המזכירה הכל יכולה
אפרת הרוש, בת 48, מזכירת בית הספר היסודי "נאות לון" בבאר־שבע
אפרת הרוש, בת 48, אמא לשניים, היא המזכירה של בית הספר היסודי "נאות לון" בבאר־שבע, אבל בפועל היא ממלאת תפקידים נוספים. תלמידים ומורים מספרים שהיא עושה הרבה יותר. אפרת למשל לקחה על עצמה להדריך כיתה של תלמידים עם מוגבלות. וחוץ מזה, כל ילד שמגיע למזכירות לשיחה טובה או נזיפה יושב איתה להכין שיעורי בית או שסתם הם מנהלים שיחה פתוחה, מלב אל לב.
"מהרגע שהשתחררתי מהצבא עבדתי במוסך 16 שנה, ואז החלטתי להגשים את עצמי באמת", הרוש מספרת. "הגשתי מועמדות למזכירות בבית ספר "נאות לון" ומאז אני שם 11 שנה. חוץ מזה שאני נהנית מהעבודה שלי, מהעזרה למנהלת ולמורות, רציתי לתת עוד. לפני כשנתיים התחיל פרויקט חינוך מיוחד בבית הספר. הציעו לי להיות ביום החופשי שלי עם הכיתה הזו, בהתנדבות. זו קבוצה מאוד קטנה של ילדים. לעבוד איתם ביצירה, לעשות תרגול. מיד הסכמתי. אלה ילדים מרגשים, על הרצף. מאתגר להיות איתם, אבל עשינו דברים מקסימים יחד. הם לימדו אותי המון, ואני אותם. הכנו למשל תיקייה שלמה עם עבודות יצירה, הדפסנו חומרים, עבדנו עם פלסטלינה, טיפלנו בגינה. הילדים שמחו, שיתפו פעולה ונכנסו לי ללב".
הרוש אומרת ש"אני למעשה מחוברת לכל תלמידי בית הספר, לזה שלא מרגיש טוב ובא למזכירות לצלצל לאמא, לאלה ששכחו להביא אוכל ואני קונה או מכינה להם. אני בשבילם שם תמיד. הרבה פעמים יוצא שילדים יושבים לבד במזכירות. אני ניגשת לעזור להם בחשבון, בשיעורי בית, בהכל. הקשר שלי איתם נובע מדאגה. אכפת לי מהם".
המזכירה הכל יכולה אומרת ש"אני מאוד אוהבת גם את העבודה הפקידותית שלי, לעזור למורות, למנהלת. יש לי אינטראקציה עם כל הדרגות בבית הספר, וזה כיף ומספק אותי. אני אוהבת להיות מעורבת בכל הפרטים ולתת מענה גם כשהנושא לא קשור אליי בשום צורה, למשל מחשבים, גינה, הורים. הכל על חשבון הזמן שלי. אני אוהבת לאתגר את עצמי. לא מחכה שיגידו לי מה לעשות, אלא לוקחת את כל העבודה ונותנת את השירות מכל הלב".
איחולים לשנה החדשה: "אני מאחלת לכל התלמידים והמורים בריאות, שלווה והצלחה, שתהיה שנה של שקט ומלאה בעשייה, שלילדים תמיד יהיה טוב להיכנס בשערי בית הספר. אני תמיד פה בשביל כולם".
זו המשפחה שלי
איברהים אלחואמדה, בן 50, אב הבית בתיכון טכנולוגי "עתיד" בלוד
איברהים אלחואמדה, בן 50, הוא אב הבית בתיכון טכנולוגי "עתיד" בלוד, נשוי לסאמהר ואב ל־11 ילדים. הוא אוהב את מקום העבודה שלו, את התלמידים ואת הצוות החינוכי, ומרגיש שזו המשפחה השנייה שלו.
