כשאיזי חשב על קליפ שילווה את שירו החדש "ובלילות אנחנו על זה", הוא החליט שבמקום עוד קליפ שגרתי, הוא יעשה מעשה שישאיר חותם וישנה חיים. "עד אז הייתי רגיל להשקיע כמה עשרות אלפי שקלים בקליפ. החלטתי שבמקום לשים את הכסף על בגדים ותפאורה, נשנה עם זה למישהו את החיים", הוא מספר.
הראפר המצליח איחד כוחות עם "סיירת שיפוצים", עמותה שמשפצת בתים של קשישים ושורדי שואה, "וצילמנו קליפ שלם שבו אנחנו מגיעים לקשיש ומשנים לו את החיים. עד שהגעתי לבית הזה, מוזנח ברמה הכי קיצונית מבחינת הריח, הזבל, התולעים והג'וקים, לא האמנתי כמה הזנחה יש במדינה. אחרי זה לא יכולתי לראות בעצמי את הקליפ שיצא, כי הוא היה מעלה לי את הריח הקיצוני שהיה שם. ולהבין שאדם גר שם זה קריאת השכמה חשובה. יש בעיה עמוקה במדינה הזו, וזה עצוב שהרשויות לא מתעסקות בזה".
2 צפייה בגלריה
yk13561318
yk13561318
(צילום: עוז מועלם)
מאז, הקליפ והסיפור שמאחוריו לא עוזבים אותו לרגע. "חייבים להבין שאם אנחנו לא נעשה בעצמנו משהו ונחכה לח"כים, אז אנשים יחיו בתנאים מחפירים וימותו בהם. אנשים שהקימו את המדינה הזו. זה צובט את הלב וגורם לך להרגיש חרא שלא עשית את זה לפני כן. גורם לך לחשוב גם שבמדינה הזו אתה הולך להזדקן".

