים וגרעינים בלי מלח - אך השוני הפעם הוא ביחסיות. הנחיתה מפסגות המונדיאליטו והיורו למצולות הפלייאוף התחתון תהיה לא פשוטה, והיא תזכיר לאוהביו של המשחק את מה שעלולים היו לשכוח כשקורבו במהלך הקיץ ללב הציבוריות הישראלית - שהם לבד. תמיד היו, ותמיד יהיו. כל חיבוק מטעם הקונצנזוס יתחלף בסטירה, כל מחמאה בגיחוך, עד להישג הגדול הבא על הבמה הבינלאומית שיגרום לכולם לשוב ולקפוץ על העגלה.
עד שזה יקרה, באליפות אירופה לבוגרים או שוב בטורנירים של הצעירים, אוהד הכדורגל הישראלי יידרש להיכנס שוב מתחת לאלונקה ולסחוב את הענף על גבו במשך שבועות ארוכים של מסע כומתה ספורטיבי. הוא יצטרך לשרוד את הזלזול, לבלוע רוק נוכח עוד טעות שיפוט גסה, למחול על היכולת הירודה, לשקר לעצמו על חשיבותו של תהליך נוכח עוד פיטורים נמהרים ובעיקר לאהוב, עד אין קץ ובלי תנאי, את מי שהיא לחלוטין לא ליגת האלופות או הליגה האנגלית, אבל המקום שבו מתפתחים השחקנים שאחת לכמה עשורים בוראים סיפורים גדולים מהחיים.
