"האמת", אני אומרת לבת שלי, "שיש סיכוי גדול שאת בכלל לא חוזרת ללמוד ב־1 בספטמבר". "אה, באמת?" היא אומרת בחוסר עניין בולט. שתינו יושבות על הספה בסלון, כפות הרגליים שלה מונחות כמו תמיד על שולחן הזכוכית, ולמרות שבא לי להגיד לה "השתגעת? אוכלים פה", אני עושה לה הנחה כי היא מורחת כרגע לק בצבע ורוד מסטיק על הבהונות. משתררת שתיקה, כל מה ששומעים זה את הכלבה שלנו מייבבת על הרצפה, כנראה חולמת שהיא לא כלבת בית שמנה אלא זאב שמנסה לצוד ג'מוס. "את לא רוצה לדעת למה כנראה לא תחזרי ללמוד?" אני אומרת למאיה. "נו, למה?" היא עושה לי טובה. "כי כנראה תהיה שביתה", אני אומרת, "ראש ארגון המורים, רן ארז, מאיים להשבית את הלימודים בתיכונים לתקופה בלתי מוגבלת, ושר החינוך שלך, יואב קיש, הוא נסע באמצע הדרמה לחופשה במלדיביים".
אני מצפה שהיא תשאל אותי יותר, אבל היא ממשיכה להתעסק בציפורניים. ואני חושבת פתאום שאולי היא בכלל לא הבינה את מה שאמרתי לה. הבת שלי היא אחת הנערות הכי חכמות וחריפות שיצא לי לפגוש, ועדיין, מבריקה ככל שתהיה, לפעמים לא ברור לי אם היא מבינה חצי מהמונחים שאני אומרת לה. מערכת החינוך כל כך פשטה את הרגל, שאין לי מושג אם לימדו אותה מה זו התארגנות עובדים, מה זו שביתה, או אפילו איך משרד החינוך משפיע על החיים שלה.
אני נזכרת איך פעם אחת, לפני כמה שנים, הצעתי לה שניסע רק שתינו לחופשת אמא בת בצרפת. "איזה כיף", אמרה הבת שלי, "אבל לא בא לי כל כך לנסוע לצרפת, אפשר שניסע במקום זה לפריז?" היא לא הייתה אשמה בבורות הזו. בשלב הזה, כבר ביטלו את מקצוע הגיאוגרפיה. מישהו שם למעלה החליט שמפת העולם זה ללוזרים, ומהר מאוד הם גם שינו את מקצוע ההיסטוריה והתמקדו בללמד רק את האירועים שקשורים לעבר המפואר של העם היהודי.
אני למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה, שם הסבירו לי מה זה אקלים סובטרופי ממוזג ואיך השפיעה קליאופטרה על מפת העולם העתיק. לא שיצאתי אינטלקטואלית גדולה, 90 אחוזים מהחומר התפוררו בתוכי והתמוססו כמו סלע גיר, שהוא אגב חומר קלציטי די רך, כמו שלמדתי בשיעורי גיאוגרפיה. ובכל זאת, היה לי קשה לקבל את זה שההשכלה של הדור הבא כבר לא תהיה מעמיקה כמו שלי, ושמערכת החינוך תתמקד בפריזמה צרה אחת - האם הנושא רלוונטי ליהודים או לא.
"ואולי בעצם כבר ידעת שצפויה שביתה", אני אומרת לה עכשיו. "לא היה לי מושג", הבת שלי אומרת ומושכת בכתפה השזופה, "אבל זה לא כזה חשוב". "איך לא חשוב", אני אומרת, "את עולה לי"ב. אם יהיו שביתות זה יקשה ממש על הבגרויות שלך". "אוף אמא", מאיה אומרת, "זה פשוט לא משנה, בסדר?" ועם זה היא לוקחת את כל הפצירות שלה והולכת לחדר.
זו לא הפעם הראשונה שבה הבת שלי שמה קץ לכל ניסיונות החפירה של הקונגו המטרטר שמכונה אמא שלה, אבל הפעם משהו שאני רואה בפנים שלה ממש גורם לי לדאגה. מין מסכה כזו של מה אכפת לי וממילא הכל תמיד מתקלקל ונהרס כשזה מגיע ללימודים שלי. זו הבעה מעציבה, כמעט ניהילסטית בייאוש המוחלט שלה. היא כבר לא מצפה לכלום מהמערכת שהייתה אמורה להיות הדבר הכי יציב בחיים שלה, אבל הפכה לסביבון קפריזי: כן שביתה, לא שביתה, מהיום, המורה לתנ"ך ילמד אותך גם ספרות כי פשוט אין כוח אדם במערכת, אה, וגם ביטלנו לדור הלא־נספר שלכם את הטיולים השנתיים.
