בנובמבר 1992 פגש הגורל את עידן קלימן והפך את חייו. הוא היה בן 19 וחודשיים, לוחם בגדוד רותם של גבעתי, כשנפצע אנושות בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה. "הכדור חדר מכתף לכתף, חתך את כל בית החזה", הוא מתאר. כשהתעורר בסורוקה גילה שהוא משותק מהחזה ומטה. מבית החולים השתחרר אחרי ארבעה חודשי אשפוז ושיקום, ומאז הוא מרותק לכיסא גלגלים.
את אגף השיקום של משרד הביטחון הוא מכיר עוד מהבית. "אבא שלי נפצע קשה מאוד במלחמת יום הכיפורים, במעוז בודפשט", מספר קלימן. "כדור פגע בו באותו מקום כמוני, רק שהוא לא נותר משותק. בהמשך אפילו חזר לשרת במילואים. לאורך השנים הוא סיפר מה עשו לו ולחבריו בוועדות הרפואיות, איך צרחו עליהם: 'אתם רוצים לגנוב?' לשמחתי, היום אנחנו לא במקום הזה".
קלימן, בן 50, עורך דין במקצועו, מכהן כבר ארבע שנים כיושב ראש ארגון נכי צה"ל. במסגרת תפקידו הוא מייצג כ־60 אלף נכים של מערכת הביטחון על זרועותיה השונות – גברים ונשים, לוחמים ושאינם לוחמים, אלה שנפצעו בגופם ואלה שנפשם מצולקת.
במשמרת שלו עלתה לסדר היום מצוקתם של נפגעי הפוסט־טראומה. זה קרה ב־12 באפריל 2021, יממה לפני ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. איציק סעידיאן, לוחם גולני שהוכר כנכה צה"ל פוסט־טראומטי על רקע האירועים הקשים שחווה בקרבות צוק איתן בסג'עיה, הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח־תקווה במחאה על הטיפול בו ועל היחס כלפיו. הוא נפצע אנושות ורק כעבור שנתיים, אחרי הליך שיקומי מורכב, שוחרר מבית החולים.
מעשהו של סעידיאן עורר גל מחאה של נכי צה"ל נגד אגף השיקום, והוביל לכינונה של רפורמת "נפש אחת", שנועדה לשפר את איכות הטיפול בהם בדגש על נפגעי הפוסט־טראומה, שהיא מהנכויות הקשות ביותר לאיתור ולאבחון. בעקבות הרפורמה הוגדל תקציב אגף השיקום מ־3.6 מיליארד שקל לכ־5.5 מיליארד, אך במקביל זינק מספר התביעות להכרה כנכה צה"ל על רקע פוסט־טראומטי. אם בשנת 2020 כולה הוגשו לאגף השיקום כ־570 בקשות, הרי שמתחילת 2023 הוגשו כ־2,500 בקשות דומות, והשנה עדיין רחוקה מלהסתיים.
באגף השיקום מייחסים חלק מהזינוק בכמות הבקשות לסדרת הדרמה "שעת נעילה", שתיארה את קרבות הבלימה ברמת הגולן והציפה את הטראומה אצל רבים מבוגרי המלחמה ההיא. "יחידות שלמות, שאנשיהן התביישו ולא דיברו מאז 73', התאגדו והגישו יחד בקשות להכרה, עם כל העדויות והחומרים הנדרשים", סיפר גורם באגף השיקום. "אלה אנשים שראויים לכל טיפול וסיוע, ואנחנו שמחים שאנחנו יכולים לעשות זאת". היו גם לא מעט לוחמים לשעבר שנחשפו לקמפיין של משרד הביטחון על אודות הרפורמה, זיהו על עצמם את הסימנים לפוסט־טראומה, ופנו אף הם בבקשה להכרה.
אלא שהשבוע נחשפו ב"ידיעות אחרונות" עדויות של עובדי אגף השיקום על כך שישנם מי שמנצלים את המצב כדי להרוויח על חשבון הקופה הציבורית, וחמור מכך – על גבם של אותם לוחמים שבאמת זקוקים לטיפול וראויים לקבל אותו אך נדחקים תחת העומס העצום שמוטל על עובדי האגף.
"רוב הלוחמים מתביישים", סיפר גורם בכיר באגף השיקום. "כשהם צריכים להילחם על מה שבאמת מגיע להם, הם לא אקטיביים. דווקא אלה שצועקים, רובם לא לוחמים, מגיעים ומקבלים קצבאות שיכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים בחודש. משלמים להם כדי שיפסיקו לצעוק ולאיים. נולדה שיטה חדשה: מאיימים על העובדות הסוציאליות – 'אם לא תיתנו לי, אני אפגע בעצמי', 'אם לא תיתנו לי, אלך לתקשורת', ואז הנהלת המשרד נבהלת ומאשרת בקשות חריגות". הפרסום עורר סערה בקרב נכי צה"ל עד כדי איומים על עובדי אגף השיקום וחילופי האשמות קשים.
