תמונה 1
יום שישי, 17.1.1986, ירושלים־צפת.
אני יושב ומעיין בכתב העת 'אגרא' שזה עתה ראה אור. אני מגיע לעמ' 149, לסיפור בשם 'קצכן', ומתחיל לקרוא. קטע הפתיחה של הסיפור מעצבן אותי. אני עובר לקטע השני שבו נפתחת לרווחה מניפת ההכרה של קצכן, ואני מקבל הלם של יופי, ואני יודע, בהרף רגע, שאהיה חלק מהאגודה — אגודת נאמני יואל הופמן. אני גומר לקרוא את הנובלה, ומחייג למספר שקבלתי. אישה עונה, קולה חרוך מסיגריות.
שלום, אני אומר, אני מבקש לדבר עם יואל הופמן.
לאחר רגע, עונה גבר: כן, מדבר יואל הופמן.
שלום לך, שמי יגאל שוורץ ואני עורך את הסיפורת העברית של הוצאת 'כתר'.
כן, אני יודע מי אתה ומה אתה עושה, הוא עונה.
ובכן, יואל, אפשר לקרוא לך כך?
כן, יגאל.
קראתי את 'קצכן', אפילו לא עד הסוף. מעולם לא קראתי דבר נפלא כזה. יש לי בעיה עם קטע הפתיחה, אבל זה בטל בשישים. אהיה מאושר להוציא את סיפוריך לאור. יותר מזה, אני מוכן להתחייב להוציא לאור את כל מה שתכתוב מכאן ואילך.
עד כדי כך?
עד כדי כך!
אני מסכים.
תמונה 2
יום רביעי, 18.10.1989, הדר הכרמל חיפה.
יואל הופמן יודע שאני חייב להגיש את עבודת הדוקטורט שלי בהקדם, אחרת אדרש לבקש דחייה. הוא מציע לי לשהות שבועיים בדירת העבודה שלו בשכונת נשר, ולעבוד בלי הפרעה. זו דירה קטנה, פונקציונלית ומצוחצחת. אני עובד כמעט בלי הפסקה. כשאני חושב שכבר התקדמתי כברת דרך ראויה, אני מחליט לנוח קצת. אני נוסע באוטובוס להדר הכרמל. גם כי זכרתי שיש שם פלאפל טוב, וגם כי אני יודע ש'ברנהרט', ספרו השני של הופמן, כבר ראה אור, ואני מבקש לבדוק אם הגיעו עותקים גם לחיפה. אני נוסע להדר, צועד ברחוב הראשי, ומגיע לסטימצקי. אני נכנס לחנות, ולפני שאני מספיק לשאול על הספר, אני חוזה במראה משונה. אישה צעירה, נאה, מטופחת, יושבת על רצפת החנות, מחזיקה ספר בידה, ומלטפת אותו. הייתי המום. התקרבתי אליה. בידיה היא החזיקה עותק של 'ברנהרט'.
תמונה 3
שישי־שבת, חורף 1990, בית משפחת הופמן, רחוב ל', צפת.
