יש משהו שמדליק את היצירה והביצוע כשאת חוברת למישהו.
עכשיו אני מוציאה את האלבום ה־25 שלי, שמבוסס על שיתופי פעולה כי אני מרגישה שהם לוקחים אותי לקצוות, במובן הטוב. עצם המפגש עם עוד אמנים מוציא ממני דברים שלא ידעתי שאני יכולה לעשות, זה מציף משהו. לאורך השנים עשיתי שיתופי פעולה והם לא הגיעו לתקליט או לדיסק. אז קיבצנו אותם עכשיו למארז אחד. יש שם שיתוף פעולה עם הגבעטרון, עם דנה אינטרנשיונל, ליאור נרקיס, עמיר בניון, מיקיאגי, שמעון בוסקילה, נועה קירל. נורא מעניין לפגוש את האנשים האלה בחיים. לרוב מתגלים אנשים מאוד נחמדים, בלי משחקי אגו.
7 צפייה בגלריה
(צילום: שי פרנקו | סטיילינג: עמית גואטה, בגדים: מארק קיין, איפור: הלן אמויאל, שיער: דקל בן ציון)
עם דנה היה מאוד נעים, צחקנו המון. "כשהגברים רוקדים" זה שיר מדליק מטבעו וממש רקדנו באולפן. עם ליאור נרקיס הקלטתי את השיר "ישראל שלי", ריקוד ההורה הרשמי של יום העצמאות ה־70. יום אחד הנכדה שלי בת החמש באה מהגן ושרה את השיר הזה, וזה ממש הדהים אותי שהם לומדים אותו. על השידוך עם עמיר בניון אחראי האמרגן המשותף שלנו, אודי דבוש. הוא גישר על הביישנות של שנינו. אני אדם ביישן מטבעי, ומתברר שגם עמיר. שני ביישנים נפגשו, וזה לא ייאמן איך המפגש עצמו היה נורא טבעי. הוא אמר שהוא כתב את השיר הזה בשבילי וזה מאוד ריגש אותי. אני תמיד מתחברת קודם כל לטקסטים, והטקסט שלו מאוד דיבר אליי. הוא שר אותו בדרכו, אני בדרכי ושתי הדרכים חיות זו לצד זו.
עם מי היית רוצה לשתף פעולה ועוד לא יצא לך?
אוי, עם המון. עם ריטה, עם ואלרי חמאתי, עם חנן בן ארי. אני לא יודעת אם הוא שר עם בנות.
הנוסטלגיה ואני לא חברות.
מטבעי אני אדם שמסתכל קדימה. אין לי את השריר של התרפקות נוסטלגית. זה באמת לא מדבר אליי וגם שומר עליי ממוקדת מטרה. גם כשמשהו מצליח וגם כשמשהו לא מצליח, אומרים נקסט וממשיכים הלאה. אז במובן הזה התערוכה החדשה סביב הקריירה שלי מעמתת אותי עם דבר שלא מתקיים ביום־יום שלי - הסתכלות אחורה. לצד רפי וזאנה, אוצר התערוכה, ושלומי לאופר מהצוות שלי, יצאנו לטיול בארכיון הפרטי שלי והמפגש הזה עם רגעים משמעותיים מכל כך הרבה שנים של עשייה היה טיול נחמד. בסופו של דבר כל הזיכרונות האלה הם מרגעים טובים, מחוויות מעניינות, מנסיעות בכל העולם, ממפגשים אישיים ומקצועיים שהשאירו עליי רושם. ויש גם משהו בהסתכלות מזווית חיצונית - דרך העיניים של אוצר התערוכה - שנותן פרספקטיבה, מאפשר לי להסתכל רגע על עצמי מהצד ולהגיד: את בסדר.
“ירדנה ארזי” לא נכנסת הביתה.