בלי חברת תקליטים

עשר שנים עברו מאז שהראפר איזי (36) — ארז שרון בתעודת הזהות — הוציא את האלבום הראשון שלו, "תעשו לי מקום", עם הלהיטים "כולבויניקית" ו"חיים רק פעם אחת". הוא הפך בבת אחת לזמר נחשק, אבל למרות ההתפוצצות, אף חברת תקליטים לא החתימה אותו.
איזי לא ויתר על החלום והחליט לפרוץ מהשטח, דרך הקהל. בשנה שעברה הוציא אלבום בשם "אייקון" שבו חגג עשור של עשייה. הוא עדיין לא חתום באף חברת תקליטים, אבל חורש את הארץ בהופעות בסיבוב שזכה לשם "סיבוב העשור", מתארח אצל עומד אדם וכותב שירים לנועה קירל. "זו תקופה של כיף גדול, עשייה שלמרות שהיא מטורפת אני לא מרגיש שאני עם הלשון בחוץ, כי היא מתדלקת אותי לעשות יותר ממנה".
תקופה ארוכה לא שמעו ממך, ואז אתה יוצא עם שיתופי פעולה מטורפים וסיבוב הופעות רצחני. הדאיג אותך אם הקהל יקנה כרטיסים?
"ממש הלחיץ, אבל זו שריטה שלי. אני תמיד מפחד ורוצה לדעת שאנשים אשכרה נכנסו לאתר וקנו כרטיס. למה אני עדיין נכנס כל יומיים לבדוק את מצב המכירות? כי אני מרגיש שאני איש השיווק של עצמי. הרשתות החברתיות הן הדרך הכי אידיאלית, ולפעמים היחידה, להיות בקשר עם הקהל. פעם זה היה בפורמט של ראיונות, אירוח בטלוויזיה, רדיו, כתבות. היום הכל קורה ברשתות ולא צריך תוכנית טלוויזיה בשביל זה. הרשתות הן מתנה וקללה, צריך לעבוד סביבן מסביב לשעון, גם כשאין כוח ואנרגיה. זה לא לשבת באולפן וליצור מוזיקה. זה לשבת וליצור טיקטוק וסרטונים. אבל זה חלק מהמקצוע.
"מאוד רציתי בתחילת הדרך שלי לשחק את המשחק ביי דה בוק, שיבוא מישהו מחברת תקליטים ויגיד לי 'אני המנהל שלך ומשקיע את הכסף רק בך ונתפור לך חליפה לפי מידות ויהיה לך צוות ונדאג להכל מא' עד ת'. אבל זה מעולם לא קרה, אז קשה לי לדמיין איך הדבר הזה היה מתנהל אחרת. הדרך שפרצתי היא נטו בעזרתם של היוטיוב והפייסבוק, דרך אינסטגרם, והיום הטיקטוק".
את דרכו המוזיקלית התחיל בגיל 13, כנער שהמוזיקה נמצאת בדמו. במקום להסתובב עם חברים היה כותב למגירה חרוזים על החיים. הוא חלם על זה בלילה, ניסה לשכנע את ההורים, עד שברגע אחד החלום הפך למציאות. "זה יהיה קלישאה להגיד שזה מקצוע שבחר בי, אבל כילד אני זוכר את עצמי פשוט צולל לעולם הזה של ראפרים כמו ד"ר דרה ואמינם. החיבור שהרגשתי היה עוצמתי יותר מכל דבר אחר. שיחקתי כדורגל, רציתי להיות כדורגלן, אבל זה לא היה חזק כמו התשוקה למוזיקה. כתבתי שירים למגירה והשמעתי לחברים בטלפון עוד לפני שהייתה לי יכולת להקליט. לימודים לא עניינו אותי, לא הייתי טוב בזה. מבחינה חברתית לא היו לי מלא חברים, לא מהמקובלים, והדבר היחיד שזכיתי להיות בו עקבי זה המוזיקה. כלי טיפולי. בתיכון כבר הוצאתי שיר שהתנגן בערוץ 24, ערוץ שרק קם".
אחרי הצבא הלך ללמוד קופירייטינג. "ההורים שלי לא הבינו שיש באמת אופציה להתפרנס ממוזיקה. אני מבין אותם. לא גדלתי במשפחת בנאי ששם קל יותר, יש הבנה מה זה להיות מוזיקאי. הלכתי ללמוד קופירייטינג. לכתוב פרסומות".
האלבום הראשון שלו יצא תוך כדי שהשתתף בפסטיגל "ואז והבנתי שזה קורה, שאני מתפרנס מזה. מעולם לא כיוונתי את המוזיקה לילדים, אבל זו כנראה הייתה השליחות שלי, לעשות פסטיגל, לקבל אהבה מילדים שלא מבינים מה אתה כותב. זה הכניס לי עניין של 'את זה אתה לא יכול להגיד', 'את זה אסור לך לעלות' ופחות נהניתי מהיצירה פתאום. עד ששמתי לזה סטופ. הוצאתי אלבום לא לילדים, עם שירים לא גסים אבל חסרי רסן. בלי לחשוב מה יגידו. מהמקום הזה התחלתי שוב את האמנות שלי".

