ייאוש
בסוף השבוע שלפני שבועיים שוב אכלתי לעצמי את הלב.
אני יודע שאסור לי. אני יודע שלמרות שהלב שלי גדול (ומעט צמיגי), אם אני אמשיך לאכול אותו ככה, בסוף לא יישאר ממנו יותר מדי.
ובכל זאת, אכלתי.
ידעתי שזה יקרה. איך שראיתי את שער המוסף ההוא, עם הכתבה על הישראלים שהחליטו להעביר את חייהם לעמק מוריק ויפהפה למרגלות האלפים באיטליה – כי הוא נראה כמו ההזיות המשיחיות של כל חילוני על מקום שאפשר באמת לנשום בו – ויש שם ארבע עונות, ואנשים ידידותיים, וטבע שוצף, ושישה חדרים פלוס שטח רחב ידיים ב־50 אלף יורו עם עודף למסטיק, בטח גם הוא בטעם גן עדן – איך שראיתי את כל הדבר הזה, ידעתי שאני אצטרך לקרוא את זה.
וידעתי שאיך שאני אקרא את זה, אני אוכל את הלב.
ובאמת קראתי. ואכלתי.
כלומר, ניסיתי להתנגד; מי בכלל רוצה, אמרתי לעצמי, לגור באיזו עיירה בפיזדילוך – ציורית ונטולת בן גבירים ככל שתהיה – שלילדים אין מה לעשות בה, למבוגרים אין מה לחפש בה, ועם כל הכבוד לנהר המפכפך שלה, כמה כבר אפשר לפכפך לפני שמשהו בך מתחיל להתפכפך סופית?
ועדיין אכלתי את הלב.
לא על שאני לא עובר – ולא יכול לעבור – לעיירה ציורית באיטליה, אלא על הידיעה שהמקום שבו אני חי כמעט כל חיי, ישראל, הוא מקום שבור. באמת שבור. בכנות עם עצמנו, בלבן של העיניים, בלי קלישאות ואשליות הפעם, שבור. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.
על זה ששום דבר לא באמת עובד פה כמו שצריך כמעט אף פעם. על זה שאפילו המקומות הבודדים שמתקרבים – אם מסתכלים עליהם לרגע דרך עיניים מטושטשות – לאיזו פסטורליה וחסד – נניח הכנרת, נניח ים המלח, נניח גן השלושה – נראים ומתנהלים כמו שום דבר שמתחיל להזכיר את אגם לוגאנו.
אתם יודעים שאני מדבר על כיעור סביבתי – מעשה ידי אדם – נרחב ויסודי כל כך, שהעין כבר לא סופרת אותו ביומיום, הוא פשוט שם כל הזמן. אתם יודעים שאני מדבר על צפיפות ברמה כרונית, תחבורה ברמה ממארת, זיהום בכל הרמות. על רתיחה – כל הזמן רתיחה: טמפרטורות, מצב, זעם, עצבים, חדשות, רשתות, אלימות. הכל רותח.
אתם יודעים שאני מדבר על סכסוך שאין לו סוף ומאיים לקחת, בבוא היום, גם את הילדים שלכם. על מחרחרי מלחמה ואלימות משני הצדדים שלעולם יהיו המנצחים היחידים. על זִקנה שהיא עלבון. על שירות לאזרח שהוא יריקה בעין. על אוכלוסיות שלמות שמעוניינות באורח חיים שמבחינתכם הוא סיוט, ונראה שהולך להן לא רע עם את זה.
אתם יודעים שאין פה, ולא יהיה, רגע אחד של שקט. שמשאלתה הישנה של לאה גולדברג – "את תלכי לבדך בשדה, לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם" – כבר לעולם לא תתממש.
כי המקום הזה פשוט שבור.
אולי הוא נידון להיות כזה מעצם העובדה שהוא מכנס 7.1 מיליון יהודים על 22 אלף קמ"ר בלבד – וזו לא הערה אנטישמית, זו הערה שכולנו – כיהודים־ישראלים – כבר הערנו פעם, בשקט.
ואתם יודעים שבכל פעם שאתם מגיחים החוצה לאיזה מקום פחות שבור וחווים רגע, או שניים, או עשרה, של חסד, אתם חוזרים לכאן כמו חיילים לבסיס הקרבי אחרי חמשוש בבית; מצד אחד, מוכר ושגור. מצד שני, למה אלה החיים שלכם ולא להפך?
