אני זוכר את זה כאילו – למה כאילו, בדיוק – זה היה לפני שלושה חודשים: הייתי בדיוק באמצע שלוק הספרייט זירו שלי, כשאהובתי אמרה משום מקום: "אתה יודע שארגון הבריאות העולמי הולך להכריז רשמית על אספרטיים כמסרטן?"
קצת נתקע לי השלוק בגרון, אני מודה.
כלומר, זה לא שלא חשדנו שיש בספרייט זירו משהו נוסף מלבד חומרים טבעיים שנקטפו רק הבוקר באיזה מדרון שווייצרי פסטורלי לצד לימון סחוט טרי, אבל ככה? מסרטן? ממש הולכים להשתמש במילה עצמה? ליתר ביטחון סקרתי את רשימת המרכיבים על הבקבוק (הפונט היה קטן מספיק כדי שאני אצטרך להרחיק אותו מהעיניים לקצה השני של הדירה), וכן, אספרטיים בהחלט נוכח שם. תהיתי מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו: לגמור לשתות את הכוס הזאת או לשפוך לכיור? זה הרי רעל. זה לשתות היישר ממי הקישון.
"מתי הם הולכים להכריז?" שאלתי בסוף.
"משהו כמו עוד שבועיים", היא אמרה.
זה קצת הרגיע אותי, וגמרתי מיד את שארית הכוס. שבועיים זה הרבה זמן, חשבתי, אני בהחלט יכול להספיק לשתות לא מעט ספרייט וקולה זירו בזמן הזה – ואולי אני צריך; כי החל מעוד שבועיים החרא הזה יהיה, רשמית, מסרטן, ואני אהיה חייב להפסיק.
לא שאני שותה הרבה מזה ככלל, כן? אבל מדי פעם – בעיקר במקרים של, הייתי אומר, אוכל, מתעורר איזה צורך גופני בשלוק, שניים, אולי שלוש כוסות של משקה מוגז דיאטטי, כי בואו, כולנו יודעים שבלא־דיאטטיים הם דוחפים סוכר בכמויות שיכולות להכניס פיל בוגר למצב סוכרתי. אז דיאט. אפס קלוריות. מי היה חושב שאפס קלוריות יכולות להכיל סרטן? מתמטית, איך זה מסתדר?
נכון, כבר עיינתי פה ושם בעבר ברשימת המרכיבים, יש שם דברים כמו "חומצה זרחתית" – באותה מידה יכלו לכתוב "נשורת גרעינית" – ועדיין המשכתי לשתות. היי, אף אחד לא אמר שום דבר על סרטן!
ועכשיו אמרו. רשמית אמרו והכריזו. וזה הספיק לי; בשלושת החודשים שחלפו מאז לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות כמעט כלום מהדבר הזה, ובשלב די מוקדם מצאתי את עצמי מידרדר לתחליפים מלאכותיים כמו מים. אני לא יודע אם הסידור הזה יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן; אני מסתכל על הכלבה שלי, היא שותה מים פושרים כל חייה – מעולם לא שתתה שום דבר חוץ מזה (מלבד את הסבלנות שלי, בקשית) – והיא באמת נראית, רוב הזמן, משועממת ונטולת ריגושים. לא הייתי רוצה להגיע למצב כזה; לא רוצה לשתות רק מים. מה הטעם במים.
אבל החברה המרכזית למשקאות מסרטנים ירדה עכשיו מהפרק, מה שהופך אותו לעוד פרק גרוע בסדרה שרצה כבר כמה עונות ומורידה מהתפריט האנושי ריגוש אחד נוסף בכל פעם, תוך שהיא שואפת להגיע לאפס טעם וריגושים בכל אגפי החיים.
העישון היה הראשון ללכת. לא עישנתי בחיים כך שאני לא באמת מתגעגע, אבל גדלתי בבית עם ריח עישון (סבתא שלי חיה, ב־20 שנותיה האחרונות, בעיקר כדי לעשן) ועד היום אני נוטה לחבב מעשנים (של סיגריות, כן? המקוריות. לא של האלקטרוניות ויתר הצעצועים הדוחים למתבגרים ועוזריהם) – אנשים שעושים משהו בידיעה ברורה שהוא עלול להרוג אותם, רק כי מפיקים מזה הנאה רגעית.
איך אפשר שלא לחבב אותם? הם לפחות מספיק בחיים כדי לשמר את הריגוש הקטן הזה; זה יכול להרוג, נכון, אבל לעזאזל, מה לא? וזה לא שאתה הולך לחיות לנצח ממילא, נכון? והחיים הם עכשיו, ברגע זה, וזה בדיוק הזמן – לא יהיה אחר – ליהנות מדברים קטנים ומהנים באופן אישי. אז הפסקת סיגריה.
