עטא אבו־מדיגם, ראש עיריית רהט, החנה את רכבו מול בית הקפה אבל נשאר לשבת בתוכו. סימנו לו להצטרף אלינו אך הוא המתין לסימן אחר. שני שוטרי היס"מ שנסעו אחריו בטנדר יצאו לפניו וסרקו את השטח, סידרו את רצועות הנשק על צווארם כמו שני לוחמים מיומנים וסימנו לו שהשטח נקי והוא יכול לדומם מנוע ולצאת. אחר כך, בבית הקפה, הוא ביקש לשבת כשפניו אל הוויטרינה הצופה אל החנייה ולא עם גבו אליה, והתנצל בחצי חיוך: "ככה זה כשאתה מאוים בדרגה 6".
אם היה משהו יוצא דופן בישיבה עם אבו־מדיגם בבית קפה בעיר שלו, הוא הדריכות. לא רק שלו ושל שוטרי היס"מ שמאבטחים אותו אלא גם שלנו. פה יורים בלי לדפוק חשבון. בסך הכל 20 דקות ממרכז באר־שבע, אבל התחושה היא שאתה בעולם אחר. עולם שבו הנשק שולט – ועדיף כזה שיודע לירות באוטומט. אקדחים זה נחמד, אבל רובה M16 זה אירוע אחר. יש לו מכת אש מרשימה ורעש שמתנגן למרחקים ואין כמו הרעש כדי להרתיע. וברהט יש הרבה ממנו, בכמויות שלא היו מביישות נשקייה של גדוד חי"ר.
בתחילת השבוע שעבר ירו על המתחם שבו מתגורר ראש העירייה בשכונה 25. כמה עשרות תושבים התקבצו לא הרחק מביתו בשעת ערב לא מאוחרת מדי, קראו קריאות וזרקו איומים באוויר, ולצד האיומים גם נפתחה אש לעבר הבית. בצרורות, בלי לדפוק חשבון, כמו במוגדישו השסועה של תחילת שנות ה־90.
הוא פחות משנה בתפקיד, החליף את קודמו, פאיז אבו־סהיבאן, במסגרת הסכם רוטציה. בשנה הזו הספיק לשפר את חזות העיר, לחנוך גני ילדים, שני בתי ספר חדשים וגינות ציבוריות, וגם לחתום על הסכם גבולות חדש עם המועצה האזורית השכנה, בני שמעון, שבמסגרתו קיבלה רהט לשטחה המוניציפלי, בין היתר, גם את בית העלמין של הכפר הלא־מוכר אל־עראקיב. הסעיף הזה עורר מהומה גדולה. אל־עראקיב הוא אחד מסמלי המאבק למען הכרת המדינה בכפרים הלא־מוכרים ונגד נישול הבדואים מאדמותיהם, ונכונותו של ראש העירייה לקבל אחריות על בית העלמין נתפסה כפגיעה במאבק ארוך השנים.
בעקבות ההסכם, הוא מספר, החלו איומים, אבל לא משהו מפורש, בקול רם ובפומבי. "האיומים התגלגלו מפה לאוזן, דיבורים בסגנון 'דמו בראשו', דברים כאלה. דרשו ממני לסגת מהסעיף שבמסגרתו מקבלת רהט את בית העלמין לאחריותה. ניסיתי להסביר שההסכם לא פוגע בטענת תושבי הכפר הלא־מוכר לבעלות שלהם על הקרקע. הוא בסך הכל היה מאפשר לנו לקבל תקציב לשפץ את בית העלמין, להתקין בו גדר, תאורה ובית תפילה ולסלול אליו כביש כמו שצריך. אבל ההתנגדות הייתה גדולה. פעם ראשונה שהציונים אומרים לערבים קחו אדמה והערבים אומרים: לא, תודה. הייתה פה עבודה של מסיתים שכל עניינם היה לפגוע בקמפיין שלי לראשות העירייה. אנחנו חודשיים לפני הבחירות, ולפי הסקרים הפנימיים אני המועמד עם הסיכוי הגבוה ביותר לזכות".
