האלימות הגוברת בחברה הערבית נכנסה גם בשערי העיר הבדואית רהט, הסמוכה לבאר־שבע. ראש העירייה מאוים כיום בדרגה הגבוהה ביותר בגלל מחלוקת על קרקעות, ולא פעם נרשמים ברחובות תקריות קשות. הצעירים, שיפתחו בקרוב את שנת הלימודים, גדלים במציאות מפחידה, לעיתים תחת חשש של הוריהם שייפגעו או שיידרדרו לאלימות בעצמם. פרויקט התנדבותי מרגש לבני נוער מנסה להתמודד עם הקשיים האלה – ולהעניק להם כלים לקראת עתיד טוב יותר.
טהה אבו־סיאם, בן 18, נולד וגדל ברהט. כשבחוץ נשמעו לעתים צרורות ירי, הוא בחר ללכת בדרך אחרת. בסיוע של מנהל המתנ"ס פואד אלזיאדנה, ובליווי אישי של מדריכים, הפך טהה ליו"ר מועצת התלמידים בעיר. הוא גם מדריך בתנועת המדריכים הצעירים של רהט, מראה את הדרך לדור הצעיר יותר.
"הגעתי למתנ"ס בכיתה ז'", אבו־סיאם מספר. "משם התחלתי במסע שלי. במקום להיות ברחוב עם חברים שלי לשכבה, עסקתי בפעילויות שונות. למדתי על מנהיגות, על עצמי, על העיר. איך לשפר, להתקדם ולעזור לבני נוער אחרים בסביבה שלי. אני מאוד אוהב את המתנ"ס. יש אנשים שמלווים אותך צמוד, מלמדים אותך, זמינים עבורך כל הזמן. נותנים שם את כל מה שהם יכולים לתת".
ומי שלא נמצא במסגרת כזו?
"מאבד את עצמו. ברהט חייבים ללכת למסגרת. תנועת נוער, לימודים. מי שלא נמצא שם, זה ממש משפיע עליו ועל היכולת שלו להתחבר לחברה. פה נותנים לנו כלים להיות יותר טובים. לבני נוער בלי מסגרת יהיה קשה בחיים. במתנ"ס למדתי למשל שהחלום שלי הוא להיות טייס, ואני עובד על זה. כערבי זה קשה במדינת ישראל, אבל אני רוצה ללמוד משהו בתחום התעופה. אם לא אז מהנדס. בשנה הבאה אני הולך למכינה קדם־צבאית".
טהה, כפי שניתן להתרשם, מודע לכך שנקודת הפתיחה שלו אינה חזקה, אבל הוא לא מוכן לוותר על החלום. "בחוגים שחווינו עד היום כבר הרגשתי שאני שווה ליהודי ולדרוזי, אין הבדל בינינו", הוא מספר. "בכלל, יש לי הרבה חברים יהודים, דרוזים וצ'רקסים. דרך התוכניות של המדריכים הצעירים במתנ"ס הכרתי למשל את אוראל לוי, שהוא דתי, בחור רציני, מנהיג. למדתי ממנו הרבה והוא למד ממני. הוא גם מלמד אותי את שפת האם שלו, רוסית, ואני מלמד אותו ערבית. התחברנו מאוד. הזמנתי אותו לרהט, עשינו סיורים, אכלנו ביחד, ואני הייתי אצלו בבית. הכל בזכות היוזמה פה, אצלנו".
השינוי מתחיל כאן
לצד טהה נמצאת קינאר אלעוברה בת ה־12. היא הכוכבת של חוג הדבקה במתנ"ס. אפילו טסה להתחרות עם קבוצת הריקוד באירופה. "נולדתי ברהט ואני אוהבת את המקום", היא מציגה את עצמה. "אמא שלי, שעובדת במתנ"ס, אמרה לי שיש חוג לדבקה, לי היה משעמם בבית, אז עכשיו אני כאן. כמעט כל יום בחוג, מתאמנת, רוקדת, בונה צעדים. זו כבר פעם שנייה שטסתי לחו"ל עם הקבוצה. זו הייתה חוויה מדהימה. צילמו אותנו ולמדו דרכנו על המגזר שלנו, עלינו. למעשה הרבה מאיתנו טסו בפעם הראשונה בזכות חוג הריקוד, בעזרת התרומות שמגיעות למתנ"ס. אני פה בחוגים כל החיים וזה המזל שלי. הכרתי הרבה חברות פה. בעתיד אני רוצה להיות רופאה. אני ממש לוקחת דוגמה מאנשים שבאים להתנדב איתנו פה".
פואד אלזיאדנה, בן 41, אב לשישה, הוא המנהל של מתנ"ס רהט כבר שמונה שנים. הוא יודע שהעבודה שלו מהווה לעתים חבל הצלה לנערים ונערות רבים. המדינה, כידוע, לא עושה מספיק כדי לשנות את המציאות שבה הצעירים האלה גדלים, לא פעם כשסביב אלימות רצחנית. "הייתי מורה בתיכון", פואד מספר. "לימדתי שש שנים ומשם עברתי להקים את המתנ"ס. יש לי תואר ראשון בכלכלה ומנהל ציבורי ואני בוגר תוכנית מעוז למנהיגות. המטרה שלי היא לקדם את האוכלוסייה הערבית והבדואית. המנהיגות שלנו הכי חשובה ובולטת במקומות כאלה. אני לא רוצה לדרוש מהמדינה אלא עושה ופועל בעצמי. אם השיח יגיע מלמטה, מאיתנו, אולי למעלה משהו יזוז אצל מקבלי ההחלטות".
