לואיס רוביאלס ממשיך להילחם על צדקתו ומסרב להתפטר מנשיאות ההתאחדות הספרדית, אף על פי שכל העולם פנה נגדו בפרשת הנשיקה. אפילו שני עמודי התווך שלו קרסו אחרי שבוע של מתקפות – מאמן הנבחרת חורחה וילדה, שקיבל מרוביאלס גב כשהשחקניות יצאו נגדו, אמר שהנשיא חייב לסיים את תפקידו, ובמעוז האחרון, ההתאחדות עצמה, נערכה ישיבת חירום, וממנה יצאה קריאה אליו להתפטר. רוביאלס נשאר לבד לצד אמו, שהתבצרה בכנסייה ופתחה בשביתת רעב כדי לטהר את שמו (אתמול החלה ביומה השני), בזמן שפיפ"א דורשת להשעותו מפעילות למשך 15 שנה.
העניין הוא שרוביאלס לא עושה זאת מתוך רוע. הוא באמת מאמין שנהג כשורה, שההיכרות עם ג'ני הרמוסו הצדיקה את החגיגה אחרי הזכייה במונדיאל הנשים – נשיקה על השפתיים. זה עולם המושגים שלו. רבים עדיין חושבים כך, אלו שהתרגלו שצביטה קטנה או הערה זה נורמטיבי.
העניין מעלה סוגיה אחרת וחשובה מאוד: הצורך בנשות מקצוע בספורט הנשים. לפני מספר שנים חוקרת ספורט בכירה מארה"ב קיימה הרצאה מרתקת בארץ, והודתה שקיימת עדיין בעיה רצינית בטיפוח מאמנות ועסקניות מאחר שהן מוותרות מראש על המאמץ להשתלב ואחוזי הנשים שנכנסות למסלולים הללו עדיין נמוכים מאוד. וזה עוד קורה בארה"ב, הזירה שעוד נחשבת כמכילה ביותר עבור ספורט נשים, מה שמעיד על עוצמת המחסום הפסיכולוגי שנוצר, של התפיסה שמועדון הגברים לא ייתן להן להתקדם.
יש עוד רוביאלסים בעולם, ואנחנו ניתקל בעוד מקרים כאלה. הפתרון מורכב, וגם דורש זמן, עד שתפיסות מיושנות יישטפו החוצה מהמערכת. אבל חלק עצום בו הוא כניסה במספרים גדולים של מאמנות לכדורגל, של מנהלות, בוסיות. להן לא יהיה צריך להסביר ש"לא זה לא". הן יידעו ליצור את האווירה הנכונה שבה ספורטאיות ירגישו יותר בנוח. זה הכרחי עבור השינוי.
