מוקפת בקיבוצים מבוססים ובמרחק רקטה קצרת־טווח מרצועת עזה נמצאת העיר שדרות. זו עיר חמה שתושביה מקבלים אותנו בכנות לא מתייפייפת. המצב הביטחוני, והשריטה שהשאירו ירי אלפי קסאמים על תושביה, ניכרת בכל שיחה.
המשכנו במסע המשותף, שני עיתונאים שמעולמות שונים. יאיר, נשוי ואב לארבעה ילדים, שמרן בהשקפת עולמו, חי בעכו וחבר בגרעין התורני־לאומי בעיר. ואדיר, גר במרכז תל־אביב, מנהל אורח חיים חילוני לחלוטין יחד עם דולב ומגדיר את עצמו כמי שמשתייך למחנה הליברלי. הפעם הצטרף אלינו צלם העיתונות הוותיק, גדי קבלו, שחיבר אותנו לעיר ולתושביה.
כ־80 אחוז מקולות הבוחרים בשדרות הלכו בבחירות האחרונות למפלגות שמרכיבות את הקואליציה, 41.5 אחוז למפלגת הליכוד. גם בבחירות המוניציפליות ב–2018 קטף ראש העיר הנוכחי אלון דוידי, שהתמודד מטעם הליכוד, את הזכייה בקדנציה שנייה עם 66 אחוז מקולות המצביעים. יצאנו לבדוק מה חושבים התושבים על הממשלה שלה הצביעו ומה על סדר היום של הבחירות המקומיות.
בית הקפה 'אוריוס' בשדרות נפתח רק בשבוע שעבר וכבר עשה היסטוריה. לא עוד מזנון שגרתי, אלא פטיסייר צרפתי מקצועי, שהוקם על ידי אור שוקרון, בת 34 מקיבוץ ארז. "אני מצביעה ימין ואני קצת מצטערת על הבחירה האחרונה שלי", היא אומרת. "נראה לי שהאסימון נפל רק עכשיו". הסיבה, לדבריה, נעוצה דווקא ביוקר המחיה ובחלוקת התקציבים של חברי הממשלה הנוכחית: "כשאני שמה מחל בקלפי, אני חושבת רק על כך שבנימין נתניהו ינהיג אותי. אבל אחרי כל הבלגן אני התפכחתי ובבחירות הבאות אצביע למרכז־שמאל".
הפילוג והקיטוב שחדרו לחברה הישראלית ניכרים היטב גם בשדרות ובקיבוצים הסובבים אותה. שוקרון מספרת לנו על לקוחות משדרות שלא רצו לבוא לבית הקפה שלה בקיבוץ: "זה התחיל לפני חצי שנה. אמנם שדרותים מגיעים המון לקיבוץ, אבל אני שומעת את קולות ההחרמה האלו ברשת".
בבית הקפה אנחנו פוגשים גם רחלי איפרגן (65), תושבת שדרות ומדריכת טיולים למרוקו. "ידיה של הממשלה שלנו כבולות", היא קובעת, "השמאלנים נלחמים בה. רוב המדינה ימנית. כשהמושכות יהיו בידיים של הממשלה המצב יהיה טוב יותר".
אדיר: משפט אחד של איפרגן הצליח לטלטל אותי במיוחד ולחדד בצורה הכואבת ביותר את חוסר האמון בין התושבים למערכות אכיפת החוק. כשהיא טוענת שבית המשפט העליון 'שמאלני', אני מזכיר לה את פסיקת בג"ץ שחייבה את המדינה למגן את כל כיתות הלימוד באזור. אלא שהיא טוענת אחרת: "אם לא היו פה הקיבוצים, בג"ץ לא היה מחליט את זה".
יאיר: אבל תראי לאן הגענו. הרפורמה הזאת הגיעה מתוך רצון וצורך, אבל עלינו להיות אחראים ולא לאפשר את חורבן המדינה. הימין הוכרע במערכה הזאת, צריך לפעול בהידברות ובצעדים שיש בהם שכל ואסטרטגיה ולא בכוחנות.
"בשום אופן אסור לנו לעצור" קוטעת איפרגן את יאיר. "אני לא מאמינה שהפחדים שלהם מדיקטטורה כנים. אני מודיעה לך שאם הממשלה וביבי יתקפלו, הוא ירד מהשלטון והימין יצביע ברגליים".
ב'פלאפל של איציק', מוסד מקודש מקומי לקציצה העגלגלה, אנחנו פוגשים את יוסי טמסית (65). את החיים בעיר מוכת הקסאמים הזו הוא מכיר היטב לאחר שאשתו נפגעה באורח קשה מנפילת רקטה בביתה, וגם ילדיו שנפגעו סוחבים איתם טראומות קשות. יוסי הצביע לימין במשך שנים, אבל הפעם ספג מכה כשהודיע שהוא עובר צד: "יש לי עסק למכירת מתנות, ולקוחות עשו עליי חרם. אמרו שאני שמאלני כי לפני חודש פירסמתי בפייסבוק שאני לא אבחר יותר ליכוד". אנחנו שואלים אותו מאיפה השנאה לשמאלנים: "ההורים שלנו באו לכאן בשנות ה–60 מארצות ערב. אבא שלי אמר לי שהוא לעולם לא יסלח לי אם אצביע לשמאל".
חמש דקות נסיעה משם, אנחנו פוגשים בקיבוץ ניר עם את עופר ליברמן (63), דולב אזולאי (34) ואדי פולונסקי (62). אותם מטרידה כעת בעיקר מדיניות הממשלה בפתיחת מכסות החלב הניגר ובעתיד המדאיג הצפוי לחקלאות. "שבעה חודשים חלפו מהקמת הממשלה שהבטיחה להילחם בפשיעה החקלאית, אבל מאז הם עסוקים רק במהפכה המשפטית", אומר ליברמן. בכל שבת הוא וחבריו יוצאים להפגין בצומת שער הנגב, הם מכירים את הקולות הנשמעים מהעיר שדרות וסבורים כי צריך להגיע להסכמות. "יש בירושלים 120 אנשים שעובדים קשה כדי לתדלק את הקיטוב, זה משרת אותם", הוא מוסיף.
בני שיחנו בקיבוץ מזועזעים מתיאור הקולות ששמענו בשדרות והכעס שמופנה כלפיהם. "חייבים לעצור את השיח הזה שהולך ומקצין. כשהמאבק הגיע לתוך צה"ל זה שבר אותי. חייבים להגיע ביחד להבנות ולשמור על מה שבנינו פה ביחד", אומרת אזולאי.