"תגידי", אני מתקשרת לחברה שלי, שהבת שלה לומדת עם מאיה באותו בית ספר, "גם שירה שלך ממש אדישה? גם לה לא אכפת אם חוזרים לבית הספר?". "ברור", היא אומרת, "וזה לא מפתיע, את זוכרת איך נראתה שנת הלימודים האחרונה? לך היה מזיז משהו אם היו מעבירים אותך כזו התעללות?" והיא צודקת. הילדים שלנו באמת עברו התעללות שקטה וכמעט לא מדוברת בבתי הספר השנה, והאמת היא שעם כל המצב במדינה הייתי כל כך עסוקה בחורבן המתרגש עלינו, שגם אני הייתי אדישה למה שעוללו לילדים.
במחצית השנייה של שנת י"א, הבת שלי פתאום הפסיקה לקבל ציונים. היא חרשה כמו פנתרה לכל המתכונות והבגרויות הפנימיות שלה והייתי כל כך גאה בה על הרצינות שבה היא לקחה את זה. עד שיום אחד פשוט גילינו שכל זה היה לחינם, יריקה ענקית בפרצוף שלה, מהיום המורים בעיצומים ואסור להם לתת אף ציון, או אפילו לספר ברמיזה אם נכשלת במתכונת במתמטיקה או שהוצאת 97.
"בטוח שאת לא יודעת כמה קיבלת?" שאלתי אותה כמו איזו אמא מנותקת שלא מסוגלת להאמין שהדבר הכי בסיסי בבית הספר, הציונים, גם הם הפכו פתאום לנחלת העבר. המצב נהיה כל כך סהרורי, שהתלמידים הנואשים התחילו לקבוע פגישות עם המורים, וניסו לחלץ מהם בערמומיות את התוצאות של המבחנים שלהם. "המורה, תרמזי לי בפנטומימה", הם אמרו, "רק תגידי לי אם יש טעם לקחת מורה פרטי לפני הבגרות, תרימי גבה אחת אם אני יכול לישון בשקט".
תארו לעצמכם כמה סטרס גרם חוסר הוודאות הזה לתלמידים רגישים. לא שהיה מישהו שיטפל בהם, המערך הפסיכולוגי הציבורי קרס גם הוא. ונגיד ש"ציונים זה בכלל לא חשוב", כמו שהאמא הרוחנית מהוועד עם מכנסי האלו יוגה הסגולים תמיד נוזפת בנו, אבל מה לגבי הדבר הפעוט הזה שנקרא תהליך למידה? ממה לומדים אם לא מטעויות? אבל כל זה הפך ללעג ולשנינה במסגרת הסכסוך של המורים עם האוצר ועם משרד החינוך, והילדים שלנו למדו על בשרם שזה לא חשוב כמה מאמץ תעשה - יותר חשוב כמה מאמץ יעשה שר החינוך החדש כדי לפתור את העיצומים.
סתיו, חברה שלי, היא מורה מוכשרת למתמטיקה, כזו שמהכיתה שלה יוצאים עם 100 בחמש יחידות ותשוקה למספרים. היא גם מסוג האנשים שאני הכי סוגדת להם, אלו שהגיעו למקצוע מתוך שליחות. אבל ביום הלימודים האחרון של השנה, היא כמעט פרשה מהמקצוע. "יצאתי מהכיתה ופתאום אני רואה איך כל פחי האשפה מלאים, ממש עולים על גדותיהם מניירות”, היא מספרת לי, “אני מתקרבת, ואני לא יכולה להאמין למה שאני רואה. הפחים היו מפוצצים מתעודות שהתלמידים שלנו פשוט זרקו לפח אפילו בלי להסתכל מרוב שהן העליבו אותם".
סתיו מדברת על עוד החלטה שנלקחה בעיצומים. לבטל לגמרי את התעודה עם הציונים, ולהגיש לכל ילד תעודה עם נוסח מרגש כמו של פוליסת ביטוח. "צר לנו להודיעך אבל השנה לא תקבל ציונים, בלה־בלה, נמשיך הלאה בנחישות ברוח ערכי בית הספר". פלא שהתלמידים זרקו אותן לפח איך שיצאו מהכיתה?
