השפעת הרשתות החברתיות על הנפש הייתה רלוונטית עד לפני כמה שנים בהקשר של אנשים צעירים בשנות ה־20 וה־30 לחייהם. אבל זה כמה שנים הן כבר נוגעות מצד אחד גם לילדים צעירים מאוד ולבני נוער ומצד שני גם לאנשים מבוגרים מאוד – כלומר קשת ההשפעה של הרשתות התרחבה מאוד.
כאשר מדובר בילדים ובבני נוער שנמצאים ברשתות, מן הסתם הם קלים יותר להשפעה, שלא לדבר על הרגישות שלהם בכל הנוגע לבניית דימוי עצמי, מציאת מקומם בחברה, התמודדות עם השפעות הורמונליות ועוד, ולכן כל התחלואים שפועלים על כולנו משפיעים עליהם ביתר שאת והופכים אותם פגיעים יותר, אומר הפסיכולוג הקליני רועי סמנה.
"שום חוויה או רגש לא הומצאו במאה ה־21. כל התופעות הנפשיות והשפעותיהן היו קיימות מאז ומתמיד, העניין עם החיים בעידן הרשתות זה ההיקפים, שהם שונים לגמרי. אם פעם היו עושים עליי חרם בכיתה, היום זה חרם ויראלי, ופתאום כל השכבה וכל בית הספר כבר צוחקים עליי, ואין לי מנוחה מזה גם לא בבית כי זה הולך איתי בטלפון ואם צילמו גם יש תיעוד וזה לדיראון עולם".
וכנ"ל לגבי ההיקפים של קנאה ו־FOMO (חשש מהחמצה)?
"בהחלט. זה לא שפעם לא השווינו את עצמנו לאחרים, אלא שפעם השוויתי את עצמי לשניים־שלושה, מקסימום ל־30 ילדים בכיתה. אבל היום אני משווה את עצמי לחבר'ה בכל הארץ ואפילו בעולם, ואני נחשף כמובן רק לרגעי הזוהר שהם בוחרים להעלות - מה שהופך את הדבר לעוד פחות מאוזן".
לדבריו, כיוון שהטכנולוגיה תמיד מקדימה את הפסיכולוגיה האנושית - כי הנפש שלנו מתפתחת לאט והטכנולוגיה דוהרת – הרי שאל תוך הפער הזה אנחנו נופלים, ובעיקר הילדים ובני הנוער. הסיבה: הולדנו אותם אל היבשת הדיגיטלית, אבל לא לימדנו אותם להתנהל בתוכה.
"הזירה של הרשתות החברתיות היא הזירה שבה ילדים ובני נוער חיים, שם מתפתחים האישיות שלהם, הדימוי העצמי, ונראה שמעט מדי נעשה כדי ללמד אותם איך להתנהל במים הסוערים הללו. גם מערכת החינוך שלנו מיושנת ולא מסונכרנת עם הקצב המסחרר שבו הטכנולוגיה מתפתחת".
יש לנו סיכוי לצאת מזה?
"ודאי, אבל זה דורש הרבה עבודה מערכתית גם של מערכת החינוך וגם של ההורים. לא ננצח את הטכנולוגיה, אבל צריך בסיס של התנהלות בתוכה. כמו שלימדתי ילד לקרוא ולכתוב ולהבין את הנקרא, אז צריך ללמד אותו אוריינות של רשתות, יכולת להבדיל בין פייק לאמת ופרופורציות כשהוא קורא פוסטים".
וכשאין את הכלי הזה יש סטרס.
"סטרס ובדידות ותחושות קשות, ואנחנו רואים את זה כל הזמן. מי שמראש בעל כישורים חברתיים מפותחים מתנהל יותר בקלות בתוך המציאות הזו ויעבור את הרשתות כעוד אמצעי להיות בקשר עם השכבה למשל, אבל מי שמראש מבודד וחריג ושונה – סובל עוד יותר, הוא רק בוהה באחרים עושים דברים ורואה תמונות באינטסוש ומקנא ומתחפר במחילה שלו".
אז בוא נעשה רילוקיישן לאייטיז וזהו.
"אני בעד, אבל לא צריך לשפוך את התינוק עם המים. בניגוד אלינו, אנשים צעירים לא הכירו עולם אחר, ולכן לא ננצח את השפעות הטכנולוגיה על ידי זה שנגביל את הגישה של הילדים לרשתות, זה אצבע בסכר ולא פתרון. הרי גם בשנות ה־90 היו טרנדים, אבל הם היו קורים פעם בשנה. היום בכל שבוע יש טרנד חדש שמתפרסם בטיקטוק ונהיה ויראלי, כל העולם נשטף לזה, והקצב הזה שוחק. נעזור להם מאוד אם נלמד אותם חשיבה ביקורתית, מה שאנחנו לא עושים מספיק".