הנכדה שלי רואה שעוצרים אותי ברחוב ורוצים להצטלם איתי. אנחנו מגוננים עליה מפני זה. כשאנשים מתחילים לספר לי את סיפור חייהם ואיפה הם פגשו אותי אני ישר מחבקת אותה, זה עוצמתי אז אני לא רוצה שזה ישפיע עליה. זו גם הייתה האג'נדה שלי עם הבת שלי, אלונה, לאורך השנים. תמיד נורא הפחיד אותי שהיא תהיה בצל שלי והיה לי חשוב שזה לא יקרה, שהיא תגדל חופשייה בלי תסביכים.
אלונה נולדה בשנת 86' ממש לתוך הפיק של הקריירה שלי, והייתה לי אג'נדה ברורה שאני את העבודה שלי עושה, אבל משתדלת עד כמה שניתן להפריד בין הבית לעבודה. רציתי שהאישיות שלה תהיה הדבר החשוב בבית, שהיא תהיה הדבר שסביבו אנחנו מתנהלים. הייתי עסוקה בהקלטות, ובעלי ואני היינו שומעים באוטו את השירים, אבל לא רציתי שזה ייכנס הביתה. אותו דבר עם הנכדה, כמה שפחות התעסקות בזה.
אבל את מבינה? בסוף הגננת משמיעה את השיר שלך בגן.
בדיוק! אז כדי להכניס לפרופורציות, ישר נראה קליפ של נטע ברזילי, אנה זק ונועה קירל.
השיר "הביתה" נוגע לאנשים בעצב הגעגוע.
ב־2014 שאלו אותי אם אני מוכנה להופיע עם הגבעטרון. אני זוכרת את ההתרגשות הזו, כי הגבעטרון בשבילי היו בעצם סוג של אוטופיה ישראלית. גדלתי על השירים שלהם והמפגש איתם מאוד ריגש אותי. מתברר שהאינטואיציה שלי הייתה נכונה, כי זה ריגש גם את הקהל. נוצר מופע מאוד מצליח שרץ שלוש שנים וחצי עם מאות הופעות. הרגשתי שם בבית. עלינו עם שבעה נגנים על הבמה וזה נתן איזה טוויסט אחר. היה פחות ניחוח חציר ומשהו יותר עכשווי. אנשים הרגישו שהם חוזרים הביתה. היה בזה משהו מרגש, מטלטל, אנשים בכו. זה נגע להם בעצב של הגעגוע לחלום הישראלי.
במקור השיר נכתב בגלל מלחמת לבנון. אהוד מנור כתב לי את השיר כשסיפרתי לו את הזוועות שראיתי בהופעות שלי בהרי השוף. השיר קרא לחיילים לחזור מלבנון ויצר ויכוח ציבורי. ב־2003 ביקשתי מאהוד לכתוב בית נוסף לשיר ואז הוא כתב את הטקסט הכי נוקב שיכול להיות, טקסט כל כך עכשווי: "השנים חולפות, השנים קוטפות, ואנחנו לא מצאנו עוד מנוחה / דור הולך ובא, הלחי רטובה, ובוכה דמעה רטובה כמו קוראת הביתה, הביתה, באה עת לחזור מסוף דרכים, מריב אחים, אל תוך אותו מקום בלב… שמרי ארצי שלי שברי חלום ישראלי". העיבוד של אורי זך לשיר הזה רק מעצים את המילים. אני גם מתכוונת אליהן מאוד כל הופעה, ככל שהמצב מידרדר אני מתכוונת אליהן עוד יותר.
הפחד ממה שקורה כאן גדול מהפחד להתבטא.
מה שקורה במדינה מאוד־מאוד מפחיד ומתסכל אותי. מצד שני אני מגלה את הכוח האדיר של ההפגנות, פתאום איזה כוח אדיר מתפרץ שם וזה מרחיב את הלב. מרחיב את הלב שאנשים יוצאים לרחובות ככה. זה פנטסטי. העם מגלה את עצמו, את האחדות ואת העוצמות שלו. "עוד נגיע" ו"לא נעצור" הפכו לשירים במחאות. כן, הלכתי להפגנות. אני באה כאזרחית שאכפת לה. כשאנשים מזהים אותי הם אומרים "תודה" ואני עונה, "תודה לכם, מה תודה לי?"
