יום בהיסטוריה: 4 ביוני 1992. בעיצומה של המלחמה, אתלטים ומנהלים מקימים בבונקר חשוך את הוועד האולימפי של בוסניה. ב־23 ביולי הוועד מתקבל על ידי הוועד האולימפי הבינ"ל, ויומיים לאחר מכן כבר מופיעה משלחת בת עשרה ספורטאים בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בברצלונה תחת הדגל הבוסני. יש לציין שזאת הייתה המשלחת הגדולה ביותר ששלחה בוסניה לאולימפיאדה עד 2016.
גיבור על: מירזה דליבאשיץ'. הכל היה קצר אצלו. הוא עלה לבוגרים בגיל 14, נאלץ לפרוש מכדורסל בגיל 29 בגלל שטף דם במוח ומת בגיל 47. אבל בין לבין הוא היה אחד משחקני הכדורסל הכי גדולים ביבשת, וזכה בכל תואר אפשרי עם נבחרת יוגוסלביה וריאל מדריד. השהות שלו בספרד הותירה רושם עמוק לא רק כשחקן אלא בעיקר כאדם. חואן קורבלאן כתב אחרי עזיבתו את הספר "שיחותיי עם מירזה".
אויב העם: המלחמה בשנים 1992/95. ספורטאים רבים מתו במהלך המלחמה הארורה, ומי ששרד נאלץ לחיות בדיאטה כפויה ולהתאמן רק בשעות האור. באפריל 1995 למאיה ז'וקיץ' בת ה־17 נמאס לפחד. היא יצאה לעוד אימון כדורעף והחליטה לחזור הביתה בלי לפחד. רסיס של פגז פגע בה מחוץ לארמון הנשיאותי. היא מתה בדרך לבית החולים, והפכה לפנים הטרגיות של אבסורד המלחמה.
מספר חזק: 23. מספר נקודות ההפרש שבו הביסה הפועל ירושלים ביד־אליהו את מכבי ת"א באוקטובר 1990. את ירושלים, לצידו של דייויד בלאט, הנהיג אמיר מוטאפצ'יץ' הבוסני, היוגוסלבי הראשון בליגה הישראלית. כמובן שהעונה נגמרה בעוד אליפות מכביסטית אחרי שניצחה את מוטאפצ'יץ' וחבריו בחצי גמר הפלייאוף.