5 צפייה בגלריה
ראש מועצת ג'לג'וליה, דרוויש ראבי. "במשפחה אומרים לי: 'דיר באלק, תיזהר"
(צילום: שאול גולן)
איך זה נגמר?
"ביום ראשון שעבר ירו על הבית. בבית היו הילדים שלי והנכדים. המשטרה הגיעה אחרי שהחל הירי ופיזרה את ההתקהלות ברימוני הלם. יום אחרי זה זרקו אל החצר שלנו שני רימונים".
עשר רשויות על הכוונת
עם רמת אלימות ואכזריות שיצאה מזמן משליטה והביאה לרציחתם של 163 אזרחים מאז תחילת השנה, פי 2.5 ממספר הנרצחים בתקופה המקבילה בשנה שעברה, החברה הערבית בישראל מגיעה אל הבחירות לרשויות המקומיות לקול צרורות ירי בלתי פוסקים.
ביום שני שעבר נרצח מנכ"ל עיריית טירה, עבד א־רחמן קשוע, ויום למחרת נרצח באבו סנאן שבגליל המערבי גאזי סעב, שעמד להצהיר על כוונתו להתמודד על ראשות המועצה. איתו נרצחו עוד שלושה בני אדם ששהו במחיצתו. באפריל השנה נרצח אדיר גאנם, מאבטחו של ראש עיריית טייבה, עו"ד שועאע מסארווה מנסור, שהוצב בחזית ביתו לאחר שקיבל איומים ויריות נורו על ביתו. ואלה רק האירועים שהסתיימו ברצח. אין כמעט יום שבו לא מאיימים לפגוע או יורים על ראש רשות מקומית בחברה הערבית או על מתמודדים בבחירות. ואם המצב לא חמור מספיק, לפי הערכת המשטרה האירועים הללו ילכו ויגברו ככל שנתקרב למועד הבחירות בסוף אוקטובר.
בישראל 67 רשויות מוניציפליות ערביות ולפי הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות, נכון ליום שני השבוע, ישנם 31 ראשי רשויות ומועמדים שמאוימים בדרגה כזו או אחרת. מבין המאוימים, רק ראשי הרשויות זוכים לאבטחה צמודה במקרה שבו המשטרה מעריכה כי קיים חשש אמיתי לחייהם. שאר המתמודדים מופקרים לגורלם. המדינה מצפה מהם שישמרו על עצמם לבד ושיבדקו טוב־טוב מתחת לאוטו לפני שהם נכנסים אליו.
המשטרה היא זו שקובעת את רמת האיום. "זה לא עניין של תחושות בטן", אומר מנכ"ל ועד ראשי הרשויות, אמיר בשאראת. "למשטרה יש מידעים מודיעיניים אבל לא רק. זה תלוי בכמה טלפונים מאיימים אתה מקבל ביום וכמה הם באמת רציניים, כי יש הבדל בין הודעות נאצה בפייסבוק לבין טלפון לאשתך שבו מאיימים עליה ועל הילדים".
במשטרה מעריכים כי לפחות עשר רשויות מקומיות נמצאות בסכנת השתלטות של גורמים עברייניים. השתלטות ארגוני הפשיעה נעשית בכפייה או בהסכמה במטרה ברורה: לקבל גישה אל הקופה הציבורית. ומדובר בתקציבי עתק, בעשרות ומאות מיליונים, תלוי בגודל היישוב. "הרשות המקומית היא משאב כלכלי שמקיף המון תחומים שיש בהם המון כסף", אומר בשאראת, "למשל, מכרזי תשתיות לשיפור הכבישים, הביוב ורשת המים, תחזוקת מבני חינוך, משרות שהרשות שולטת בהן בתחום המינהל, החינוך והאחזקה. משרות זה החל ממנהלי בתי ספר ומנהלי אגפים ועד לרמת הגננות והסייעות. ארגוני פשיעה צריכים לדאוג לחיילים שלהם. ברגע שאתה מסדר עבודה לאשתו של חייל, לאחותו ולאמא שלו, הוא עובד עבורך בראש שקט".
