כל מי שאי פעם הכיר את ברנר, כתב עליו זיכרונות, שנאספו לשני כרכים, שהם היום חלק מחייו ומיצירתו. ובכל זאת, מדי פעם מתגלה פרט נוסף, מנקודת ראות בלתי צפויה, של אדם מן הצד, שמוסיף, במכתב אישי, לפי תומו, קו נוסף לדמותו. עדות זו, ללא מרחק, מחזקת את מאפייניו של ברנר כפסימיסט מושבע וכאיש תמים וישר מאין כמותו.
לאחרונה נתגלה ב'גנזים' מכתב בן ארבעה עמודים, בעברית משובחת, שכתב אהרן פרנקל, מ"ירושלים, יום השני לחג המכבים תרע"ג" (6.12.1912) אל "חברי הטוב והיקר" דניאל פרסקי בניו־יורק. הנמען, דניאל פרסקי (1887־1962), סופר, עורך ופובליציסט, מוכר לחוקרי הספרות והעיתונות העברית באמריקה, לרבות אִמרתו: "עבד לעברית אנכי עד נצח". הוא העריץ את ברנר מנעוריו, וסייע לו ככל יכולתו. לא כך אהרן פרנקל, שהוא כמעט אנונימי ונזכר באקראי בחטף פה ושם, תוך טעויות בפרטי חייו. מתברר, שהיה אדם מעניין ורב־פעלים.
אהרן פרנקל (1885־1941) נזכר בעיקר בספרו של משה פלאי 'התרבות העברית באמריקה' (תשנ"ח/1998), כמי שהיה "סופר ועיתונאי, שימש עורכו של השבועון 'האומה'... היה עוזרו הראשי של י.ד. ברקוביץ בעריכת 'התורן'". מהידיעה על מותו משבץ לב ברחוב בניו־יורק, בן 55, ב'הארץ' וב'הבוקר' מיום 16.1.1941, נלמד, שהיה "מאנשי הלגיון היהודי בארץ ישראל במלחמת העולם הקודמת". הוא נולד במחוז וילנה (ליטא) והגיע לארה"ב כנער (1903). ב־1913 עלה לארץ, וחזר לארה"ב לאחר שנתיים. ב־1918 הגיע שנית לארץ ישראל, הצטרף ל"גדוד העברי" וחזר לארה"ב לאחר המלחמה (זלמן רייזן, לקסיקון).
מכתבו מירושלים, זמן קצר לאחר שהגיע מארה"ב, חשוב להבנת התנאים הקשים בארץ, ולהתלבטות אם להישאר בה: "נקל לך להבין כי עדיין עוד לא התבססתי בארץ־חמדתנו. וקשה מאוד ההתבססות פה כקריעת ים סוף". תחילה חשב לרכוש "איזו כרם" אבל עד מהרה התברר לו שלא יוכל להתפרנס ממנו. הוא עדיין אינו בטוח "אם יש עתיד ממשי לפני פה בארצנו. גמרתי בלבי להשאר בארץ־ישראל שנה או מחצה", ורק אחרי ש"אלמד ואדע את תנאי הארץ לפרטיה... כי אז הנני ארצי־ישראלי לצמיתות". בינתיים, כפי שהעיד במכתבו, הוא מתפרנס "בדוחק ובצמצום" ממתן שיעורים באנגלית. עיתוני יידיש בארה"ב שבהם השתתף, אינם משלמים!
בארץ הכיר פרנקל לא מעט סופרים ואנשי ציבור, בהם גם את ברנר, והיה מעורה בחיים התרבותיים בארץ, כמו גם באלה העבריים בניו־יורק. הוא היה הנציג של כתב העת העברי 'התורן' שתוכנן להופיע בארה"ב (1914־1925), על ידי הסתדרות 'אחיעבר', ועשה מאמצים רבים כדי לגייס ל'התורן' את סופרי ארץ ישראל, לבקשתו של דניאל פרסקי שהיה אחד מעורכיו: "באתי בדברים עם רוב הסופרים שבירושלים וכמעט כֻּלם הבטיחו לי את השתתפותם. לברנר אין עכשיו כלום מן המוכן, אבל כיוון שיהי לו, הבטיחני שלא יחמיץ זה ת"י [תחת ידו] וישלח ל'התֹרן'". בסופו של דבר ברנר לא השתתף בו. שמות נוספים שמזכיר אהרן פרנקל הם: עגנון, ר' בנימין, ק.ל. סילמן, אורלוף, בן אב"י משה סמילנסקי "והסופר הצעיר ווייץ ("בן פורת")".
