יש איזה נתון די מפתיע שהמדליסט אריק זאבי נוהג להציג בהרצאות שלו. הוא אולי יוכל לעזור לנו לעשות קצת סדר במתרגש עלינו לאחרונה בספורט הישראלי: היהודים מהווים 0.25 אחוז מאוכלוסיית העולם, אבל זכו ב־2.7 אחוז מכלל המדליות האולימפיות שחולקו.
כלומר, הסיבות להיעדר ההצלחה הספורטיבית שלנו לאורך שנים הן לאו דווקא גנטיות. ואם לדייק, מבחינה גנטית, אנחנו הרבה יותר מבסדר. הבעיה החלה להתגבש כשהיהודים התכנסו באיזו מדינה בשם ישראל, והתחרו תחת המטרייה שלה. או תחת השיטות שלה.
בקיץ האחרון משהו גדול קרה לספורט הישראלי, אחרי שנים שבהן הרגשנו תזוזות טקטוניות תחת הרגליים שלנו. ההנחה ההיסטורית שלפיה פשוט אין לנו את זה, ועדיף שנתמקד באולימפיאדת המתמטיקה, הלכה והתערערה.
רוצים לספור איתי? בבקשה: מארו טפרי הוא סגן אלוף העולם הטרי במרתון; נבחרת ההתעמלות האומנותית עשתה היסטוריה וזכתה בזהב בקרב־רב ובתרגיל המשולב; לפני זה, שתי ישראליות כיכבו באליפות העולם בשייט: שחר טיבי לקחה זהב, קטי ספיצ'קוב סיימה כסגניתה; והיה גם הזהב של ענבר לניר, הכסף של פיטר פלצ'יק והארד של גפן פרימו במאסטרס בג'ודו בבודפשט; גם בטאקוונדו עלינו פעמיים על הפודיום עם מדליות הארד של נמרוד קרביצקי ורבקה באייך באליפות אירופה.
ואפילו בכדורגל, ענף שהיסטורית נחשבנו בו ללוזרים מקצועיים, קרה משהו גדול בקיץ האחרון. מסע הקסם של הנבחרות הצעירות עוד יושב לכולנו טוב־טוב בקדימה של הראש.
כשהישגים כל כך משמעותיים באים בצרורות, מותר להאמין שזה לא צירוף מקרים. ולקבוע: יש פה משהו אחר.
ואם להיות ספציפי: משהו בהתייחסות הכללית אל הספורט הישראלי השתנה. כבר זמן רב שבענפים השונים ניכרות השקעה, הצבת מטרות, חתירה להישגיות. ידענו שדברים כאלה לוקחים זמן, ואולי ההתפוצצות שלפנינו מלמדת על תהליכים שמבשילים.
תהיה הסיבה אשר תהיה, נותר לקוות שהקיץ הזה, שהוא בעצם אביב ספורטיבי ישראלי, לא ייגמר לעולם.