זו השתלטות עבריינית על משאב ציבורי.
"ויש לזה כמה צורות. למשל, גביית אגרות על שילוט. אגרות שילוט מכניסות הרבה כסף לרשויות, אבל במקומות שבהם קיימת השפעה של ארגוני פשיעה על גורמים ברשות, אין גבייה של האגרות האלו. העבריינים מחזיקים הרבה מאוד עסקים, והם גם שולטים או מהלכים אימים על מקבלי ההחלטות. הם כופים מדיניות של חוסר אכיפה של חוקי עזר עירוניים ומונעים הכנסה פוטנציאלית של מיליוני שקלים לשנה".
השב"כ נכנס לתמונה
הבעיה הגדולה היא שהמשטרה בקושי מורגשת ברחוב הערבי. מול קציר הדמים שעלה בחייהם של 163 בני אדם הצליחה המשטרה להגיש רק 16 כתבי אישום בגין רצח. מתוך הקטסטרופה הזו עולות כל הזמן קריאות להכניס את השב"כ לפעילות נגד הפשיעה הגואה במגזר. אפילו השר האחראי על המשטרה, איתמר בן גביר, לוחץ מתחילת הקדנציה שלו למעורבות גדולה יותר של השב"כ במאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית. בשב"כ ובמערכת אכיפת החוק מתנגדים לכך וטוענים כי מעורבות בחקירות פליליות מנוגדת לייעודו הבסיסי של השירות כפי שנקבע בחוק שירות הביטחון הכללי שאושר בכנסת ב־2002: "סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או מוסדותיו".
השירות, באמצעות היחידה לסיכול טרור בקרב ערביי ישראל באגף זירת ישראל, כבר עוסק בחקירות של אירועים הנמצאים בתפר שבין הפח"עי לפלילי, זאת בעקבות החלטה שקיבל ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בתחילת כהונתו. כבר למעלה משנתיים שהשב"כ מעורב בחקירות של גניבות אמצעי לחימה מבסיסי צה"ל והברחות נשק דרך גבולות המדינה. לא חסרות דוגמאות. ביוני, למשל, נפרץ שוב אחד הבונקרים בבסיס צאלים ונגנבו ממנו כ־26 אלף כדורים. חקירת השב"כ הובילה כבר למחרת בלילה את בלשי חוליית הפח"ע בימ"ר מרחב נגב של המשטרה אל הגנבים המתגוררים ביישוב הבדואי ביר הדאג', לא הרחק מצאלים. כל התחמושת נמצאה קבורה בחצר הבית והוחזרה לצבא.
בשבוע שעבר נחשפה הצלחה נוספת של השירות, שבעבודה משותפת עם המשטרה חשף התארגנות של ארבעה ערבים ישראלים מכפר־קאסם ולוד בחשד שהבריחו לארץ מטענים ואמצעי לחימה אחרים מתוצרת איראן בהוראת חיזבאללה. חוליית הפח"ע בימ"ר נגב פעלה בחודשים האחרונים עם השב"כ גם נגד בדואים שזרקו אבנים על רכבים בכבישי הנגב, לאחר שזיהו כי הנהג והנוסעים הם יהודים. הפעילות המשותפת הזו הובילה למעצרים ולהגשת כתבי אישום חמורים נגד המעורבים, 11 במספר.
