במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. בסוף הוא יהיה מאחורינו. וכשזה יקרה, נביט אחורה ולא נאמין שכל זה קרה; שככה היינו, שעד לשם הגענו. לא נאמין שהייתה בישראל תקופה כזו, שבה נשים שעלו לאוטובוס קיבלו הערות על מלבושן, ולא נאמין גם שחרדים שהסתובבו בתל־אביב חטפו נאצות, ולא נאמין שדוכני תפילין תמימים נראו לאנשים כמו מקור הרוע. לא נאמין שאיילון נחסם כל כך הרבה פעמים, ולא נאמין גם שקבוצות אנשים הלכו לחסום את שערי קיבוצים כנקמה. אנחנו נביט אחורה במבוכה ובעצב ונשמח כל כך שהתקופה הזו, המרה שבתקופות, נמצאת מאחורינו.
1 צפייה בגלריה
(קפלן, אחרי הפגנה. שוב לא תהיה חרב על הדמוקרטיה, ונביט בעיניים פקוחות | צילום: דנה קופל)
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. ביבי יפרוש, בגלל הגיל או בגלל המשפט או שהממשלה תתפזר בגלל החרדים או בן גביר, או שסתם יהיו בחירות והוא יפסיד או לא ממש ינצח ותוקם ממשלת אחדות, איתו או בלעדיו. ועוד יהיו מחלוקות, תמיד יהיו מחלוקות, אבל לא תהיה מלחמה כזו מטורללת כפי שיש במחוזותינו כעת. לא יהיה פה מחנה שקם על רעהו, לא יהיה שיסוי של מגזר במגזר, לא יהיו פוליטיקאים שקמים בבוקר רק כדי לסכסך ולתכך. וכשזה יסתיים נצטרך לבדוק איך הגענו לאן שהגענו ואיך נמנעים מכך שוב. נצטרך לחוקק חוק שמגביל כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות, ונצטרך לפתוח את סוגיית השוויון בנטל, כי זה פשוט לא עובד יותר. ונצטרך לחוקק חוקה לישראל, כי יש יותר מדי לקונות שיוצרות את הכאוס, ונצטרך אולי לשנות גם את שיטת הבחירות כדי לייצב את הממשל. ונצטרך להביט באומץ על ישראל בעוד 25 שנה, ולגזור ממה שצפוי לקרות כמה פעולות מיידיות: אם בעוד רבע מאה כל תלמיד שני בכיתה א' יהיה חרדי, אז לא נוכל להגיע לשם בלי שהחרדים הם כבר חלק מהכלכלה ומהמשק, חלק מהחיים בעידן מודרני – קודם כל בשבילם, ואחר כך בשביל המדינה הזו, שאיש לא רוצה שתהפוך לשטייטל. השינוי הזה חייב לקרות. והוא יקרה.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים, ונשאל את עצמנו איך קרה שדיון לגיטימי בסך הכל, על היחס בין הכנסת למערכת המשפט, הפך את המדינה על ראשה. איך קרה שוויכוח לגיטימי הידרדר במהירות למלחמה כוללת, שלקחה איתה כשבויה את המערכת הצבאית ואת הכלכלה ואת האפשרות שלנו, חברה מרובת שבטים, לחיות פה יחד. איך כמעט הפכנו ממדינה שיכולה להשתלב באירופה, לכזו שנראית כמו הודו. איך במקום להתקרב לדמוקרטיות החזקות, דהרנו אל עבר סטייל לבנוני.
ננסה להבין איפה טעינו בדרך. באיזו פנייה לקחנו את השביל הלא־נכון. למה יריב לוין היה צריך את מסיבת העיתונאים המפחידה ההיא שבה קרא תיגר על מערכת המשפט, אם ממילא תיכנן להתפשר? והואיל והג'יני של הסרבנות או אי־הציות יצא מהבקבוק, ננסה גם להבין איך אפשר להחזירו פנימה.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. אין באמת אופציה לתנועת היפרדות, אלה דברי הבל מכמירי לב. המדינה שלנו קטנה מדי ומוקפת ביותר מדי אויבים, שלא באמת מזיז להם מי בעד ומי נגד עילת הסבירות. אין גם שום סיבה שישראלים מהייטק או רופאים יעזבו את הארץ. זו המדינה שלהם. זו זכותם וחובתם לגרום לה להיות ביתם, לא לוותר עליה, לא לוותר עלינו, וזו חובתם של המנהיגים הפוליטיים מהצד השני לעזור להם להרגיש חלק.
היום הזה יגיע. היום שבו נהיה קצת יותר רגועים. שוב לא תהיה חרב שמונפת על הדמוקרטיה, ואז נראה שוב בעיניים פקוחות את הטוב: רוב אזרחי ישראל הערבים אינם מזדהים עם הלאומנות של חברי הכנסת שאמורים לייצגם. הם רוצים להשתלב ולהתפרנס, וכן, גם לתרום בדרכם. גם במגזר החרדי, בתקופות שאין שם תחושת מצור, יש זליגה חשובה לישראליות. המודרנה מגיעה גם לשם, זה טבע החיים, ויש מעגלים שילכו ויגדלו של חרדים שירצו להיות חלק. לשמור על זהותם, אבל לתרום. לשמור על תורתם, אבל לשרת. ובאווירה רגועה יותר, יהיה שוב מקום להושטת יד, והרחוב החרדי ינצח את הנהגתו, ובריתות של המגזר השלישי יגברו על האליטות העסקניות. והשינוי בוא יבוא, ואולי גם שלום עם ערב־הסעודית.
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. הרפורמה כבר לא תהיה על סדר היום, לא יהיו טייסים שלא רוצים לשרת, וגם הציונות הדתית תצטרך להתארגן מחדש. לשאול את עצמה איך קרה שהייצוג שלה בכנסת זה כל מיני בן גבירים וחנמאלים ועוזרים פרלמנטריים נוסח אלישע ירד. איך קרה שרבנים חותמים על עצומות לשחרור מי שהורשע בשריפת תינוק, ואיך קרה שבצלאל "יש למחוק את חווארה" סמוטריץ’ הוא הפוליטיקאי הבכיר שלה. מה בעצם השתבש בדרך, האם היא לא הלכה רחוק מדי עם הריאקציה נגד ממשלת השינוי, האם המאבקים המופרכים של כל מיני רבני קצה כמו קוסטינר נגד הלהט"ב, לא מחייבים עמידה ברורה יותר של רבנים מתונים מנגד, שיסבירו כי חביב כל אדם שנברא בצלם. האם לא צריך להתנער בחריפות יתרה מתופעת אבי מעוז, והאם הציונות הדתית, שתמיד ראתה בעצמה כמחברת בין תורה לעבודה, לא חייבת לשאול את עצמה מה נטרק בעצם ואיך מחשבים מסלול מחדש, למה שאני מכנה כדוקטרינת אורי אורבך לדתיים נורמליים?
במוקדם או במאוחר המשבר יסתיים. ואנחנו נביט על הארץ הזו, נחבוש את פצעיה, נתפלל, ואם צריך אז גם נשיר לה, ובעיקר נרגיש אליה שוב אהבה גדולה ועזה. שבת שלום. ×
היום הזה יגיע, ואז לא יהיה פה מחנה שקם על רעהו, לא יהיה שיסוי של מגזר במגזר, לא יהיו פוליטיקאים שקמים בבוקר רק כדי לסכסך ולתכך