"הגעתי לתחום לפני עשר שנים", איברהים מספר. "חיפשתי עבודה וראיתי שמחפשים אב בית. עשיתי מבחנים ונכנסתי לעבודה, מאז זה הבית שלי. הגשמתי חלום. הילדים פה טובים, וכמו שאני מלמד אותם, כך הם מלמדים אותי כל יום משהו חדש, למשל על רשתות חברתיות. בבית הספר אני עושה הכל: צובע, מתקן שולחנות, מתקן כיסאות וגם מצחיק את הצוות ואת התלמידים כשצריך. אני לוקח את התלמידים לעזור לי. לפעמים הם מבקשים לעזור בעצמם. רואים אותי עובד, באים לתת יד. ילדים נחמדים".
איברהים מספר ש"בבית הספר לומדים רק ערבים, בנים ובנות. כל אחד מתמודד עם קשיים שיש בחברה הערבית. אנחנו עוזרים להם ומנסים להרחיק אותם מצרות. יש הרבה תלמידים שליוויתי וכבר סיימו תיכון ונשארו איתי בקשר, ילדים שהיו להם הרבה בלגנים בבית, שנמאס להם מהמסגרת, ואני ניסיתי להסביר להם כמה חשוב ללמוד. הם הקשיבו ורובם נשארו לסיים 12 שנות לימוד. אם קשה לתלמידים הם באים לעבוד איתי, עושים לי כבוד ואני עושה להם. זו עבודה שאני אוהב ואשאר בה כל עוד אני יכול. אני אוהב את המנהלת, אוהב את המורים, הם המשפחה שלי באמת. אני מרגיש כאן בבית. נותנים פה את החינוך הכי טוב שאפשר. הצוות עוזר לתלמידים בהכל".
איחולים לשנה החדשה: "אני מאחל לתלמידים שלי שיצליחו ויסיימו את הלימודים כי זה חשוב. שיראו עתיד טוב יותר, שיאמינו בעצמם כמו שאני מאמין בהם. זה חשוב, במיוחד בתקופה שהחברה הערבית עוברת היום".
אם, מורה ומאמנת
שרון שלומי, בת 49, אם הבית בבית הספר "תחכמוני" בחדרה
שרון שלומי, בת 49, היא אמא לארבעה בנים וסבתא לנכד ועובדת בבית הספר היסודי "תחכמוני" בחדרה. במשך שנים ארוכות היא התנדבה בחינוך המיוחד עם ילדים עם צרכים מיוחדים, והשלימה הכנסה בעירייה כמנקה. לפני כעשור אירעה תפנית בחייה. שרון החלה לעבוד כמנקה בבית ספר "תחכמוני" והתאהבה באווירה ובשמחת החיים שמביאים הילדים. לפני שלוש שנים אב הבית פרש והיא ירשה את התפקיד שלו. מאז היא עושה הכל: תיקונים, אחזקה, ענייני מחשבים. בקיצור, מטפלת בבורג הכי קטן ועד השיפוץ הכי גדול.
"כשאב הבית בבית הספר שניקיתי בו יצא לפנסיה, קפצתי על המשרה הזו", שרון מספרת. "ניגשתי למכרז, זכיתי, והתחלתי לעבוד. אני שם כבר עשר שנים, עוזרת ל־450 תלמידים ותלמידות. אני עושה הכל בבית הספר, הוא על הכתפיים שלי. כל תקלה שיש למורה היא מזעיקה אותי ואני פותרת את הבעיה. אבל הדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא לקבל את התלמידים כל בוקר בשער. חשוב לי שהילדים וגם ההורים יכירו אותי. שההורים יידעו ששמו את הילד שלהם במקום הכי טוב שיש. הם חייבים להכיר אותי, את שרון, במיוחד כיתות א' החדשים שקצת חוששים".