5 צפייה בגלריה
ראש עיריית רהט, עטא אבו־מדיגם, עם אחד השוטרים שמאבטחים אותו. "דיבורים בסגנון 'דמו בראשו'"
(צילום: שאול גולן)
חוץ מהברחות ומגניבות אמל"ח, השב"כ גם מעורב בחקירות כשמדובר בפגיעה בסמלי שלטון, בנבחרי ציבור ובמועמדים. השב"כ חוקר יחד עם המשטרה את רצח מאבטח ראש עיריית טייבה שעדיין לא פוענח, הוא היה מעורב בחקירת אירוע זריקת הרימון על לשכת הבריאות בנצרת בנובמבר 2021, חקירה שהובילה לַמְּבַצעים – חברי ארגון פשיעה הפועל בצפון, ומעורב בחקירת רצח מנכ"ל העירייה בטירה בשבוע שעבר, שעדיין נמצאת בעיצומה. ראש השב"כ, רונן בר, שואף שהארגון יתערב בטיפול בפשיעה רק במקרים נקודתיים ולא באופן גורף. בדיון שהתקיים ביום רביעי שעבר בוועדת המשנה למאבק בפשיעה בחברה הערבית בנוכחות ראש הממשלה נתניהו אמר בר כי "אם המדינה תפעיל את השב"כ מול כל בעיה מורכבת, היא תהפוך להיות מדינה אחרת".
זהירות, כבל חשוד
גורם במערכת אכיפת החוק אומר שהאינטרס הלאומי הוא שמשטרת ישראל תהיה הגורם הבלעדי העוסק במאבק ובלחימה בפשיעה הפלילית. "לכן צריך לחזק אותה בכוח אדם ובאמצעים טכנולוגיים מתקדמים", הוא אומר ומוסיף: "הפעלת השב"כ במאבק בפשיעה פלילית יכולה להיות מדרון מסוכן. לשב"כ ישנם אמצעים המופעלים כנגד איומי פח"ע וניסיונות ריגול והכוונת טרור על ידי אויבנו הגרועים ביותר. והשאלה היא אם נכון לעשות שימוש ביכולות האסטרטגיות של מדינת ישראל נגד ארגוני פשיעה שעוסקים בסחיטת דמי חסות, גניבות רכב וסכסוכים בין כנופיות. ואם נגד ארגוני פשיעה, אז למה לא נגד סוחרי סמים שמוכרים סמים למיטב הנוער שלנו? איפה זה יעצור? להפעיל את השירות בתוך המדינה נגד אזרחיה זה אירוע מאוד מורכב ורגיש במדינה דמוקרטית. זה קורה רק במשטרים אפלים".
את האירועים שלא נגמרים ברצח משאיר השב"כ למשטרה. למשל, הירי החוזר ונשנה על ביתו של ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, דרוויש ראבי. "מאז שאני ראש מועצה, וזו הקדנציה הראשונה שלי, ירו על הבית שלי שלוש פעמים ועל הרכב שלי פעמיים", אומר ראבי. "המצב ביישוב השתפר מאוד מכל הבחינות, גם בשירות לתושב, גם ברווחה, גם בחינוך, היישוב יותר נקי, יותר מואר בלילה, אבל עדיין יש מי שלא מרוצה כנראה".
איפה היית כשירו על הבית?
"בסלון. הפעם האחרונה הייתה ב־22 בנובמבר בעשר בלילה, לפני קצת פחות משנה. ראיתי מהוויטרינה דמויות מתקרבות לעבר הבית ברגל, ופתאום ראיתי רשפים של אש והזגוגיות נשברו. זרקתי את עצמי על הרצפה ואשתי קמה בבהלה ונשכבה גם היא על הרצפה. במשך כמה חודשים הוגדרתי מאוים 6, שזו הרמה הכי גבוהה ועכשיו, לא מזמן, ירדתי לדרגה 5".
מה ההבדל?