כי לא מעט אמנים חוששים לנקוט עמדה, להתבטא פוליטית.
אני יכולה להבין אותם. אף אחד לא נהנה ממכונת הרעל ואף אחד לא רוצה להיות שק חבטות. אמנים הם לא פוליטיקאים. לפוליטיקאים יש עור של פיל ואמנים לא קורצו מהחומרים האלה בכלל. אני צולמתי בהפגנה וחטפתי. קיבלתי הודעות מאוד מרושעות ברשתות. מאוד. זו חוויה מאוד קשה, יש בזה משהו מאוד מפחיד כי את קולטת את האנרגיה המתלהמת, השלילית. אבל הפחד ממה שקורה פה גדול יותר. אני מאוד חוששת. אני לא כל כך מבינה לאן אנחנו הולכים. יש טרלול כללי שאת חושבת שהגענו לתחתית, וכל פעם מגלה שהתחתית עוד רחוקה כי כל יום צומח פה עוד משהו מטורף. עד לאן זה יידרדר?
אף אחד לא ייקח ממני את הפטריוטיות.
במשפחתי כולנו בעלי דרכונים אירופיים אבל לא עולה בדעתנו לעזוב. אנחנו ישראלים מכף רגל ועד ראש. המשפחה שלי שילמה מחיר גבוה מאוד על עצם היותה ישראלית - גם המשפחה של אמא שלי וגם של אבא שלי. שילמנו בדם וגם כולנו היינו בצבא. כל המשפחה שובצה ביחידות קרביות, אפילו הבת שלי הייתה קרבית ואף אחד לא ינכס לעצמו את הפטריוטיות. לאף אחד אין זכות לקחת ממני את הדבר הזה.
גובה העיניים הוא הגובה הנכון.
אני ביישנית. זה מבנה אישיותי. כשלמדתי פיתוח קול אצל רחל הוכמן האגדית, תמיד הייתי אומרת לה, "תסגרי את כל החלונות, שלא ישמעו אותי כל השכנים". היא אמרה לי, "מכל התלמידים שלי, שרוצים שישמעו אותם בכל הרחוב, את היחידה שרוצה שיסגרו את החלונות. אולי את במקצוע הלא־נכון". מזה הבנתי שאני כנראה ביישנית. אני לא דופקת כניסות, לא הולכת לאירועים כמעט, לא מוצאת את עצמי בדברים האלה. אני בן אדם שחוץ מהעבודה שלו משובלל. אין מצב שאני מתקשרת למסעדה להזמין מקום ואומרת "ירדנה ארזי". אני משתמשת בשם המשפחה של בעלי, אומרת ירדנה תומר. בלי רעש וצלצולים. ככה אני מגיל 17 וחצי. למדתי לעשות את ההפרדה, ואני חייבת תמיד להיות בגובה העיניים. מאוד מפריע לי אם זה לא ככה. כשמתחילים להתרגש ממני אני אומרת, "תרגיעו, ירדתי הבוקר עם הכלב ועשיתי מכונת כביסה".
אף אחד לא צריך לחכות לך.
אני לא מאחרת בחיים. אבא שלי יליד גרמניה אז המשמעת הגרמנית והדיוק הגרמני היו אצלנו בבית. אבל חוץ מזה יש לי המון כבוד לזמן של מישהו אחר, אפילו נהגי מוניות שבאים, אין מצב שנהג יחכה לי, תמיד אחכה לו. אני לא סובלת שמישהו מחכה לי, זה נורא מלחיץ אותי.
אין פיק, יש דרך.
הצלחה היא עבודה קשה. היא לא באה בקלות. צריך להשקיע בה, לכבד אותה ולקחת אותה ברצינות. לעולם לא להסתחרר. למדתי שעדיף להיות במעלה ההר מאשר לשבת על הפיק שלו. לא להגיע לטופ, כי זו ריצה למרחקים ארוכים ואני טיפוס שרץ למרחקים ארוכים.