בעוד אני נזכרת בזה, אני מקבלת סמס מחברה אחרת שלי. "בית הספר הודיע לנו שהשנה אין לבת שלי מחנכת משלה", היא אומרת, "במקום זה, הכיתה שלה והכיתה המקבילה יחלקו מחנכת אחת. מחנכת אחת על 60 תלמידים, איך זה הגיוני בכלל? הילדה שלי רק בכיתה ג', היא צריכה דמות אימהית שתשים אליה לב. אבל איך המורה אמורה לזהות אם כיף לה בשיעור, אם יש לה מספיק חברים, אם היא במקרה שכחה את הסנדוויץ'? איזה סיכוי יש למחנכת לזהות מה חסר לה כשיש לה עוד 60 בדיוק כמוה?"
כל זה קורה כי היום אנחנו קוצרים את הפירות המורעלים של תהליך ארוך של קריסה והזנחה מתמשכות. חמש מערכות בחירות עברה המדינה האומללה שלנו, חמש סופות שנאה והסתה שהותירו אותנו מחוררים מבפנים. ובתוך כל זה, לא היה שר חינוך אחד שהצליח לסיים שנתיים בתפקיד, הם הוחלפו בקצב כל כך מסחרר שלרגע אחד היה נדמה שהם מיוצגים של רוברטו. הנה העובדות במספרים - בעשור וחצי התחלפו במדינה שלנו עשרה (!!!) שרי חינוך. כל שר חדש שהגיע מיד מחק את כל התוכניות וההחלטות של הקודם ודפק רפורמה גנדרנית משלו. אחרת איך יידעו שהגאון הפדגוגי, יאנוש קורצ'אק של חליפות הגוצ'י, הגיע לתפקיד?
ואני שואלת - מישהו בכלל זוכר את הרפורמות האלו? למישהו יש מושג מה הם רצו מאיתנו, עם כל ה"עוז לתקומה" שלהם ושאר השמות של קופות גמל כושלות? אני לא, אבל אני אגיד לכם מי כן. הילדים. הילדים שלנו זוכרים אותם בעצמות. כי עם כל שר חינוך שהביא איתו רפורמת קשקוש, התלמידים קיבלו עוד טלטלה רגשית, עוד בלבול מסתכל. רגע, איך לומדים לבגרויות? האם בכלל שווה להשקיע בתנ"ך או שהבגרות מבוטלת?
ואני רוצה לשאול את כל שרי החינוך, מאיפה בא לכם חוסר האחריות המשווע הזה? הדבר היחיד שכולנו יודעים בוודאות שילדים רכים צריכים זה יציבות, ואתה מתייחס לחינוך כמו אל מסעדת שף בפלורנטין עם תפריט מנות ספיישל שמשנים כל כמה ימים? פלא שהילדה שלי כבר לא מאמינה שאפשר לסמוך על עולם המבוגרים שיתווה חוקים ברורים? אין לה אפילו מושג אם היא תעשה בגרות אה־לה־קיש או בנוסח עדות שאשא מרוב שהיה דחוף לכם להפוך אותה לעכבר ניסויים בשם האגו שלכם.
ואולי זה מגיע לנו. כי היינו אדישים, כי שכחנו לעשות מה שציבור שמכבד את עצמו עושה, שזה לעלות למנהיגים ולדרוש את שלנו. פתאום אני כל כך כועסת על אנשים שעדיין מתווכחים בטוויטר עם הורים אחרים על פוליטיקה. כן ביבי, לא ביבי, זה באמת מה שדחוף לכם כרגע? העתיד של הילדים בקאנטים, ומה שהכי חשוב זה לקלל עוד אזרח שגם אותו הפוליטיקאים שלנו לא סופרים? אנחנו צריכים להתאחד, מימין ומשמאל, להילחם על החינוך שלנו שהולך וגווע. שיגייסו אנשים איכותיים, שיתגמלו כל מורה מצטיין ומוכשר. לא רוצה לראות ילדים עם הבעה אדישה לשביתות, לעיצומים, לזה שהמחנכת שלהם מחלקת את זמנה בין 60 תלמידים. האדישות הניהיליסטית הזאת שלהם? היא תמונת מראה של התרדמת שלנו. ×
כל שר חינוך חדש שהגיע מיד מחק את כל התוכניות וההחלטות של הקודם ודפק רפורמה גנדרנית משלו. אחרת איך יידעו שהגאון הפדגוגי, יאנוש קורצ'אק של חליפות הגוצ'י, הגיע לתפקיד?