שרון אומרת ש"במהלך יום הלימודים תלמידים שקצת קשה להם באים אליי למשרד, עוזרים לי בעבודות קטנות. אני עושה את זה כדי לתת להם ביטחון. נותנת להם לגרף את העלים בחצר, לתקן כיסא, כל מה שמחזק אותם ואת הביטחון שלהם. הם מספרים לי דברים ואני מלמדת אותם, נותנת שיעורים על החיים. אני גם מעבירה לילדים חוג כדורגל. זו יוזמה שלי והם לא מוותרים על המשחק בכדור. עכשיו מתחיל חוג מאסטר שף. אעביר אותו ל־20 בנות ובנות. המורים רצו שאעביר את הידע שלי, ומיד הסכמתי. תלמידים ממש מחוברים אליי. יש תלמידים מכיתות ו' שכל שנה אני לוקחת אותם כקבוצה לעזור לי בעבודות, להעביר כיסאות ממקום למקום, רמקולים, להקים טקסים. הם הצוות שלי. הם נותנים לי ביטחון ואני להם. זה מרגש עד השמיים. חוץ מלימודים חשוב ללמד אותם דרך ארץ. אני מאוד אוהבת אותם. הם גורמים לי לשמחה בלב. טוב לי וכיף לי איתם".
איחולים לשנה החדשה: "שתיפסק שנאת החינם, שנחיה בשלום. שכל התלמידים יצליחו ויבואו לבית הספר בחיוך ובאהבה. כך גם המורות, שלא פשוט להן היום אבל יש להן עבודה כל כך חשובה. אני נמצאת שם כדי לעזור בכל מה שהן צריכות, נטו בשבילן".
השליח המיוחד
אברהם גולדנברג, בן 40, אב הבית בישיבת "אהלי תמימים" בכפר חב"ד
אברהם גולדנברג, בן 40, אב לשמונה, הוא אב הבית בישיבת "אהלי תמימים – עתיד" בכפר חב"ד. הוא בתפקיד כבר 20 שנה, עובד עבור נוער חרדי שגדל במסגרת שדומה למסגרות שבהן הוא גדל. בשל כך, בין היתר, הוא מבין את הקשיים ועוזר בכל בקשה.
"אני קם כל בוקר ובוחר בשליחות הזו", אברהם מסביר. "הבחירה לעבוד עם נוער, במיוחד היום, היא בחירת הלב. אני מזהה דברים שהצוות הפורמלי לעיתים לא יכול לזהות, 120 תלמידים שלכל אחד הכיוון שלו. המורים מתקשים לפעמים לשים לב לדברים שאני מצליח. מגיל צעיר אני בונה ועושה דברים, עבודות נגרות, בטון, תיקונים. כאן מעבר לתיקונים יש לך עבודה עם נוער קסום שצריך לדעת לדבר איתו בגובה העיניים. לא פעם אתה רואה שתלמיד השתנה והצוות לא יודע מה עברת איתו. אני עובד הרבה עם העובד הסוציאלי. ביחד עושים הרבה תהליכים עם תלמידים. אני טיפוס חברותי, מאוד מכבד את הבחורים ומבין אותם. יש לי בעצמי ילדים בגילם. אני יודע עם מה הנוער מתמודד, ולא בא אליהם ממקום של פקודות וכללים, אלא מבין ושומע. אומר להם: 'תסתכלו מהן המטרות שלכם בחיים, איך אתה מדמיינים את עצמכם בעוד עשר שנים. עכשיו זה הזמן להתחיל לחתור לכיוון החלום'. כשאתה מדבר איתם מלב אל לב הם מקשיבים, מקבלים. לא מסתכלים עליך כאל אויב אלא כאל מישהו שאכפת לו, שאוהב. ככה זה עובד".