אנשים יגידו שאת בטופ שנים רבות.
אין טופ, אין דבר כזה. אם את רצה למרחקים ארוכים את לא יכולה להישען אחורה, את צריכה להוכיח את עצמך, כל הזמן להיות בדבר הבא. להתחדש, להתחדד, לעבור מאתגר לאתגר. היו לי אלבומים שנכשלו. את משקיעה המון, משקיעה באלבום כסף ואת הנשמה והכל פרטי, שלי. מההתחלה לא ויתרנו, בעלי ואני, על החופש היצירתי. אנחנו הבעלים של כל הערוצים, כל ההקלטות, כל הזכויות.
היו רגעים שחשבת שאולי זה נגמר?
לא, כי אם למשל הייתי פחות בתקשורת אז כן הופעתי כל הזמן. כשהיו פחות שירים חדשים אז הייתה לי תוכנית בוקר, כל הזמן הייתה עשייה. יש לי יומני עבודה לא דיגיטליים, ואני שומרת אותם איזה 50 שנה. ואז אני מסתכלת אחורה ורואה שזה אותו לו"ז כל הזמן: פגישות, הקלטות, הופעות, נסיעות. לא באמת הגעתי למצב לשאול את עצמי את השאלה הזו.
אני פמיניסטית בלי לנפנף בזה יותר מדי.
כן, יש משהו של מפיקה ומפקדת באופי שלי, תמיד אנשים שאני עובדת איתם צוחקים על זה, ואז אני משתדלת לקחת אחורה כדי לא להיות שתלטנית מדי.
לפעמים אגו חזק הוא טוב, אבל לא הצלחתי לטפח כזה.
עם השנים ראיתי שדווקא אגו חזק טוב לאנשים ומצעיד אותם קדימה. לי אין את זה, והשלמתי עם זה. אני מאמינה גדולה בעבודת צוות ואני חושבת שצוות חייב לעבוד עם כבוד הדדי והבנה. אם אתה מכניס אגו אתה הורס. תארי לך שהייתי מכניסה את ממד האגו ל"שוקולד מנטה מסטיק"? אי־אפשר לעבוד ככה. זה לא חכם.
אני מניחה שראית אי אלו מופעי אגו של אחרים במהלך הקריירה.
ברור. לכן זה עורר בי מחשבות. ראיתי שזה מקדם אותם והבנתי שזה מבנה אישיותי. אני יכולה להבין את זה, אבל גם אם אתאמץ לא ייצא לי. אני לא כזו, לטוב ולרע. ראיתי שאצל אחרים האגו כן מקדם עניינים. אולי זה מבודד וקונה אויבים, ומצד שני, כשאתה נשען על האגו שלך והולך איתו בעיניים פקוחות קדימה אתה משכנע אחרים.
התקנאת בזה?
לפעמים כן. יש מצב ששאלתי את עצמי למה אין לי את זה. אבל השלמתי עם זה שאני לא יכולה לגייס תכונות שאין לי.
איך במהלך למעלה מחמישה עשורים בשואו ביזנס לא מגדלים אגו?
לא יודעת להסביר לך. לא עברתי אף פעם טיפול פסיכולוגי, לא היה לי זמן לזה. כזו אני כנראה. ככה זה כנראה גם יישאר, לטוב ולרע. זה הסיפור שלי. זה המסע שלי. לכן אולי לא פרצתי בצעירותי אלא לקח לי המון שנים. רק בגיל 30 התחלתי את קריירת הסולו. עשיתי דרך מאוד ארוכה בהכרה שלי את עצמי. זה לא היה קל כי לא תמיד הכישרון והרגש הלכו יחד, לכל אחד מהם הייתה דרך משלו. לקח המון שנים עד שהתגבשתי ועד שהבנתי מי אני ומה אני, ואני עדיין לומדת כל הזמן. אני עושה דרך.