ואתם חושבים לעצמכם, ככה בגניבה: למה, בעצם, אין לי ארץ אחרת? כי אהוד מנור כתב וקורין אלאל שרה? זו סיבה? ואתם רוצים להאמין שאפשר עוד יהיה לאתחל מחדש, לעשות את זה כמו שצריך הפעם, ומצד שני אתם מבינים שדברים שבורים אפשר, במקרה הטוב, להדביק בסופר גלו ולקוות שיחזיקו, ואתם תוהים אם עוד יש לכם זמן וכוח לקוות, או שבאמת כבר הפסדנו הכל.
ובינתיים ישראלים אחרים הולכים לגור בעמק מוריק ויפהפה באיטליה, ואתם עוד כאן, מחליטים בכל זאת לקוות. איזה ייאוש.
תקווה
אבל לא תמיד. לא כל הזמן.
יצא שהלכתי להתנדב (רגע, לא להיבהל, אני לא עומד לספר כאן איך לא פסה רוח ההתנדבות מן הארץ, כי אין לי מושג אם וכמה פסה) בעמותה בשם "אלון ואלה", שהקימו אלון בריקמן ושלומית הראל שוורץ, שלמדה איתי ביסודי ובתיכון ותמיד ידעתי שהיא חכמה ממני, ואני עדיין יודע.
בגדול, "אלון ואלה" מסייעים למשפחות נזקקות, קשישים בודדים, שורדי שואה, נוער בסיכון ואנשים עם מוגבלויות – אבל הם עושים את זה בדרך יצירתית שנועדה לסייע לאנשים כמוני וכמוכם לסייע להם: הם מעבירים הודעות בקבוצות ווטסאפ ייעודיות שאומרות מה הם צריכים, איפה ומתי, ואם אתם בסביבה ומתאים לכם – בואו תתנדבו.
זה נוח.
אבל מה שנוח אפילו יותר, זה להגיע למקום ולראות את המתנדבים שכבר הגיעו. ישראלים מכל הסוגים, הזרמים, הגילים והאמונות – אנשים שבטוויטר היו הולכים מכות ובקלפי, אם רק היו רואים מה ההם שמים, בטוח שהיו הולכים, ולא חוזרים – וכולם היו לגמרי סולידריים ונהדרים ונחמדים זה לזה, וגם יעילים מאוד בביצוע סדרת הפעולות שבאנו לבצע באותו יום: אריזת שאריות המזון משוק האוכל בדיזנגוף סנטר לתוך כלי פלסטיק וחלוקתו לשקיות גדולות, שכל אחת מהן תשונע למשפחה נזקקת. זהו.
והייתה באוויר איזו אחווה של עשייה ומטרה משותפת וברורה, ושלומית ואלון, שבעיקרון מרגישים את הייאוש שעליו אני מדבר, אמרו שכל אירוע כזה מתנגש להם בו חזיתית, כי הם רואים מול העיניים משהו אחר: אילו תקווה והבנה כמעט טריוויאליות שבעצם – לא, לא אחים אנחנו, עזבו את זה – ישראלים הם ישראלים; רובם המכריע לא קמים בבוקר כדי להילחם ולריב. הם קמים כדי לחיות – ורובנו די סגורים ומסכימים על מהם חיים ראויים.
הקונצנזוס שלנו רחב. הדיבור שלנו משותף. הזיהוי ההדדי שלנו מיידי. ויש איזה דיסוננס תמידי בין מה שאתם שומעים – ברשתות, בחדשות, במוניות – לבין מה שאתם רואים שם בחוץ רוב הזמן. וכן, יש שסע וקרע וסדקים ושברים ואנשים בכירים מאוד שעובדים, למחייתם ולשרידתם הפוליטית, בייצורם ובתחזוקתם. ועדיין, בסוף יש ישראלים. אתם מדברים איתם באינספור אינטראקציות יומיומיות שמתבססות על שפה וצורך והבנה משותפים. אתם מכירים אותם גם כשהם זרים. אתם והם דוברי ישראלית.
זו לא מלחמת כל בכל כפי שזה מתיימר להיראות. זה פשוט זמן כזה בישראל.
אחר כך יהיה זמן אחר.
"גם בלי לדעת את העתיד, אני נשאר אדם מלא תקווה", שמעון פרס אמר פעם, ובהזדמנות אחרת אמר: "אני מאמין שהתרומה הגדולה ביותר שהיהודים הביאו לעולם היא חוסר שביעות רצון".
אפשר בהחלט שנמשיך עם התקווה, ובמקביל עם חוסר שביעות הרצון. אנחנו טובים ממש בשתיהן.
חגים שמחים. ×
כן, יש שסע וקרע וסדקים ושברים ואנשים בכירים מאוד שעובדים, למחייתם ולשרידתם הפוליטית, בייצורם ובתחזוקתם. ועדיין, בסוף יש ישראלים