"50 שנה היו שערי אגף השיקום סגורים", מתייחס קלימן לדברים. "פשוט התעמרו באנשים. התפיסה הייתה: 'בגלל שניים אני לא אתן ל־200'. זה לא מקובל עליי. אני רואה בחומרה רבה שיח מאיים, אבל החיים של ילדים כמו אור דוניו או בר כלף ז"ל (צעירים ששירתו כלוחמים בחטיבת כפיר ושלחו לפני כחודש יד בנפשם, אחרי שלא קיבלו הכרה כנכי צה"ל פוסט־טראומטיים) הם יקרים. היה צריך למנוע את זה.
"אנחנו הסרנו חסמים והורדנו את מחסום הבושה אצל נפגעי פוסט־טראומה. בעיניי, מה שקורה היום זו לא אינפלציה, זה יישור קו. אם נראה שאחוז בקשות השווא עולה – אנחנו נהיה הראשונים שנדרוש שינוי מדיניות. הסכר לא נפתח יותר מדי. עדיין יש יותר נפגעים שמגיע להם ולא מקבלים, מכאלה שלא מגיע להם ומקבלים. כל מערכת רווחה לוקחת בחשבון שיש טרמפיסטים. צריך לוודא שהטרמפיסטים לא ישתלטו על האוטו".
יכולים לסחוב את כולם
קלימן, יליד ירושלים, נשוי לשירי ואב לשניים, בן 23 ובת 10. אחרי פציעתו עבד בתחום ההסברה בקונסוליה הישראלית בלוס־אנג'לס. כשחזר ארצה למד משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, ואז יצא לטיול בארצות־הברית ובאוסטרליה, "לבד, על כיסא גלגלים, בלי מלווה".
את פעילותו בארגון נכי צה"ל החל ב־2004, בהתנדבות. "הייתי יו"ר ועד המשותקים בארגון. ב־2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה, התנדבתי במחוז תל־אביב של הארגון וסייעתי בקליטת פצועי המלחמה. היו מעל 500 פצועים בתל השומר. זה עורר אצלי אנרגיות מטורפות בגוף וקסם לי הרבה יותר מהשוק הפרטי. התחלתי לעבוד בייעוץ משפטי בחצי משרה בארגון. חשבתי שזה זמני, אבל נשאבתי".
אתה נפצעת בלחימה, גם אביך, אבל על פי הערכות אגף השיקום, רק רבע מנכי צה"ל הם לוחמים.
"לקראת ועדת גורן (ועדה בראשות השופט בדימוס אורי גורן, שהוקמה ב־2009 כדי לבחון מחדש את הקריטריונים לזכאות באגף השיקום) ערכו באגף השיקום מעין פאי שפילח את נכויות צה"ל וקבע ששליש הן כתוצאה מתאונות, שליש כתוצאה ממחלות ושליש בלבד כתוצאה מפעילות מבצעית. הגעתי לכותבת הדוח הזה והצגתי לה ארבע שאלות. 'שני טנקים שהתנגשו באימון ברמת הגולן, זו תאונה או פעילות מבצעית?' גם לקצינים בכירים שהצגתי את השאלה הזו היה ברור שזו פעילות מבצעית, אבל היא ענתה לי שבדוח זה סווג כתאונה. המשכתי לשאול: 'האמר צבאי שנסע בפטרול והתהפך על גבול לבנון – פעילות מבצעית או תאונה?' בדוח זה סווג כתאונה. גם כששאלתי על שלושה טייסי קרב שחלו במלנומה מקרינה מהחופה, נדהמתי לגלות שזה סווג בדוח כמחלה. כך גם לגבי נכה ממלחמת יום הכיפורים שנותרו רסיסים בכל גופו. לפני כשנתיים שניים מאותם רסיסים שנותרו בריאותיו גרמו לו לדלקת כרונית, והנכות שלו הוחמרה. הסיווג שלו נקבע לפי ההחמרה האחרונה: דלקת ריאות, כלומר מחלה. כששאלתי אותה מדוע סיווגה כך היא השיבה לי כי אלה ההנחיות שקיבלה. בעקבות זאת הדוח תוקן. לפי הנתונים שלי, 65־70 אחוז מנכי צה"ל הם לוחמים".
בעקבות הפרסום ב"ידיעות אחרונות" מתחזקת הדרישה לעשות הפרדה בין מי שנפצעו בפעילות צבאית, כמו לחימה או אימונים, לבין כאלה שנפגעו בסקי מים בחופשה, במשחק כדורגל בשבת, בקטטה בדיסקוטק או בעבודה אזרחית שנעשתה ללא אישור מצה"ל. מה דעתך?
"אני אומר באופן חד־משמעי: עריק או כל חייל שפועל בניגוד לפקודות הצבא ומסכן את עצמו ביודעין, לא צריך להיות נכה צה"ל. אבל מלבד המקרים האלה, כל חייל הוא רכוש צה"ל. לאורך כל שירותו, בצבא ובחופשה, הוא נמצא תחת חוק השיפוט הצבאי. הוא לא יכול לשבות. דיני עבודה לא חלים עליו. לא ייתכן שאם קורה לו משהו, פתאום תעביר אותו לתחום האזרחי.
