כפי שלא הכרנו / הישראליות הישנה נלחמת על מעמדה. התקופה הזו היא ממש תקופת האין ברירה והמה יהיה, כמו המלחמה ההיא, טוענים פרשנינו החדשים. ואילו אני מתגנב אחר הצהריים בהיחבא לראות את הסרט "גולדה" בסינמה סיטי, להיזכר ולברר אם המצב הקריטי שהיה אז דומה במשהו להיום.
אז "גולדה" זו מלחמת יום כיפור ובעיקר פצע מדמם לבני דורי, אלה עם השיבה הלבנה והחולצות עם הכתובות "לוחמי כיפור 73’" בהפגנות. וזה גם סיפור על יהודייה אשכנזייה ממוצא אמריקאי עם מבטא, שהגיעה לכיסא הרם של ראש הממשלה לפני תנועות שוויון הנשים.
אבל כשבאחת מכותרות עיתונינו נכתב על גולדה בסרט, שהיא מופיעה כפי שלא הכרנו, חשבתי "נו בטח, מישהו מבני דורי חשב שהכיר אותה באמת?" ראבק, היינו בני 24 בנופלנו, יגידו כמה מחבריי הטובים שיצאו לקרבות כשגולדה מאיר (שמה השני) וחבריה פידחו את ההודעות של הסוכן המצרי מרואן שהציע לנו ידיעת זהב על התאריך והזמן שבו תפרוץ מלחמה ביום כיפור.
"אולי הוא סוכן כפול", היא אומרת בסרט וכך מתחיל האקשן.
סיגריות ונעלי גולדה / מלחמת יום כיפור נראית לנכדיי כמו סיפור מימי מלחמת הבורים, וגולדה היא כבר מזמן מפעל גלידות וניל וטעם מסטיק.
גם לא הכרנו אז כמה היא עישנה, אבל בסרט עשן סיגריותיה ריחף באולם הקולנוע הבודד וכיסה אותו כמו הערפל של התקופה ההיא. והרעש של נעלי הגולדה. למי שלא יודע, נעליים כבדות, נטולות השראה. וגם, כמובן, לא ידענו כמה הייתה על סיפו של מוות בגלל מחלתה.
אבל בשבילי גולדה זה סיפור על המלחמה שלא נגמרה אף פעם עבור חבריי. העובדה שהם שלא חזרו הביתה. שנקברו קבורות זמניות בקיבוץ בארי. סיפור הקרב העקוב מדם בחווה הסינית, קרבות הבלימה ברמת הגולן, המזח והצליחה, ועוד עשרות קרבות הרואיים שכולם עסקו בהצלת המדינה. או המולדת כפי שכונתה אז בשיעורי מולדת.
המרק והבום / ובאותה שעה גולדה, אישה מבוגרת שנבחרה בבחירות דמוקרטיות מוחצות (שלטון היחיד של מפא"י), דומיננטית, נטולת הנאות חיים, שבמקום דרינק ורמוט העדיפה תה צהבהב, שכנראה לא שמה אודם לכבוד אף אחד כמו מקודם. ולצידה לו קדר, עוזרתה האישית הנאמנה (בסרט זאת ההיא מ"קול מיי אייג'נט". הצרפתייה).
אז אני מאמץ את זיכרוני הפצוע. האם ככה זה באמת היה כמתואר בסרט? נראה שכן. רמי הויברגר משחק בתפקיד משה דיין הנערץ. דביר בנדק מהבנק בתפקיד ראש אמ"ן זעירא, וליאור אשכנזי מ"חתונה מאוחרת", בתפקיד דדו הרמטכ"ל, עם שיער שחור צבוע הוא הטייפ קאסט של האיש שאכל אותה, ונפטר לימים מדום לב בבריכה. אגב, אני עוד שיחקתי עם דדו פינג פונג בצבא כשהיה אלוף צפון והוא ניצח 21-10.
מה שבטוח שכל האלופים האלה, שמילאו את מטבחה הקטן והצנוע, נראו מחפשי תגובה למול תחילת המלחמה המייאשת, שכפה עלינו אנוואר סאדאת כשהתנפל עלינו במפתיע במה שנקרא - הבום ביום הקדוש.
עם שותק / הסרט על גולדה תיאטרלי קצת כי הוא מתרחש בד' אמותיה. אבל הוא מעביר טיפוסים כמוני שהיו אז במלחמה (לא כלוחם אלא כזמר מוֹרָלִי) חוויה מטלטלת כמו מגדה לגדה בתעלה.
ובשלל המאורעות והתרגילים שאנחנו חיים כרגע, התרגיל שעשו לנו המצרים הוא כאמור גדול התרגילים שעשו לנו אי פעם. והוא נותר כפצע מדמם ולו רק בגלל שהיינו על סיפו של סוף, שלא לדבר על כמות ההרוגים והפצועים והטראומות של אחינו גיבורי התהילה.
