סרנה קרוז // נטליה גינצבורג } תרגום: שירלי פינצי לב } הספריה החדשה } 134 עמ'
1 צפייה בגלריה
yk13567594
yk13567594
(סרנה קרוז ואמה המאמצת)
סוף שנות ה־80. בית המשפט באיטליה מכריע שצריך לקרוע ילדה כבת שלוש מזרועותיהם של הוריה המאמצים. שמה היה סֶרֶנה קרוּז. אביה ואמה היו אנשים דלי אמצעים ומרובי תלאות. הם רצו כל כך להיות הורים, וכבר אימצו ילד יתום וחולה אחד מהפיליפינים, שאף אחד לא רצה לאמץ. אחרי שהבריא, הם חזרו למנילה כדי לאמץ לו אחות, שתיראה כמותו. הם מצאו תינוקת בת 20 חודשים, שהייתה כה מוזנחת ואומללה עד שטפילים חיו בתוך גופה. הם הצילו אותה ולקחו אותה איתם לאיטליה. הם הרעיפו עליה חום ועזרו לה. כעבור כשנה התברר שהאימוץ שלהם לא חוקי, כי אין להם המסמכים הדרושים. אחרי מאבק משפטי נקבע שהעונש הוא לקחת את הילדה מההורים המאמצים שלה.
איטליה נחצתה לשני מחנות. מן הצד האחד, האנשים שאמרו שחוק זה חוק, ואסור להתעלם ממקרים כאלה, כי לאן נגיע אם נתחשב בכל מקרה לגופו. מן הצד האחר, האנשים שכאבו את כאבה של המשפחה המרוסקת, וכונו בלגלוג "איטליה של הלב ושל הדמעות", כי דיברו בשם הרגש האימהי. בצד הזה הייתה נטליה גינצבורג. ישנה אִמרה איטלקית, שהחוק אמנם קשה — אבל הוא החוק. במחנה האימהי טענו שחוקים לא חייבים להיות קשים. הם חייבים להיות צודקים. "מי שמיישם אותם חייב להיות בעל עיניים ואוזניים, כדי לשמוע ולהשגיח מתי יש לנהוג בקשיחות ומתי יש לגלות סובלנות והבנה". כך כתבה גינצבורג בחיבור עיוני בשם 'סֶָרֶנה קרוז או: הצדק האמיתי', שהתפרסם כבר באותה השנה שבה געשה איטליה סביב המקרה, שנים ספורות לפני שמתה גינצבורג. זה היה הספר האחרון שלה שהתפרסם בחייה. לא רומן, לא מחזה, לא מסות. חיבור שבו מבררת לעצמה גינצבורג את המקרה החדשותי ואת התשתית המוסרית והחברתית שלו.
גינצבורג, הסופרת האיטלקייה החשובה ביותר אחרי מלחמת העולם השנייה, הבינה היטב את הקשר בין עמדה פוליטית ובין יצירה ספרותית. בספריה תמיד חקרה את הזולת, את ה"אני" השונה ממנה, מתוך עמדה שרק כאשר "אני" ייכנס לעולמו של עוד "אני" נוכל להתבונן על האנושי כמו על נוף פנורמי. "סוגיית האימוץ באיטליה הוצבה במרכז הדאגות שלי", אמרה בראיון לפני מותה. "הרגשתי שבמקרה הזה יש קרב שחשוב להילחם וצריך להילחם". מרגע שפורסם החיבור כתבו לה הורים רבים על תינוקות שנלקחו מהם, למשל בשל עוני. בעיניה זהו טיעון שגוי לפירוק משפחה: "במקום לתת דיור חינם נוטלים מאמא את המשמורת על תינוקה כי אין לה אפשרות לפרנס אותו. חברה מתורבתת צריכה להיות מסוגלת להציע לאנשים כאלה עזרה בצורת דיור ותעסוקה יציבה".
גינצבורג ידעה הכל על משפחות. היא ידעה על נחיצותן, היא ידעה על שבריריותן. כל חייה הוקדשו לחקירת הנושא, ולא רק בספרות, אלא גם בחיים. כשהייתה ילדה נרדפו אביה האינטלקטואל השמאלני ושלושת אחיה באשמת התנגדות לפשיזם. בבגרותה נישאה לאחד מבכירי התנועה האנטי־פשיסטית באיטליה, שהתמודד עם הגליה, כליאה ועינויים, ומנישואיה השניים הפכה לאם לשני בנים בעלי נכויות. גם כשהיא עוסקת באסונות ובטראומות, גינצבורג החכמה והמאופקת לעולם אינה לוחצת על בלוטות הדמע של קוראותיה. דווקא בשל כך הקריאה בספריה היא חוויה רגשית בלתי נשכחת. היא מנסחת את דבריה בפיכחון, בזהירות אינסופית, מכבדת עמדות מנוגדות לשלה ומביאה דוגמאות רבות לצורות התקיימות מגוונות. גם כאשר היא משתגעת מרוב ייאוש — ובספר הזה ניכר שליבה נקרע לנוכח סבלם של ההורים המאמצים וסבלה המתמשך של הילדה המעונה — היא אינה זונחת לרגע את הנימה העניינית, המתרחקת מן הסנטימנטלי. היא קוראת את הדיווחים בעיתונים כפי שקוראים ספרות, כלומר: מחפשת קשרים של הכרח או הסתברות ומלקטת מתוך העובדות שניתנות לה את השברים שתוכל לאחות כדי לספר לנו סיפור. באחרית הדבר של הספר ממשיך פרופ' מנחם פרי את חקירתה זו של גינצבורג, ומפעיל קריאה נוספת שאף פרט קטן או צדדי לכאורה אינו חומק ממנה, גם אם גורמים שונים הציגו סיפורים מתחרים או סותרים. פרי מבהיר את הרטוריקה המתוחכמת של גינצבורג, מקשיב להדן של מילות המפתח, מתעכב על חשיבותם של צירים כרונולוגיים ומספר לנו על אודות ההתרחשויות המפתיעות מאז פורסם הספר, בחייהן של שתי המשפחות המאמצות ובעיקר בחייה של הגיבורה, שהפכה לאישה צעירה.
בשנים האחרונות ראו כאן אור לא מעט ספרים מאת גינצבורג, מכל מיני ז'אנרים ובכל מיני הוצאות ספרים. נוכחותה בשדה הספרותי הישראלי בולטת כאילו הייתה חיה. כאילו הייתה סופרת משלנו. אבל היא מתה לפני למעלה מ־30 שנה והקִרבה של הקוראות הישראליות אליה נוצרה כתוצאה מתחושת שליחות מו"לית של אוהביה. זהו ספר קטן גדול, בעל חשיבות בראייה עכשווית ונצחית, הרבה מעבר למקרה ההיסטורי שמדובר בו. כדאי ללמד אותו בפקולטות למשפטים ולמדעי החברה, בכל מקום שבו חושבים על אנשים מוחלשים ועל תלאותיהם מול מוסדות ומול כוחות חזקים מהם, בכל מקום שבו דנים ביחסים שבין חוק ובין צדק, שבין טובת הילד ובין אינטרסים אחרים. •