"בסוף, ממשלת ישראל קובעת מי יהיה מוכר כנכה צה"ל", אומר קלימן. "אבל לפני שעושים איזשהו צעד, תשאלו את צה"ל מה טוב לו. את שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אכ"א, ראש מחלקת נפגעים. בוועדת גורן כולם היו נגד הפרדה כזו. צריך להסתכל על זה לא מהמקום התקציבי, אלא מהמקום של מה ראוי להיקרא צבא העם. זה צריך להיות דיון חברתי ולא כלכלי. שייתנו לצבא להחליט.
"לדעתי, הפרדה בין דם לדם תפרק את צה"ל מבפנים. החלה של סעיף מבדיל כזה תפגע אנושות בצה"ל. אני, כלוחם, מאמין שבמסגרת הארגון שלי אני יכול לסחוב את כולם על הגב, לטפל בכולם. בעיניי לכולם מגיע, למעט במקרים של התנהגות רעה. אנחנו, כארגון, נטפל בכל מי שהממשלה תחליט שהוא נכה צה"ל".
ברור שהאינטרס שלך הוא שיוכרו יותר כנכי צה"ל והארגון שאתה עומד בראשו יגדל.
"אין לי אינטרס להגדיל את מספר החברים. תסתכלו כאן מסביב אצלי בלשכה. אין תמונה של נשיא המדינה או של ראש הממשלה. יש רק תמונה של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שהקים את ארגון נכי צה"ל. הפוליטיקאים לא פראיירים. אין לי כאן ועד עובדים. זה לא שאם עידן אומר משהו, אז כל נכי צה"ל מצביעים".
על רקע ריבוי ההתאבדויות בתקופה האחרונה נפגש השבוע קלימן עם אנשי לשכת ראש הממשלה והעלה בפניהם מספר נקודות. "בעקבות 'נפש אחת', כל נושא הפוסט־טראומה עבר קפיצה משמעותית מאוד, ולאגף השיקום יש מחסור אדיר בכוח אדם", הוא מציג את הנקודה הראשונה. "אם נציבות שירות המדינה לא תשחרר להם תקנים – ומהר – הם לא יוכלו בחיים לסגור את הפערים. כבר היום, על כל עובדת שיקום יש אלף נכים. זה בלתי אפשרי. דרשנו כבר הכפלה של מספר עובדי השיקום. אישרו 270 תקנים, הגיעו רק 60. צריך לפחות עוד מאה עובדי שיקום לאגף, לא אנשי מטה, אנשים שנוגעים בנכים.
"אנחנו רוצים גם שתאומץ פרשנות מרחיבה לתופעה של פוסט־טראומה, ושזה ייעשה תחת פיקוח היחידה לתגובות קרב, שגם לה צריך להוסיף עוד תקנים. בנוסף, כדי למנוע מפוסט־טראומטיים את הייסורים ואת הקושי שבהמתנה, צריך לקצוב פרק זמן של בין מאה ל־120 יום עד לסיום ההליך ומתן התשובה בעניינם".
והוא ממשיך: "מרגע הגשת הבקשה צריך להיות מעקב אקטיבי אחרי כל מגיש, עם מיפוי רמת האובדנות שלו. צריך להיות מעין 'צוות התערבות' נפשי שמוכן מיד בהקפצה להגיע לכל פוסט־טראומטי בארץ. וגם למי שמקבל תשובה שלילית והוא לא מוכר צריך לדאוג. אסור לתת לו ליפול בין הכיסאות. צריך לחבר אותו מיד לאיש קשר מתאים בביטוח הלאומי, שיסייע לו ויקלוט אותו שם. מי שטיפל בו באגף השיקום, חייב להיות אחראי על ביצוע העברה מסודרת".
הזרזיף הפך לצונאמי
יזהר דוד (53), איש שב"כ ותיק בעברו שמוכר כנכה פוסט־טראומה, הקים ב־2019 את עמותת "שותפות מגן ישראלית", העמותה הגדולה ביותר להלומי קרב. "ברור שמבחינת לגיטימציה והסרת מחסום הבושה, אפקט סעידיאן והסיקור התקשורתי שהגיע אחריו, הביאו רבים וטובים שההכרה והטיפול מגיעים להם", הוא אומר, "אך לצד זאת התפתחה תופעה נבזית. אנשים שראו כי טוב, שמעו על ההטבות, מנצלים את המצב ומנסים להסתנן. אני מזהה את הגל הזה, שהתחיל כזרזיף ועכשיו הוא כמעט צונאמי. אני יושב בוועדות של העמותה ומזהה מי מנסה לרמות. חייל שסבל מקור בלילה באוהל, לא מפתח מזה פוסט־טראומה, גם לא מחסנאי שנבהל מאיזה צפצוף אזהרה במחסן. פוסט־טראומה מתפרצת כתוצאה מאירוע דרמטי, מאז'ורי, מסכן חיים. וגם אז – היא לא תתפרץ אצל כל אחד".
