"מצטער", החשמלאי היווני אומר לרן, "אבל אני לא יכול להישאר איתה לבד בבית". לוקח לי זמן להבין על מי הוא מדבר. אני יושבת במטבח, שותה את כוס הקפה הטרי שרן הכין לי כדי להתחנף אליי, ומעלה עשן מרוב עצבים. משמונה בבוקר הוא מבטיח לי שעוד שנייה אנחנו יוצאים, שהנה הוא מפסיק לעבוד עם הבנאים ולוקח אותי לשחות בים. בינתיים עברו כבר שלוש שעות, ואני עדיין תקועה בדירה הזאת כמו עציץ רופא שיניים מתחת לניאון. כל שנייה נכנס בעל מקצוע אחר. זה מתחיל באינסטלטור, ואחריו מגיעים שני סבלים כבני 13 שסוחבים על הגב את המזגנים. בארץ הילדים האלו לא היו סוחבים מוצרי חשמל, אני חושבת, הם היו מבלים את כל אוגוסט בקייטנת הייטק־מדע־חלל ולומדים לתכנת בפייתון.
לחשמלאי היווני קוראים מיכליס, והוא גבר עם עיניים ירוקות שמצליח להיות גם שמן וגם שרירי במקביל, כישרון נדיר שהיה גם לטוני סופרנו. "אבל למה לא?" רן אומר לו, "אשתי תישאר פה עד שתסיימו להתקין את התנור, אני חייב לצאת להביא גבס". "לא, לא, לא", אומר מיכליס סופרנו ונראה ממש כועס, "אני לא נשאר איתה בבית לבד". כיוון שהוא מצביע עליי כשהוא מדבר, אני סוף־סוף מבינה שהוא מדבר עליי. רן הולך לדבר עם החשמלאי שעדיין מסרב להסתכל עליי. "מתברר שזה קטע יווני", הוא אומר כשהוא חוזר, "אסור לבעל מקצוע גבר להישאר לבד בבית עם אישה". "מה, הוא מפחד מתלונת שווא על הטרדה?" אני אומרת, "נו, באמת, הוא בא לפה עם העובד המתלמד שלו שהוא בערך בן תשע". "הוא טען שזה לא מכבד את האישה", רן אומר, "זה פשוט משהו שגבר לא עושה". אני מסתכלת על מיכליס, ופתאום אני נזכרת איך הוא הגיב כשהוא היה פה בפעם הקודמת והצעתי לו שמתישהו נזמין אותו על חשבוננו לטברנה הסמוכה. "אני לא הולך למסעדות אף פעם", הוא אמר, "אני מוכן לאכול אך ורק מהידיים של אשתי". "ואם אשתך לא הספיקה לבשל?" אמרתי לו כי ידעתי שאשתו בהיריון מתקדם וגם עובדת. "אין דבר כזה", מיכליס ענה, "האישה היוונייה מבשלת. אחרת הגבר הולך לאמא שלו, והיא כבר תנהל איתה שיחה".
לכאורה זה דבר קטן, אבל זה מתיישב לי על דברים צורמים יותר. כי יוון של התיירים? זו שנראית כמו גן עדן היפי וליברלי של תיירות בביקיני ברזילאי ובר חוף שמגיש סביצ'ה דג מתוחכם? היא אמיתית בערך כמו התפאורה של "מאמא מיה". מתחת לזה מחכה יוון של החיים האמיתיים, יוון העתיקה. השמרנית. למשל אלקטרה השכנה, שחקנית צעירה בעלת יופי שבור שניהלה חיים תוססים באתונה עד שגילתה שירשה את הבית הישן של סבתא שלה ומיד חזרה לקלמטה. יש לה בן זוג, כדורגלן שגר איתה בבית הישן. "הוא בן הזוג השני שגרתי איתו", היא אמרה לרן ערב אחד ופתאום נראתה מפוחדת, "אבל בבקשה אל תספר לאף אחד, גם ככה הם שופטים אותי שאני גרה עם גבר בלי חתונה, אז אם הם יידעו שהוא לא הראשון שלי? יוציאו לי שם ויאניס לא יציע לי אף פעם".