"מאוים בדרגה 6 מקבל אבטחה צמודה פיזית 24/7 ומאבטח בבוטקה בבית שלו. מאז שירדתי לדרגה 5 אני לבד וצריך לפקוח עיניים. המשטרה נמצאת איתי בקשר ושואלת מה המצב. הנחו אותי לסרוק את הרכב לפני שאני נכנס אליו, לראות אולי יש איזה כבל חשוד. המליצו לי גם לא להסתובב בלילה ואם כן, אז תמיד בליווי של כמה אנשים"
אתה מתמודד גם בבחירות הקרובות, אתה לא מפחד?
"זה לא פשוט להיות מאוים. היה לי קשה אבל המשכתי לתפקד. אני לא יכול להגיד שלא פחדתי ושלא היה חשש. הייתי זהיר ואני עדיין זהיר. המשפחה כל הזמן דואגת לי. אומרים לי, 'דיר באלק, תיזהר, תשמור על עצמך'. האלימות שמשתוללת בחברה שלנו משפיעה על כולם. אנשים מבוהלים, מפחדים לצאת בערב מהבית. יש אנשים שחשבו להתמודד בבחירות והמצב הזה השפיע עליהם לרדת מזה. אם לא הייתי ראש מועצה מכהן, אולי גם אני הייתי חושב פעמיים אם להתמודד. זה כרוך בסכנת חיים".
המצב כל כך חמור שחברות אבטחה מסרבות לבטח ראשי עיריות מאוימים. את אבו־מדיגם מאבטחת המשטרה כי אף חברת אבטחה פרטית לא הסכימה לקחת את העבודה הזו. "אחרי קביעת המשטרה שהאיום עליי גבוה מאוד, משרד הפנים העביר לעירייה תקציב חירום שנועד לשכור לי מאבטחים צמודים בבית ומאבטחים שילכו איתי לעבודה ולפגישות", אומר ראש העירייה, "אבל לא מצאנו חברה שמעוניינת בעבודה. כולם מפחדים".
בעקבות הבלגן שנוצר אחרי סיפוח בית העלמין של אל־עראקיב החליט ראש העירייה לרדת מהרעיון ולהשאירו מחוץ לשטחה של רהט. ההחלטה הזו התקבלה בסוף השבוע שעבר, ועכשיו מקווים ברהט שהרוחות יירגעו קצת. בינתיים שוטרי היס"מ עדיין מאבטחים אותו.
המליצו לנו ללכת לדבר גם עם מוסעב דוח'אן מנצרת, שמיד אחרי שהכריז כי הוא מתכוון להתמודד בבחירות לראשות העירייה, חטף צרור יריות על הבית בזמן שהתארחו בו חבריו לכיתה של אחד מילדיו למסיבת יום הולדת. למרבה המזל, אף אחד לא נפגע אז. אבל לא הספקנו לדבר איתו כי ביום שני בערב, לאחר שיצא מסוכת אבלים לא הרחק מביתו בנצרת, הוא נפצע בינוני מיריות שנורו לעברו ופונה לבית החולים רמב"ם.
אפקט אבו סנאן
במקום לדוח'אן המחלים מפצעיו ומתאושש מהטראומה, התקשרנו לד"ר הילאל ח'ורי מכפר יאסיף. ח'ורי, רופא מומחה לכירורגיה כללית, הודיע לפני קצת יותר מחודשיים כי הוא מתכוון לרוץ לראשות המועצה המקומית בכפר יאסיף. כמה ימים אחרי ההכרזה חטף צרור על ביתו. בסוף השבוע האחרון הוא הודיע על פרישתו מהמרוץ לראשות המועצה, ואל הודעת הפרישה שלו הצטרפו עוד חמש רשימות מקומיות שהתכוונו להתמודד. "זה אקט מחאתי שאני מקווה שיהדהד בכל הארץ", הוא אומר, "פרשנו מהמרוץ, ואנחנו גם קוראים לציבור למחות ברגליים ולא להגיע לקלפיות, פשוט לא להצביע, ולא רק בכפר שלנו. שהציבור במועצות ובערים אחרות יעשה כמונו וישאירו את המערכה פתוחה וריקה. אם המדינה לא רוצה לקחת אחריות על המצב במגזר, נראה אותה מתמודדת עם המצב שייווצר בחברה הערבית אם הכוחות הטובים לא יהיו בשלטון המקומי".