אברהם מסביר ש"זה בית ספר רק של בנים, כל הצוות, גם המורים. מיוחד פה ששומרים על ההלכה ועל כל הכללים, אבל גם לומדים מקצוע, חשמלאי, מכונאי רכב, יזמות, הייטק. אני גדלתי בישיבה ומבין עד כמה קשה לדור היום, עם המסכים והגירויים, לשבת וללמוד. אני נותן מענה לחבר'ה שקשה להם, שלא יתבזבזו. זה מאוד מתאים לאב בית כמוני שבונה איתם דברים, מייצר איתם, משפץ איתם את חדר האוכל. התלמידים אומרים – אני עשיתי את זה, אני בניתי את זה. אלה דברים שאני עושה בשנייה. עם הבחורים זה לוקח זמן, אבל נותן סיפוק רב. גם גננות, גם שתילת צמחים. כל מה שאפשר".
איחולים לשנה החדשה: "שהתלמידים שלי יכבדו אחד את השני ויסתכלו על הטוב שבכל אחד. אם יהיה ככה גם בעם ישראל, יהיה טוב".
שער הניצחון
גבריאל נתן, בן 67, אב הבית בתיכון "עתיד" ע"ש חנה סנש בבאר־יעקב
גבריאל נתן, בן 67, אב הבית של תיכון "עתיד" ע"ש חנה סנש בבאר־יעקב, הוא אב לחמישה, סב לתשעה נכדים ועוד 1,700 תלמידים, שכמעט אין אחד מהם שהוא לא זוכר בשמו. נתן קם כל בוקר בשש, עולה על האופנוע שלו ומגיע לבית הספר ראשון כדי להספיק לפתוח את שעריו. הוא מסייר קודם כל סביב המקום לוודא שהכל תקין מבחינת אבטחה, ואז מקבל את פני התלמידים בחיוך.
"תמיד רציתי להיות מאלה שמשפיעים לטובה על החברה", גבריאל מספר. "אני גם גבאי של בית כנסת וגם אב בית שהקשר שלו לתלמידים הוא עצום. תמיד רציתי לעבוד עם ילדים, להכיר אותם, ללמד אותם. הייתה מודעה בעיתון, הרמתי טלפון, הגעתי לבית ספר עתיד ומאז הולך מצוין. זה קרה לפני ארבע שנים, בזמן הקורונה. להיות אב בית זה כמו להיות אבא של משפחה. אני דואג לילדים, למורים, לרכזות, ליועצות. בקשר עם כולם, תמיד במרכז העניינים. מסתכל מה חסר, אם יש נזילה, חסר טישו, המזגן מטפטף או צריך לשנות טמפרטורה – הכל כדי שילמדו טוב. כל מה שבית ספר צריך זה אב בית שנותן שירות טוב".
גבריאל מספר שהעבודה שלו חורגת מתיקונים ואספקה. "אני אוסף את הילדים שלא נכנסים לשיעור ושואל למה הבריזו", הוא מסביר. "באישור המנהלת עושה איתם עבודות של אב בית והם נרגעים וכבר חוזרים ללימודים. אחרי שעות בית הספר הם חוזרים לעזור לי. הקשר עם התלמידים והמורים הוא רציף, אפילו עם ההורים. אני מרגיש שאני חלק ממשפחה גדולה. בשביל זה אני קם בבוקר, נהנה מכל רגע שאני נמצא בעבודה. זה בית ספר דיגיטלי, ממוחשב, הכל ברמה גבוהה, ואני גם בעצמי לומד מהתלמידים. אפשר גם ללמוד מהם על התנהגות, איך לענות, איך לדבר. תלמידים ברמה גבוהה, אינטליגנציה רגשית גבוהה, סובלנות ואכפתיות. הילדים האלה הם דור העתיד".
איחולים לשנה החדשה: "שהחברה הישראלית תהיה מאוחדת, כמו בבית הספר. שנדע לאהוב אחד את השני ולעזור אחד לשני. לא לעמוד מנגד ולהגיד – זו לא הבעיה שלי. להגדיל ראש. שנעבור את השנה באחדות מלאה ושנמשיך לצמוח. שבית הספר ימשיך להיות הדגל של העיר – מהמנהלת, הרכזות, המזכירות, התלמידים ועד אליי. שרק יהיה טוב לכולם".