מתברר שככה זה, אם אתה לא גר באתונה אלא בעיר קטנה יותר, קצת תרגיש שאתה חוזר לשנות ה־50. וכן, יש בזה חן, מזמן לא הרגשתי כל כך צעירה, כל כך נשית. הגברים פה מחמיאים לי בגלוי, הם קמים לכבודי, מתנדבים לסחוב לי את השקיות, הנה עוד דבר לטובת יוון. הם כל כך הרבה פחות אייג'יסטים מישראל. אצלנו תקועים באובססיית עלומים שהיא בעצם אובססיית יצרנות קפיטליסטית, ופה הסבתות יוצאות לבלות עם הנכדים בני ה־20 שלהן בטברנות ב־12 בלילה, והנכדים צוחקים איתן וגאים בכל דקה שלהם עם מלכת המשפחה הכסופה. ואף היפסטר יהיר לא חושב שהבר שהוא יושב בו הוא של זקנים פתטים רק כי יושבת שם חבורה של גברים בני 60.
אז פה אני מרגישה עדיין אישה נשית של פעם, ומצד שני, יש משהו לא נעים בשמרנות המינית השיפוטית שאורבת לי מתחת. בשלב הזה אני עדיין חידוש אקזוטי שכל הזמן מברבר "אני מארץ הקודש", אבל מה יקרה כשהם יגלו איך נפגשנו בחטא? ועם כל הכבוד לחלום היווני, האם אני באמת רוצה לגור במקום שבו מגדירים אותי לפי כמה אני עדינה או מכינה מוסקה שראויה לגברים?
"המרפסות הקסומות האלו שכל כך התאהבנו בהן", רן אומר, "רק אחרי שאתה גר פה באמת אתה מבין שהן גם חרב פיפיות. שפה, בבלקון הפתוח, לא רק אוכלים אבטיח, גם מרכלים, משחירים, מטנפים על בחורה שהולכת לבד בלילה עם שלושה ידידים בנים".
את אף פעם לא חושבת על דברים כאלו כשאת בחופשה ומתחילה לפנטז, "אולי נקנה פה בית". שזה מה שקרה לנו ביום ההוא לפני שלוש שנים, כשישבנו על המרפסת העצומה בבית של בזיל, מהנדס יווני שעבד שנים בגרמניה והשכיר לנו דירת אייר בי־אנד־בי מהממת. בבית של בזיל הכל עבד פיקס, מכונת הקפה שהוא הביא מברלין, מקלחת הגשם היקרה שהוא התקין במו ידיו. עוד לא עלה על דעתנו אז שיוון יכולה להיות גם מקלחת קרה ותריסים שהרוח פותחת וטורקת.
כשאת באקסטזה של החופשה את משוכנעת שיום אחד פשוט תקומי ותעזבי את ישראל, תעברי לגור בבית אבן ציורי עם גפנים ובוגנוויליות על ההר, תגדלי מלפפוני ענק אורגניים בגינה. אני, למשל, לא חשבתי במוח האימפולסיבי ומופרע הקשב שלי על דברים כמו הבת שלי ומי יבשל לה קוסקוס כשהיא תחזור מהצבא אם אני אשב פה מתחת לסככת הענבים שלי כמו ננה מושקורי הפנסיונרית. ולא חשבתי גם על הבידוד, הרי אני לא בדיוק מסוג האנשים שיישבו עם בן זוגם בערבים, ידליקו אח ויתענגו על השקט. 30 שנה אני גרה בעיר גדולה, וזה קצת נמאס, אבל להחליף אותה בצלע הר שהדבר הכי מרגש שקורה עליה זה לידת עכוז של אחת מהעיזים?
ועדיין, חלק מהחלום הזה של התייר? הוא כן התגשם במציאות. יש פה בתי קפה מעולים, וגם די קשה ליפול פה על מנה לא טובה במסעדה. והשמיים? השמיים פה ענקיים וגבוהים מעליך כמו באפריקה, ואני מתה על איך שהאור נופל על הפנים שלי ומאפר אותם בגוונים רכים. ויש פה מרחבים ותחושת נדודים שאני מזמן לא מרגישה בארץ הצפופה שלנו, שבה אין משבצת אחת על החוף או פיסת מעיין שלא צריך להיאבק עליה בעצבים עם אנשים.