הפחד הכריע אותך?
"מי שאומר לך שהוא לא מפחד, פשוט מבלף. כל המגזר הערבי חי בפחד. זה כולל מועמדים בבחירות לרשויות המקומיות וגם אנשים פשוטים. החלטנו שזו הדרך שלנו לזעוק את הכאב ולהתריע שהגיע הזמן לטפל ברצינות באלימות הזו. תראה כמה ראשי רשויות וכמה מועמדים מאוימים וכמה מסתובבים עם אבטחה".
האקט הזה הוא ניצחון לעבריינים. הנה, ירו עליך כדי שלא תתמודד ובתגובה הסרת את המועמדות שלך.
"אני כמתמודד, אנחנו כחברה אזרחית, לא יכולים לעמוד בפני הגורמים האלו. מי שצריך לעשות את זה זו הממשלה, המשרד לביטחון הפנים, המשטרה, השב"כ, מי שזה לא יהיה. אנחנו טובעים בדם ולא מסוגלים להמשיך לחיות ככה. תבין, אני רופא כירורג, חי בשקט וברוך השם לא חסר לי כלום ברמה האישית. אבל נולדתי בכפר יאסיף וגדלתי בבית שהיה מעורב מאוד בפוליטיקה מקומית ובעשייה ציבורית. אבא שלי, פאוזי ח'ורי, היה ראש המועצה מ־62', אמא שלי, ויולט ח'ורי, הייתה ראשת המועצה מ־72' – האישה הראשונה בתפקיד הזה במגזר הערבי, ואם אני לא טועה גם האחרונה. טובת הכפר ותושביו זה משהו שגדלתי עליו. על זה דיברו אצלנו בבית. חרה לי המצב בכפר, שבחמש השנים האחרונות הידרדר מדחי אל דחי בכל הפרמטרים, ואמרתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להיכנס לפוליטיקה המקומית כדי לתקן את המצב יחד עם התושבים. חשבתי שמה שאני מייצג, הערכים שלי והתוכניות, הם הדרך הנכונה, אבל הפשיעה והאלימות פשוט קטעו את הרצון הזה, את החלום לשנות את המצב".
הופתעת כשירו עליך? נבהלת?
"יש מי שלא נבהל כשיורים עליו? כשחשבתי להתמודד בבחירות, לא אמרו לי שזה מה שיקרה. כשירו עליי בתחילת יולי הייתי לבד בבית עם הנכדים שלי. זה היה בשעת לילה מאוחרת, שאר המשפחה בילתה במסעדה. הקליעים פגעו בגדר הבית, בשער, חוררו את פח הרכב שלי. אנחנו שומעים יריות כל היום אבל כשזה מגיע לפתח ביתך זה מקבל משמעות אחרת. בטח שנבהלתי, גם הנכדים נבהלו".
ועדיין, חיכית קרוב לחודשיים עם ההחלטה. הרצח שאירע בשבוע שעבר, של המתמודד בבחירות בכפר השכן אבו סנאן, השפיע עליך בקבלת ההחלטה?
"ודאי שהאירוע באבו סנאן השפיע. אנחנו שכנים, כמעט כפר אחד, אין גבול פיזי בין שני הכפרים, ממש חיים אחד בתוך השני, משתתפים באירועים ובשמחות אחד אצל השני. זה אירוע שטילטל את שני הכפרים".
פעם ראשונה שיורים עליך?
"כן. ועכשיו כשהודעתי שאני לא מתמודד אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה. אני לא בנוי לזה, אני בן אדם נורמטיבי, איש עבודה, כירורג כבר מעל 35 שנה. זה מוזר בשבילי, אני רואה את הקליעים רק כשאני מנתח אנשים שנפגעו מירי".