שירים שהם שליחות

רגע לפני הקורונה החליט להיעלם לטיול גדול אחרי צבא, כשהוא כבר בן 32, ושם נולד אלבום נוסף. "עשיתי טיול של חצי שנה ב־2019 כי רציתי לחפש השראה", הוא אומר. "רציתי להתגעגע וליהנות ממוזיקה אחרי תקופה של שובע. עשיתי טיול גלישה, שזו אהבה גדולה לא פחות ממוזיקה. בברזיל כתבתי מלא שירים, עבדתי עליהם כשחזרתי לארץ ואחרי שהוצאתי את האלבום קיבלתי מנה עיקרית של קורונה, שנתיים אי־ודאות. אחד השירים שיצא בקורונה זה 'עוד לילה בסדום', שיר שמדבר על האונס באילת".
נשמע אמיץ.
"מאוד. אלו דברים שאני לא שומע אמנים אחרים נוגעים בהם בשירים, עוד מאז שמוניקה סקס עשו את 'כל החבר'ה'. ואני חושב שדווקא השירים האלה הם השליחות שלנו והם הדבר הכי חשוב שיש לנו כאמנים, לשנות משהו במקום שאנחנו אוהבים. אם לא הייתי אוהב את המקום הזה הייתי עושה רילוקיישן מזמן. אבל אני אוהב את המדינה והתפקיד שלי הוא לגרום לה להשתנות לטובה.
"זה נגע בכל כך הרבה לבבות מרוסקים, בנות שעברו הטרדות, שהיו קורבנות של תקיפה מינית. יש לי אחריות ואם הייתי חושב נטו מסחרית הייתי מוותר על שירי המחאה שהוצאתי והשירים שנוגעים במקומות כואבים כמו 'מרי אור', שהוא סיפור על אישה מוכה. או את השיר 'ובלילות אנחנו על זה', שאיתו רצינו להשאיר בקליפ משהו שיישאר גם אחרי יום הצילום".
עוד שיר מרגש שעשית לו בית זה "ילד מטרייה".
"נכון, עשיתי לזה המשך לטיקטוק. הסרטון שלי הגיע ל־800 אלף צפיות. כתבתי על ילד מטריה שההורים שלו עברו לעיר אחרת. זה שיר שקצת מדבר עליי האמיתי, מזכיר את עצמי בגיל ההתבגרות, הדברים שנאלצתי להתמודד איתם מבחינת המנטליות של החיים, שברון לב, חברים שלא הזמינו אותי למפגשים חברתיים. שיר כמו 'ילד מטרייה' זה שיר סופר־חשוב. כיף לראות ששירים כאלה יש להם מקום והם גם מצליחים. וזה כיף שיש יוצרים שמתפוצצים דרך הרשתות, כמו שלי קרה לפני 12 שנים דרך היוטיוב. היום קוראים לזה טיקטוק ומחרתיים שם אחר.
"אני פרצתי נטו בעזרתם של היוטיוב והפייסבוק, דרך אינסטגרם והיום הטיקטוק. היום יש פניות לקמפיינים שאחד מהם זה ספרייט שביקשו שאעשה להם שיר לפרסומת שמדבר על 'היט הפנס' — חום קורה. הבאנו שיר והם עפו על זה. דברים כאלה עוזרים לי להתפרנס ולהשקיע בשירים שלי ובמה שאני הכי אוהב".

"לא הברקתי בלימודים, אבל הרווחתי חברים לחיים"

מאז שהוא זוכר את עצמו, איזי זוכר את המוזיקה כדבר שמילא את עולמו. הלימודים קצת פחות. רגע לפני 1 בספטמבר, הוא נזכר בימיו כתלמיד במערכת החינוך. "הגעתי לבית ספר בארץ בכיתה ב' אחרי שלוש שנות שליחות בחו"ל. הגעתי מבית ספר אמריקאי בווינה לבית ספר בכפר־סבא. זה היה פער קיצוני, להגיע מבית ספר פרטי, עם כבוד למורים, מסיימים בארבע כל יום, למלא אלימות בבתי הספר בארץ, דברים שלא העזתי לדמיין.
"היה לי קשה להשתלב, גם מבחינת המעבר והשפות, והייתה לזה השפעה מהבחינה החברתית. אבל לאט־לאט הכרתי בבית הספר את החברים שלי שמחזיקים עד היום. התקופות המורכבות והלימודים שאף פעם לא הברקתי בשום דבר מהם, התגמדו לצד המתנות שהם החברים שלי".
2 צפייה בגלריה
yk13571353
yk13571353
איזי בתקופת לימודיו בתיכון
ויש לו גם מסר למי שמתמודדים עם קשיים דומים: "הייתי רוצה שתלמידים בתקופות מורכבות יזדהו עם הדברים שהתמודדתי איתם ושיבינו שזו רק תקופה והיא חולפת. זה לא הגורל שלך אם אתה לא מקובל, לא הכי מבריק בלימודים. העיקר הוא לא להיות תלמיד טוב, אלא להיות בן אדם טוב. תתחבר למה שאתה אוהב בבית ספר, למקצוע שאתה חושב שיעזור לך בחיים, והכל בסדר. תהיו חברים, תהיו תלמידים שמכבדים את המורים, וזה חשוב לא פחות מציון טוב. חברים מבית הספר זו מתנה לכל החיים זה בטוח. זה משדרג אותך כאדם".