ברנר מטיל עליו תפקיד: "בְּרֶנר בקשני להודיעך בשמו כי שלח אליך חמישים אקז [אקזמפלרים. עותקים] של המאסף 'בינתים' וחמישים אקז. של החוברת 'בבית המרפא'. את כסף פדיונם תשלח ליפו". 'בינתים' היה קובץ ספרותי, שהופיע בתרע"ג/1913 שערך ברנר אבל שמו של ר' בנימין נקרא עליו, ו'בבית המרפא', הוא סיפור של אהרן ראובני, שברנר הוציא לאור, באותה שנה, כחוברת נפרדת וכנראה גם תירגמוֹ מיידיש. אין לבלבל אותו עם 'בבית המרפא' של דוד פוגל (1928). המטלה שהטיל עליו ברנר, מעידה על הקִּרבה ביניהם, ועל מהימנותו בתיאור אישיותו בפני ידידו שידע שהוא ממעריציו:
"ברנר וסגנונו אחד הם. כסגנונו הוא עושה רושם מדכא על האנשים הרואים אותו ונכנסים עמו בשיחה. את הכל הוא רואה שחור על גבי שחור. הוא אוכל הפסימיות. ולא רק החושך שחור לגבי דידו כי אם גם מה שאנו קוראים אור כשהאור הזה מסתנן דרך משקפיו השחורות [כך במקור] הוא נעשה לצל. הפתגם 'הסגנון הוא האדם' נתקיים לגבי ברנר במלואו. ובאמת איש מדוכא הוא. הוא יושב כל הימים לרבות גם חלק גדול של הלילות באוהלה של תורה. את פרנסתו הדלה הוא מוצא בדוחק גדול מן הספרות העברית. 'לחם צר ומים לחץ' זהו כמעט לא מליצה ולא הגזמה לגבי אופן מחייתו של ברנר עד כמה שאני נוכחתי. עוד בקיץ העבר הגיד לי שהוא חושב לנדוד לאמריקה לבקש שם פרנסה מההוראה העברית. אנוכי הסברתי לו את הקושי בעוד איש כמוהו בעניין זה, שבחיצוניותו אינו מהודר כלל וכלל ועושה רושם קשה על כל רואיו. ובאמריקה החיצוניות הרי העיקר! דבריי כפי הנראה נכנסו אל ליבו ומאז אינו מזכיר לי מאומה על דבר זה. תמימותו וישרנותו של ברנר הן למעלה מכל גבול. כמעט שלא נזדמן לי להיפגש עם איש תמים וישר כמוהו. מטעמים אלה, כפי שנודעתי, אינו רוצה לקבל שום משרה ציבורית פה. וכל עניין ציבורי יהיה יותר אידיאלי, כידוע, אינו נקי לגמרי מנרגנות, פוליטיקה, וכו'. וכל הדברים האלה הלוא הם כל כך זרים לרוחו! התרגום של 'החטא ועונשו' מונח אצלו כאבן שאין לה הופכין זה יותר מחצי שנה משום חסרון מו"ל. הוא הגיד לי שלוּ לקחה עליה אגודת 'אחיעבר' בניו־יורק להוציאו כי אז היה מוסר לה את הזכות בתנאים היותר נוחים. אולי אפשר הדבר בעד 'אחיעבר' להוציא זה מן הכוח אל הפועל?"
ברנר אכן תירגם את הרומן של דוסטויבסקי: 'החטא ועונשו', שפורסם לאחר מותו, בהוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ד/1924. אגודת 'אחיעבר' הייתה חלק מהתנועה העברית באמריקה, שגם הוציאה ספרים ומאספים. המשכו של המכתב מגלה את התערותו של הכותב בחיים התרבותיים בארץ ישראל.
תודה לאדיבה גפן מנהלת 'גנזים' על שהביאה מכתב זה לידיעתי, ולעודד מנדה־לוי על עזרתו. •