רגע, בואי נתעכב על העובדה שאף פעם לא הלכת לפסיכולוג.
אני פטאליסטית. אני מאמינה בייעוד, גורל, שדברים לא קורים סתם. נכנסו אנשים לחיי וכל האנשים האלה בעצם השפיעו עליי וזרקו אותי קדימה. אם זה אפי נצר שבזכותו הגעתי ללהקת הנח"ל ואז גבי מזור שהעבודה איתו הייתה מאוד מוצלחת, בעלי שהפיק לי תקליטים… אני אומרת שיש בזה משהו פטאלי. בסופו של דבר אני אדם מאמין, אני מרגישה שאני מקבלת עזרה מסביב. לא מרגישה שאני צריכה את זה. למרות שזה לוקסוס בעיניי.
ירדנה מהנח"ל הפכה לירדנה מהטיקטוק.
אני מכורה לטיקטוק מכיוון של צופה. זה עולם ומלואו, אני רואה דברים מדהימים, מייגן מרקל, טראמפ, חדשות. אבל כשנכנסתי לטיקטוק בזכות שלומי מהצוות שלי וטל קלאי (הדראגיסטית טלולה בונט - ר"א) אז פתאום נפתח לי עולם. גיליתי את הטיקטוק. גיליתי שיש סרטונים עם חצי מיליון צפיות, למשל לביצוע שלי מלהקת הנח"ל לשיר חופים. זה לא ייאמן. סך כל הצפיות עומד על חמישה וחצי מיליון. ניגשים אליי ילדים ברחוב. שואלים, 'את ירדנה מהטיקטוק?' זה חמוד נורא. זה לא מובן מאליו. שום דבר שקורה וקרה לי לא מובן מאליו. ניסים ונפלאות. אני אשכרה מאמינה בזה.
מי השוקולד? לעולם לא אגלה.
ביום שמלאו 50 שנה להופעת הבכורה של "שוקולד מנטה מסטיק" אירחתי את רותי ולאה חברותיי בהופעה בהיכל התרבות בראשון־לציון, ומאחורי הקלעים הצטלמנו לטיקטוק, השתוללנו וצחקנו ובסוף זה נגמר בסתלבט על השיר "מי המנטה מי המסטיק מי השוקולד". במקביל בפסטיגל, בין ההופעות, ציון ברוך, אגם בוחבוט ואנה זק עשו ריקוד לשיר והדליקו מדורה. זה התפוצץ ברשת, אני לא זוכרת דבר כזה. עד היום אני מקבלת סרטונים של אנשים שמצלמים את עצמם שרים, "שלוש בנות אנחנו, ירדנה, רותי, לאה". דתיים, חרדים, חילונים, חיילים, ילדים, משפחות שלמות. מלא אנשים עושים את זה בפיג'מה.
מי את מבין השוקולד, מנטה, מסטיק, ירדנה?
אז זהו. השיר הזה נולד כי בכל פעם שהיינו מופיעות אנשים היו שואלים את זה. כמובן שכל אחד רוצה להיות השוקולד. שנחזור לעניין האגו? לאה, רותי ואני החלטנו שלעולם לא נגיד.
אל תפתיעו אותי.
בתור פריקית של שליטה אני לא אוהבת הפתעות. עשו לי פעם אחת מסיבת הפתעה וזה היה סיוט, אמרתי "אם הייתי יודעת לפחות הייתי הולכת למספרה". זה היה אירוע יח”צני של קבלת תקליט זהב, מאז יודעים שאסור לעשות לי דברים כאלה. אני לא בעניין. אפילו כשהייתה לי בת־מצווה ההורים שלי שאלו, "את רוצה מסיבה או טיול לאילת?" ואמרתי שטיול לאילת. אני לא מאלה, לא מבינה את אלה שכועסים כשלא זוכרים את יום ההולדת שלהם. אני לא צריכה להוכיח שום דבר, לא צריכה לקבל אישורים, הכל בסדר.