אני ובניי מתארחים אצל משפחת הופמן בצפת. קר מאוד. בית ההופמנים הזה, הוא משהו בין בית משפחתי חם לטירה אפלה מהרי רומניה. הוא מסתעף לכמה וכמה יחידות, שלא ברור אם יש ביניהם חיבורים. זהו בית ערבי, שנסמך על צלע ההר, ומחלונותיו הגבוהים נשקפים נופים מדהימים. ארוחת ערב תוצר ידיה האמונות של ורדה. היא מסתיימת. בניי משחקים עם בניהם של ורדה ויואל. יותם, שכבר אז היה מחובר למחשב, ותומר שמשוטט. בתם של ורדה ויואל, יסמין, כבר גדולה. במקצועה היא נגרית אמנית. ראיתי אותה פעמיים או שלוש והתאהבתי בה קצת, גם, כמובן, בגלל שהיא הבת של יואל, וגם בגלל המקצוע המדהים שלה — ראיתי כמה עבודות שלה — וגם בגלל שהיו לה פנים עדינים ואף עדין מחודד בקצהו. עשור לאחר שראיתי אותה לאחרונה, נכחתי בהלוויה שלה, היא מתה בדמי ימיה ממחלת הסרטן. גם תומר, שאותו הכרתי הרבה יותר — נפגשתי איתו יחד עם הופמן, בעיקר כשהוא גר בירושלים, ולמד־לא־למד באקדמיה למוזיקה, והתפרנס בעיקר מנגינה (מופלאה) בפינות רחוב — מת בדמי ימיו. הוא קנה מכונית, וביום הראשון שנהג בה עבר בצומת גולני באדום ונהרג במקום. היה תמים וטהור מדי לחיים האלה. ואני יכול גם לומר — ואני משוכנע שיותם, בנם הצעיר, גדול הלב, של ורדה ויואל שיואל נותר בחיים בשש השנים האחרונות הרבה בזכותו — לא ייעלב, שתומר היה קרוב במיוחד לליבו של יואל. אני יכול לומר גם, בזהירות, שהוא היה ה"קצכן" שלו.
אחרי ארוחת הערב ורדה הראתה לי את חדר העבודה שלה, ויואל את חדר השינה שלו. שניהם היו בקומה התחתונה של הבית, שמסביבו ובתוכו, חיו המון חתולים, וגם, אם אני זוכר נכון, שני כלבים. כשראיתי את שני החדרים, של ורדה ושל יואל, נפל לי אסימון. אני לא יודע בדיוק לאן, אבל הוא נפל. החדר של ורדה היה מלא וגדוש חלקי עור ומתכת, שמהם עשתה תכשיטים ותיקים מופלאים. היא עצמה הייתה עטויה רוב הזמן בטבעות ובשרשראות, מאופרת, שערה עשוי בתסרוקת שנראתה לי בסגנון יפני. והיא עישנה. כל הזמן היא עישנה. ברודווי 100. סיגריה אחרי סיגריה. בכל פינה בבית הייתה מאפרה מוכנה לקלוט עוד מפל של אפר. חדרו של יואל, שהיה מרוחק מטרים ספורים מחדרה של ורדה, היה חלק מעולם אחר. מיטת יחד מוצעת ומסודרת. צילום ממוסגר של אמו. ומעל למיטה מדף בעובי של 12 ס"מ, כנראה, מעשה ידיה של יסמין, שעליו עמדו, כמו בצבא הטרקוטה, רק ספרים שהתאימו למיטת סדום הזו. איך שני החדרים הללו דרו בכפיפה אחד, לאלוהים פתרונים. אם כי, גם בני אנוש יכולים, כמדומני, לפתור את החידה הזאת, וכמוה גם עוד כמה חידות בחייו של יואל הופמן שנדמות כחסרות פתרון.
תמונה (תרתי) 4
יום רביעי או חמישי, ינואר או פברואר, 1990, דיזנגוף סנטר, תל־אביב.
ליואל, כפי שלמדתי אחר כך — גם מספריו, הגדושים בחפצים שאבד עליהם הכלח — הייתה חיבה יתרה לתוכניות טלוויזיה (בעיקר לאלה של ה־BBC), שבהן אנשים מביאים להערכת צוות מומחים חפצים שונים, משונים־נושנים שמצאו בבתיהם, והם מעוניינים לדעת עליהם עוד, וגם מה שוויים הכספי. באותו יום ביקש יואל שנקבע את הפגישה ליד דיזנגוף סנטר. לא הבנתי מה לו ולדיזנגוף סנטר, אבל הגעתי למקום. לאחר כשעה שאל אותי יואל אם השתתפתי אי פעם במכירה פומבית. אמרתי לא. יואל שתק. נכנסנו לסנטר וירדנו, אני זוכר, לקומה התחתונה. שם התנהלה מכירה פומבית. אני לא זוכר מטעם איזו חברה. בשלב כלשהו הציגו ליטוגרפיה חתומה וממוספרת של אביגיל יורש, ששמה "חתונה משפחתית", ובה נראה זוג צועד במורד איזו גבעה, ומי שנדמים כמוזמנים לחתונה, עומדים על ספסל ונראים כאילו זה עתה קפצו עליו כי ראו לפניהם עכברים או מקקים. הכרוז הכריז מחיר על הליטוגרפיה, ולתדהמתי יואל הרים יד. כך, כמה פעמים, עד שזכה בתמונה, אחר כך לקח אותה ונתן לי אותה במתנה.