אבל בסוף זה סרט שמישהו חשב שחשוב לעשות אותו ב־2023 הצרובה, הכואבת והשטופה מריבות ורציחות קטנות וגדולות. ואתם אלה שתחליטו אם יש מה להשוות בין התקופות של אז והיום. כי זה סרט על מנהיגות בשר ודם, על החלטות גורליות ב־18 ימי לחימה ועל מדינאות. ובעיקר זה סרט על עם שיצא להילחם בלי שאלות מיותרות או סרבנות ושלא נראה בכלל בסרט, כאילו אינו קיים. אבל היה שם ועוד איך. כי צבא העם לא ויתר על קיומו ולמרות התרגיל המצרי צלח את המצב ואת התעלה והצליח לשרוד.
מהרהרת במיטתה / הבמאי הישראלי גיא נתיב (אוסקר על הסרט הקצר והמצוין "סקין") מנהל סרט גולדאי, שמתהדר כמובן בשחקנית הבריטית הלן מירן, שמשחקת את הגברת הזקנה עד כדי ניואנסים, שעה שהיא מתנהלת בכבדות במסדרונות הארוכים והאפלים בדרך לעוד טיפול, שוכבת מהורהרת במיטתה או אוחזת בידה של לו קדר ומבקשת שאם היא תראה בה סימני דמנציה, שתגיד מיד.
לקראת סוף הסרט רואים את גולדה מהסרט רואה את עצמה האמיתית במפגש בכנסת עם סאדאת, כשבא ארצה בהזמנת מנחם בגין אדריכל השלום ועשן שלום במקטרתו. גולדה כבר הייתה פנסיונרית, כי מפא"י לא שרדה בשלטון. ההפגנות של מוטי אשכנזי וחבריהם חיסלו אותה לנצח, ואילו חבריי ההרוגים כבר עברו למשכנות הקבועים בקריית שאול.
וכשגולדה שלנו נראית צוהלת עם סאדאת, האיש שתירגל אותנו עד העצם שעה שהוא מכנה אותה הגברת הזקנה, שוב הבנתי עד כמה הייתה זו מלחמה מיותרת כי שונאים ואוהבים מתהפכים בשנייה. וגם איך היינו עדים לרגע הכי קריטי בתולדות ישראל, שממעוף הציפור מתחרה ברגעי הימים האלה.
ואז נזכרתי איך באמת הכרנו את גולדה האמיתית. היא למשל צחקה במציאות הרבה יותר מבסרט. הייתה קלילה יותר, שנונה ומרגיזה, כמו האמירה על הפנתרים השחורים ש"הם לא נחמדים". התנשאות שלא הבינה את הפער הדורי, העדתי, המגמתי שהתפתח בישראל.
אז נהנית? שאלו אותי כשיצאתי מהסרט. תלוי את מי שואלים, עניתי. אני אוהב סרטים. אבל "גולדה" לא היה עוד סרט עם קלינט איסטווד, אלא חיפוש אחרי העתיד בעבר של המולדת הישנה.
התרגיל השני / ובדרך הביתה נזכרתי בעוד תרגיל שחוויתי (להבדיל) בחיי. הייתי תלמיד כיתה ט' והבטתי בתרגיל במבחן במתמטיקה הקובע (לא ברור מה קבע), שהלך ככה:
(3-4):= (8-9)- 6-+19+67.
התרגיל פרץ לחיי באותו בוקר בכיתה ולא הייתי מסוגל לפתור אותו. מה הולך פה? רציתי לזעוק למורה. להגיד לו שאין היגיון במספרים ובסוגריים. אבל כשהבטתי סביבי וראיתי את תלמידי הכיתה מתחילים לפתור את התרגיל, התחלתי לחשוד שאני האידיוט ולא הם. שאו שמתרגלים אותי, משמע עובדים עליי, או שאני החכם היחיד בכיתה. אז לא. יצאתי די אפס מהתרגיל. אבל דבר אחד למדתי שם. שאתה תמיד מתורגל. ושגם בחוסר ההיגיון יש איזה היגיון.
אני מובן? לא בטוח. הימים האלה שאנו חווים, הם לא ימים מובנים.
תביאי וניל / יש מצב שהלן מירן תקבל אוסקר על תפקידה. האם יש מצב שאנחנו נצא מהבעיות שלנו שמשסעות אותנו כרגע כמו שיצאנו אז, ברגע האחרון בצליחה בתעלה? אני קורא על מושבות ישראליות בקפריסין, באיטליה ובקנדה, מוריד את הראש כשאופנוע חולף במהירות בכביש, ומחכה לסתיו.
ובכלל מה יש לי להגיד עוד על התרגילים האלה שהחיים מכינים לנו? רק שפליז תביאי לי וניל שוקולד ופיסטוק לנחמה מגלידה גולדה בסינמה סיטי כשאת חוזרת מהסרט.
והיי בייב, את בכלל חוזרת? כי רק ההיסטוריה תמיד חוזרת עם כל התרגילים העצובים יותר והעצובים פחות שלה. ×
לא הכרנו אז כמה היא עישנה, אבל בסרט עשן סיגריותיה ריחף באולם הקולנוע הבודד וכיסה אותו כמו הערפל של התקופה ההיא