עם זאת, עשיתי הופעה בהפתעה בבארבי לפני כמה חודשים. זו הופעה שהקהל מגיע ולא יודע מי עומד להופיע בפניו. נורא חששתי מהדבר הזה כי לא ידעתי איך יקבלו את העובדה שאני עולה ולא מישהו אחר. וזו הייתה הפתעה כל כך מרעננת ומשגעת, איך שעליתי לבמה הקהל היה איתי, ראיתי את כל הבארבי רוקד ושר איתי וזה היה מרומם נפש. באותה הופעה אירחתי את אפרת גוש. גיליתי אמנית נהדרת מכל הבחינות. כל החיים שלי אני עושה כאלה דברים, כל מיני סוגים של הופעות. מה לא עשיתי? הכי קיצון, הכי פסיכי - הייתי שם.
הייתה ל"שוקולד מנטה מסטיק" הופעה מאוד מוזרה בציריך אחרי האירוויזיון. הזמינו אותנו פלצנים עשירים למופע פרטי באיזה מועדון חברים, היו מעט מאוד אנשים, על מזרנים, הגענו למין אלף לילה ולילה מוזר וטיפה סוטה, מה להם ולשירים שלנו? הם לא ידעו שמגיעות שלוש בנות עם שירי ארץ ישראל, זו הייתה הזיה. פתאום מגיעות אליהם שלוש קיבוצניקיות. אבל זו הייתה הזיה נחמדה. אפילו אפלולית. בואי נגיד שלא רבנו איתם על המזרנים. שרנו והלכנו. שלוש בוקיות. לא שותות, לא מעשנות. אני בוקית מהצופים לגמרי עד היום. לא שותה ולא מעשנת, ההורים שלי עישנו שניהם, היו מעשנים כבדים. יכול להיות שאצלי זה עשה את התגובה ההפוכה.
אין מדורת שבט, אבל יש קליפים ברמה בינלאומית.
אני מסתכלת על הזמרים והזמרות של הדור הצעיר מנקודת מבט מאוד מקצועית. פחות מהלב, יותר מהראש. ומה שאני רואה זה פשוט סופר־מקצוענות, אנשים צעירים מאוד מוכשרים שהיום מנוהלים אחרת לגמרי מהדרך שבה אני צמחתי וגדלתי, מחוברים לעולם, הקליפים ברמה בינלאומית, זה לא משהו שאפשר לזלזל או להקל בו ראש. אני מאוד מעריכה מקצועית את מה שאני רואה. שאפו על העבודה המהוקצעת שהם עושים. עובדה שזה עובד.
את מי את שומעת בבית?
מאוד אוהבת את חנן בן ארי, גם אודיה מאוד עושה לי את זה. אני לא אוהבת לקטלג את עצמי כי אני פתוחה לכל כך הרבה סגנונות. אני אוהבת מוזיקת עולם, הדברים שנוגעים בי רגשית - מוזיקה מקטמנדו או צ'ייקובסקי או ראפ. אני לא מדביקה תוויות, אני רוצה חופש יצירתי, מחשבתי ולעוף עם הדמיון.
מה לדעתך ההבדל הכי משמעותי בין הדור שלך לבין הדור של נועה קירל?
שירים שכולנו שרנו ושהפכו עם השנים לפס הקול הישראלי, לא היו עוברים היום. כל עולם התקשורת השתנה לגמרי. אחד השירים הכי מורכבים שלקחתי בו חלק זה "ליל חניה". זו יצירה שלא הייתה מושמעת היום ברדיו, וזה אחד השירים האהובים בסקרי דעת קהל. הקשב השתנה מאוד, יש ריבוי ערוצים שגורם לזה שאין מדורת שבט. אני צמחתי בתקופה שהייתה, וזה מזל גדול שהיה לי. היום זה משהו אחר לגמרי, הרבה יותר אמורפי, קשה מאוד לפרוץ ולהצליח ואני לא בטוחה לגבי אורך הנשימה של הדברים. מה מכל זה יישאר? זה באמת עניין של מבחן הזמן. נחיה ונראה.