אבל "אף אחד כבר לא מעשן יותר", כמו ששר הזמר האמריקאי רוברט אליס, שיודע בדיוק על מה אני מדבר: "אף אחד כבר לא עושה פאן, כולם מתנהגים כאילו הם רוצים לחיות לנצח / ואף אחד לא מעשן יותר, השנים האחרונות של החיים בכל מקרה מחורבנות רצח" (תרגום שלי, די נאמן למקור).
כן, כולם עכשיו נורא מודעים בריאותית, חברתית, עצמית, כדי להיות הגרסה הסטרילית והאינסטגרמית ביותר של חיים נכונים ונטולי ריגוש מסוכן באמת. לפחות שליש מהחברים שלי כבר חתכו לטבעונות. הארוחות שלהם מורכבות מכרוב מוקפץ במשהו צהבהב עם טופו – הגבס של הטבע – וכמעט תמיד זה מגיע עם חוסר עניין מוחלט באלכוהול, כי "זה חומר רעיל שאתה מכניס לגוף שלך רק כדי להרגיש טוב יותר לקצת זמן", כמו שאמר לי בצדק חבר שהפסיק עם זה מזמן.
לעזאזל, בן אדם. אתה לא מעדיף להרגיש טוב יותר לקצת זמן מאשר רע כל הזמן עם כוס הסודה הזאת שהזמנת לך? ובהדרגה נעלמים כל הריגושים הקטנים מתפריט החיים של כולנו לטובת הגרסה הסטרילית. אנשים אוכלים לך סלט ענקי מול הפרצוף ומסרבים, במלוא מודעותם הבריאה, להזמין קינוח, כשכל מה שמתחשק לך לעשות בתגובה הוא להוריד מולם טירמיסו ושוט טקילה – וכל העסק מצטרף לחיים הנקיים והמדויקים של עידן המיינדפולנס, השפה המכובסת והזהירות העקרונית בכל התבטאות או אינטראקציה שעשויה לכלול ענייני מגדר, צבע או גזע.
זה בסדר, אל תבינו אותי לא נכון. בסדר גמור. יש גבול לכמה אפשר להגות בקול רם מילים כמו "סקסית" – השנה היא לא 1978 ואנחנו לא שום רוד סטיוארט – אבל בסוף, אתם יודעים, מתעורר בך איזה געגוע בלתי נמנע לאנשים המסעירים, המסוכנים, שרובנו הפסקנו מזמן להיות, ושהולך והופך קשה להשיג לעצמך כחברים.
האנשים שמעשנים. הנשים שמעשנות. האנשים שמתלבשים ככה. שתוקעים המבורגר או גלידה או שניהם ב־11 בלילה, או בבוקר, כי זה הזמן. שאומרים דברים לא הולמים. שנכנעים לקפריזה. שמשתטים. שממריאים למקומות בהחלטה של רגע. שקמים ועוזבים, או נשכבים ונשארים. שנותנים ללב שלהם זכות קדימה על פני השכל.
האנשים המסעירים הם לפעמים כל מה שאנחנו מבקשים לעצמנו בעולם שרובו מאוכלס בצנוניות אנושיות יעילות, מדויקות ומוכוונות מטרה, עם סדר יום מדויק, יכולות משוכללות ל"ניהול זמן", גאנטים, פרויקטים, גרסאות, הפסקות צהריים מדודות וספורות קלורית. לא; האנשים המסעירים הם מי שיודעים שמוכרחים להיות בחיים, ובצלחת, יותר אחוזי אלכוהול וריגוש מזה. אבל זה הולך והופך קשה למצוא אנשים כאלה. הם זן נכחד.
ועכשיו הם הוציאו מהתפריט גם את משקאות הדיאט, ובסוף כולנו באמת נהיה בריאים ויפים לחלוטין – נוציא אגרסיות רק ברשתות החברתיות ונכבה את התשוקה כי אין בה שום דבר הולם – והחיים יהיו הפלגה חלקה לתוך שמיים אחידים ופסטליים וגווינית'־פאלטרויים, עד שכולנו נמות באופן מכובד בדיקטטורה של מים, רזון ואפליקציות מדיטציה.
וכל מה שיתחשק לנו זה למצוא בן אדם אחד מסעיר באמת לשבת איתו באיזה מקום ולעשות איתו כל מה שאסור. אפילו, אולי, בנסיבות מסוימות, לשתות קולה זירו. ×
בחודשים שחלפו לא הצלחתי להביא את עצמי לשתות מהספרייט זירו, ובשלב די מוקדם מצאתי את עצמי מידרדר לתחליפים מלאכותיים כמו מים