תמונה 5
שבת, אביב? 1992, יער בריה, ליד צפת.
יואל ואני וילדינו: תומר ויותם, בן ויואב מסתובבים ביער. פתאום יואל מסתובב ואומר לי, אתה יודע, אני מת שסיפור שלי יהיה בתוך תוכנית הלימודים של משרד החינוך. אני (יגאל) יודע שזו משאלת לב של רוב, אם לא של כל הסופרים, שהרי פירושו של דבר תמלוגים לא רעים מדי שנה בשנה.
אבל, אני אומר ליואל, מה לך ולמשרד החינוך? אתה שונא מורים ובתי ספר ואוניברסיטאות.
מה קרה לך? הוא מחייך תחת השפם ההופמני ואומר, אתה באמת לא מבין?
אני לא עונה, כדי לא להביך את עצמי עוד יותר, והוא אומר, אין לך מושג כמה אני מחכה לזה. מיד כשיעשו כך אגיש נגדם תביעת ענק על כך שהעזו להכניס סיפור שלי למערכת הרקובה והמושחתת שלהם.
תמונה 6
שבוע אחר כך, בטלפון.
יואל אומר, חשבתי על כך, מצאתי דרך נהדרת להגדיל את תפוצת הספרים שלי.
כן, אני מגיב, משהו בנימת הקול שלו מעיד ששוב הוא מתלוצץ.
אני לא צוחק, הוא אומר, כותבים עליי שאני סופר לקוראים אנינים, למיעוט שבמיעוט. איזה שטויות. אני יכול לייצר ספרות לכולם.
אוקיי, איך בדיוק יואל, אני משחק את התפקיד שיועד לי.
תראה, הוא אומר, אני כותב קטעים קצרים, נכון?
נכון, אני מהדהד.
כמו שירים כאלה, פואמות קצרות, נכון?
אמת, אני משיב.
ובדרך כלל כל קטע שאני כותב הוא בגודל של דף קטן. מספיק שמונה או עשר על שש.
מה אתה אומר? לגמרי.
אז תראה, בוא נציע ל'כתר' שידפיסו את ספריי על גלילי נייר טואלט. כל גליל ספר. תאר לך אדם יושב, עושה מה שצריך וגם קורא דבר ספרות (כך, אגב, התחיל 'קצכן'). לא רעיון טוב? ואני לא רוצה לפרט. לפעמים אדם יכול לגמור כמעט ספר שלם כך, בשירותים. נו? נלך על זה.
לגמרי, אני מתגלגל מצחוק.
תמונה 7
חורף, 1993, ירושלים.
קר, גשום, כמו שיואל אוהב. הוא אוהב את העיר הזאת, היא מלאה סמטאות ומשוגעים, וכתובות קיר מוזרות. מתישהו הופיעה על קיר באחת הסמטאות של שוק מחנה יהודה הכתובת: "בפברואר כדאי לקנות פילים". יואל היה מרוצה, מי שכתב את הכתובת הזאת היה, בוודאי, אחד מחסידי הקהל הקדוש שלו. פעם הוא גילה על אחד הקירות בצפת כתובת שמיד התאהב בה: "כה אפל ורוגע גודלך השעיר// אנחנו חיים צודקים ובוכים ואתה רק עף...". הוא צילם מיד ושלח לי - או מישהו שלח עבורו - וצרויה שלו ואני, שערכנו אז את כתב העת 'אפס שתיים', הצבנו את הכתובת הזו על העטיפה.