המראה שלי הוא חלק מכללי המשחק, וזה משהו שגם מנהל אותי.
מן סוג של התחייבות שלי כלפי העבודה שלי, עסקת חבילה. באותה מידה שאני שומרת על המנעד הקולי שלי אני צריכה לשמור על הנראות שלי, וכמובן שזו עבודה. את מחויבת לכל המעטפת. תמיד אהיה מוקפדת. מאופרת תמיד, פן תמיד. גם כשאני יורדת עם הכלב אני שמה ליפסטיק, שאם תיפול פצצה יזהו את הגוויה. זה מתיש, זה גונב זמן, אבל זה חלק מהעבודה. אם אבוא בתלונות או אקטר - מגיעות לי שתי סטירות. בבית אני אוהבת להיות מסמורטטת.
מדי פעם אני רואה את אמא שלי במראה וכן, קשה להתבגר. אבל אני משלימה עם זה. כי אין מה לעשות. כל אחד שיפתח ויקיפדיה ישר יראה בת כמה אני, מזלי שזה לא השבר הסורי־אפריקאי - לא קפצתי ישר מגיל 18 ל־72. זה תהליך שעוברים אותו ואני זורמת איתו, איזו ברירה יש לי?
לא ארדוף אחרי טרנדים ואראה פתטית. אני מודעת לגיל שלי ומודעת לנראות שלי וזורמת איתה. פעם בחצי שנה אני מזריקה בוטוקס. התחלתי לפני ארבע שנים בערך. יש לי מזל שאין לי הבעות במצח, אז באמת לא הייתי צריכה עד אז. אבל רציתי כדי טיפה להרים את העיניים, רק שם.
מה לא יודעים עליי? שמעולם לא צפיתי בטקס המשואות בשידור חי.
כי אני מופיעה. לא הייתה שנה אחת ב־50 השנים האחרונות שהייתי בבית ביום העצמאות.
אז גם לא היית במנגלים.
אני לא יכולה לסבול את הטבח הזה, עם ישראל סליחה. כל הדבר הזה מחוץ לתחום. אני צמחונית מגיל שלוש.
תשאלו את ההורים שלכם שאלות, עכשיו.
לפני שנתיים יצאתי למסע בעקבות אמא שלי שהצילה יהודים בשואה. היא נפטרה בגיל 64 ולא הספקתי לשאול אותה את כל השאלות האלה. דרך הסרט למדתי להעריץ אותה. למדתי עד כמה אמא שלי הייתה ילדה אמיצה, כי היא הייתה בת 12 ולקחה חלק בפעילות של המחתרת הצרפתית. היא נשלחה ללוות את הילדים שהבריחו לשווייץ ברכבת כשעל הגוף שלה כסף עבור אלה שהיו צריכים לקבל את הילדים. היא הייתה מודעת היטב לסכנה, הם נסעו ברכבת וברכבת היו גרמנים. היא נורא פחדה שהדיבור של הילדים ממזרח אירופה יסגיר אותם, והיא שמרה עליהם כל הזמן. היא אף פעם לא ישבה ודיברה איתנו על זה, וזו תחושה של החמצה שמלווה אותי. כל הנסיעה הזו בלעתי בעיניים את הנופים שהיא ראתה, רציתי לגעת בה, גיליתי את אמא שלי.
זה נכח בילדות שלך?
זה נכח כי היא הייתה כאילו עוד ילדה בבית. הייתה לה נפש צעירה, תאבת חיים וסקרנית, אולי בגלל שהילדות שלה הייתה מאוד קשה. אגב, אותן שאלות גם מרחפות לגבי אבא שלי. המשפחה שלו ברחה מגרמניה בשנת 33', ואני לא יודעת אם הוא היה באצ"ל או בלח"י, לא הספקתי לשאול אותו. אני אומרת לבת שלי שזה הזמן לשאול אותי את כל השאלות. שלא תהיה לה תחושת החמצה כמו שלי. ×