בקלמטה, למשל, עושים פגישות עבודה בים. רן כבר פגש ככה את המתווך שלו וגם את רואה החשבון. הם קבעו בחוף, הזמינו מאזטים ואוזו, ואז נכנסו למים, ופשוט עמדו בים החלק כמו שיש חצי שעה, וסגרו את כל הפרטים. ומצד שני, כשאתה גר פה, זה קצת מוזר שאין מעבדה נורמלית לסלולר שלא לוקח לה חמש שעות רק להצליח להוציא את הסים שלך החוצה. ויש את הכביש שהבטיחו לסלול ולא התקדם במילימטר כבר שנה, אותו דחפור עומד שם בלי לזוז, כנראה תקוע בדיאלוג סוקרטי עם החפיר.
"אני מתה מרעב", אני אומרת לרן בערב, "אז נבשל משהו", הוא אומר. כשהייתי בשלב התייר המפנטז חשבתי שכל ערב ייראה כמו הערבים שלנו בחופשה, נצא לטברנה מדהימה ולא נחשוב על המחיר של המוסקה. בפועל, מהרגע שנהיה לנו בית ביוון, לא אכלתי פעם אחת צזיקי. גם לא סלט יווני, שהתושבים פה קוראים לו חוריאטיקי. אנחנו נועלים כפכפים ויורדים אל הסופר השכונתי. מבזק מהיר של מחירים - קילו עגבניות - 2.15 יורו, קילו ענבים שעולים בארץ 40 שקל - 2.55 יורו. ונכון, נהיה יותר יקר ביוון, כולם אומרים את זה. ועדיין, זה כיף לקנות בסופר ענקי, מסודר, מטופח כמו מוזיאון, יסלחו לי הסופרים בארץ שפשוט נראים לאחרונה כמו תחתית לחה ומטונפת של כלוב אוגרים. ואיזו תחושת חופש ופשטות זו לתת 200 שקל לקופאית ולקבל המון שקיות מפוצצות בכל טוב.
"טיקניס (מה שלומכם) רן ודנה?" סוטיריה השכנה ממול שואלת כשהיא רואה אותנו חוזרים הביתה. אחר כך היא מגיעה למרפסת הרחוב שלנו עם דיפלה תוצרת בית. אני אפילו לא אוהבת דיפלה, בצק מגולגל עם אגוזים וטונה דבש, שצריך שיקום פה ולסת אחרי שאוכלים אותו, אבל אני כן מאוד אוהבת את יחסי השכנות האלו. כשאלקטרה השכנה חזרה מהכפר היא נתנה לנו חמש ביצי משק חומות, והשכנה הגרמנייה ממעלה הרחוב העניקה לרן עציץ בזיליקום ענק לכבוד המעבר. זה מזכיר לי שלפני כמה חודשים עברו לגור בבניין שלנו בתל־אביב שכנים חדשים. יום אחד רן פגש את הגבר בכניסה לחניה. "ברוכים הבאים", הגבר הנחמד שלי השתפך. הגבר נתן בו מבט אורבני קריר, הצביע על המכונית שלנו ואמר, "אתה חונה בולט, וזה מפריע לי להיכנס".
משהו לא טוב קרה לישראל. מרוב שכל הזמן לוקחים מאיתנו כסף, מסים וגם את האמון שלנו במנהיגים, הפכנו לקמצנים רגשיים. כל אחד מגן על מה ששלו, מתנהג כמו היחיד שממהר לעבודה החשובה שלו בכביש. התגעגעתי כל כך למה שאני מרגישה בשכונה הערב. כאילו שהכל חמים ופשוט, ואני סתם עוד בן אדם מתחת לירח ששואלים אותו מה שלומו ומעבירים לו חתיכת מלון. "מחר בבוקר ניסע למאני ונשחה בחוף שלנו", רן אומר, ואף על פי שבדרך נצטרך לעצור במוסך ובחנות האלומיניום, כי ככה זה כשאתה תושב, לא הכל זה מרגריטות על החוף ובריכות אינפיניטי, אני אומרת "יופי, חלום". ×
30 שנה אני גרה בעיר גדולה, וזה קצת נמאס, אבל להחליף אותה בצלע הר שהדבר הכי מרגש שקורה עליה זה לידת עכוז של עז?