אנחנו הולכים על קינג ג'ורג' מכיוון רחוב יפו לרחוב עזה. לפני טליתא קומי, קצת אחרי תאי הטלפונים שעמדו שם, יואל שם לב שאני לא מרוכז, ומסתכל כמה פעמים הצידה, לכיוון רחבת המשביר. מה קורה, הוא שואל, על מה אתה מסתכל.
אתה רואה שם את האישה הנמוכה שהולכת לשם, לבן־יהודה?
כן, אני רואה.
תראה כמה זה מכמיר לב איך שהא הולכת. יש לה צליעה לא קלה, אבל היא עושה הכל כדי ללכת ישר, כך שלא ירגישו.
כן, יואל אומר, אתה צודק, ובגלל זה אני אוהב אותך.
תמונה 8 (תא קולי)
1990־1991 נווה שלום.
הטלפון הקווי שלנו בנווה שלום מצלצל, אני מרים. אין קול ואין עונה. אני מבין, מחייך ומניח את השפופרת במקומה. לאחר חמש דקות הטלפון מצלצל שוב, אני מחייך ולא מרים. אני מכיר את הנוהל. אני שומע שהצלצול נגמר והטלפון עובר למצב הקלטה. ההקלטה נגמרת, אני מרים, מחייג לתא הקולי, ומקשיב. שלום לך, אומר קול מרוסק, ובכן אני הוגה בשתי הציפורים החולפות זה עתה בחלוני ומתכנן את סצנת מותי. אתה שואל איך זו תיראה. פשוט: אשכב לי כאן במיטה הצחורה בבית החולים, כרית נוחה תחת ראשי. עיניי עצומות. בדמיוני אני רואה שתי ציפורים חולפות בחלוני, וליד מיטתי ניצבת האחות הראשית, לבושה מדים לבנים צחורים, כובע אחות רחמנייה על ראשה, וכף ידה הימנית מונחת בעדינות על כתפי השמאלית.
תמונה 9 (שריפת הארכיון)
24.4.2017, מעלות, שטח ליד חצר ביתם של נורית ויואל הופמן.
יואל מזמין אותי לטקס שריפת הארכיון שלו. אני מסרב, ואומר לו שהוא משוגע.
מי ישתתף? אני שואל.
אני והרב עודד, הוא אומר.
אז בטוח שאני לא בא, אני אומר. אני מתכתב עם נורית. היא מזועזעת.
הוא מתעקש לשרוף הכל, היא כותבת לי, תעודות, צילומים, הכל.
ועם זאת, משהו "בהחזרת הציוד" כן מדבר אליה, זה מרענן, לא?
אני מבועת. אבל אני בטוח שנורית תצליח לשמור משהו. נורית מצלמת. תחילה את הקרטונים ומכלי או שקיות הפלסטיק הכחולים, שתוכנם עתיד עוד רגע לעלות בעשן השמימה. אחר כך את השריפה. לידה עומדים יואל והרב. ובסוף את עיגול האפר שנשאר מסומן על הדשא באתר השריפה. ואני חושב ק. צטניק וקפקא, ויואל והשואה, ויואל והפואטיקה שלו, שמה שצריך להישאר זה רק קרעי חלום, שנולדו משום מקום ולא הותירו עקבות.
תמונה 10 (הקדשה, אחת מהן)
אוקטובר 1993, בתוך 'גוטפרשה' (כתר, 1993).
ליגאל,
את הספר הבא אכתוב בשבילך
בדיו שעשויה אבק־כוכבים.
יואל הופמן