במערכת החינוך ברהט שבדרום יש 26 אלף תלמידים ותלמידות. רק כאשר הוקמו המתנ"ס נוספה פעילות לתלמידים מחוץ לשעות הלימודים. "המצב הכלכלי בעיר הוא קשה", פואד אומר, "אז פתחנו ביוזמה וגייסנו כספים. 80 אחוז מהתקציב מגיע מהחברה למתנ"סים, 10 אחוז עזרה מההורים של הצעירים, והשאר - אנחנו אמורים לגייס ממשרדי ממשלה. התקציב של מתנ"ס רהט גדל בצורה משמעותית השנה וזה מאוד עזר לנו. הרעיון הוא שהילד יהיה פה, במסגרת, ולא ברחוב. שלא יידרדר לאלימות ופשיעה. זו הדרך הכי טובה לדעתנו להשתלבות בחיים במדינה".
הפעילות כאן מגוונת: יש מחשבים, תרבות, תיאטרון, בית ספר למוזיקה, ילדים ששרים ורוקדים. כאמור, קבוצת הדבקה חזרה מפסטיבל בינלאומי בברצלונה. גם ספורט עושים פה: חוג שחייה ייפתח בקרוב, יש כדורגל בנים ובנות, כדורסל בנים ובנות, שחמט, קראטה וגם אגרוף.
"אחרי קייטנות הקיץ הרגילות אנחנו מפעילים קייטנה של 1,700 ילדים, שאם לא היו פה אנחנו לא יודעים מה היה קורה איתם", פואד מוסיף. "יש גם חוג לילדים עם צרכים מיוחדים. כשמגיעים לפה מבינים עד כמה המילה חינוך חשובה. עדיין יש הרבה אתגרים. המסלול של נער בדואי הוא לא כמו של נער יהודי. ילדים בדואים וערבים רבים לא משתלבים בחברה ובשוק העבודה. דרך חינוך בלתי פורמלי אנחנו מנסים להראות להם את הכיוון הנכון".
כשיש מצב חירום כולם נקראים לדגל. יש פה מתנדבים מרהט, סטודנטים יהודים וערבים שמקבלים מלגות והם הכוח המשמעותי במקום. יש גם בני נוער שעושים תעודת בגרות חברתית, יותר מאלף תלמידים שנמצאים במסגרות התנדבות. "בנינו גם קבוצת נשים חזקה, 150 בוגרות וצעירות מתנדבות", פואד מספר. "הורים שמביאים לפה את הילדים מתנדבים. יש אצלנו גם עובדים יהודים. חוגי המוסיקה כולם דוברי עברית, כי יש מחסור בחברה הערבית במורים בתחום. יש מורה שהיא פה רק לשפה העברית. לחברה הבדואית הדביקו סטיגמה קשה, לא נכונה. רק דרך אנשים שיבואו לכאן, יבקרו, ישמעו מה קורה, נצליח לשנות את המצב. על 99% מהדברים הטובים שקורים אצלנו פשוט לא שומעים בחוץ".
כנגד כל הסיכויים
שאקר אבו־ברי הוא אביו של אחמד, שלומד בכיתה ד' ושוחה במתנ"ס. הוא מלווה אותו לחוג ומתנדב בעצמו. "המתנ"סים במגזר עוברים תהליך מעניין", שאקר אומר. "ההשקעה, הפעילויות, אלה דברים שלא היו לנו מעולם. מתנ"ס תל שבע, למשל, הוא לדעתי אחד הטובים בארץ. אני כהורה מגיע כמעט כל יום, כולל שישי ושבת, למתנ"ס ברהט. הבן שלי בא ממש כל יום, לא מאחר אף פעם. אם לא המתנ"ס הוא היה מסתובב ברחובות. הוא עוסק בכל פעילות ספורטיבית שיש למתנ"ס להציע, במיוחד בנבחרת השחייה. זה מאתגר אותו, גורם לו להצטיין גם בלימודים, ובגלל זה הוא בא. תביני, להזיז סנטימטר אחד בחברה הערבית זה קשה מאוד. פה נלחמו כנגד כל הסיכויים. ביישוב עומר יש חוג כדורסל, אבל זה היה יקר מדי בשבילנו. הבן שלי רצה אבל לא היה לי את הכסף. עכשיו, כשיש סבסוד גבוה, הוא יכול להיות כמו כולם ולשחות. חשוב לי שהילד יהיה עסוק. כל פעילות בלתי פורמלית מצילה אותו".
טל בסכס, מנכ"ל החברה למתנ"סים, שותפה בכירה בפרויקט, אומר ש״בתור הארגון החברתי־קהילתי הגדול בישראל, עם מאות מרכזים ברחבי הארץ, התפקיד שלנו הוא לתת מענה לאתגרים חברתיים של הציבור הישראלי. בחברה הערבית לקחנו על עצמנו את האתגר לתת מענה להיבטים החברתיים הבוערים ביותר, בהם תופעת האלימות והפשיעה. דוח מבקר המדינה מצא כי 29 אחוז מהצעירים במגזר הערבי מוגדרים 'חסרי מעש' – הם אינם נמצאים במסגרות חינוכיות, ללא עבודה והכשרה מקצועית. בשל המחסור במסגרות פנאי ותעסוקה, חלק מהצעירים במגזר מידרדרים לעולם הפשע. למרכזים הקהילתיים תפקיד משמעותי בחייהם, ואנחנו פועלים על מנת שהם יהיו מסגרת משמעותית, המעניקה גם כלים להשתלבות בשוק התעסוקה". •
