סוגים שונים של מכתבים ומסמכים קראתי בחיי, ממכתבי אהבה ועד תכתובת צבאית רשמית. למיוחדים ביותר שבהם נחשפתי בערך בגיל שש, כששמעתי לראשונה את סיפור השבי של אבי ושל חבריו במלחמת יום הכיפורים.
אבא שלי, גור ישראלי, נווט קרב בטייסת 69, נפל בשבי ביום השלישי של המלחמה לאחר שמטוס הפאנטום שלו נפגע מטיל סורי, וחזר הביתה רק כעבור שמונה חודשים. בחודשים הראשונים היה בבידוד מוחלט, נתון לחקירות ולעינויים. בפברואר 74' פגש לראשונה את שאר אנשי צוות האוויר השבויים והם נותרו יחד עד לשחרור.
ב־1 במארס התקיים הביקור הראשון של נציגי הצלב האדום, ובעקבותיו העבירו הסורים לשבויים תרופות ששלחו המשפחות. בדרך זו הגיע אל אבי אות החיים הראשון מהבית – קופסת תרופה קטנה שבצידה הפנימי נכתב: "גורי, שיהיה לבריאות, המשפחה". לאחר חודשים ארוכים של חוסר ודאות, היה זה מסר קטן שהפיח אצל השבויים תקווה: המדינה על הרגליים!
זה היה הראשון מבין רצף מכתבים מוצפנים ששלח סבי תוך כדי עקיפת הצנזורה הסורית. כך, במסווה של דיווחים תמימים מחיי הקיבוץ והמשפחה, עודכנו אבי וחבריו על המצב בארץ ועל המציאות הפוליטית, המדינית והביטחונית אחרי המלחמה.
ב־16 במארס 74' כתב סבא: "עם השכנים למטה מקומת הקרקע העניינים הסתדרו. אמנם מסרנו להם חלק מהחדר שגובל עם צינור המים – אבל היחסים עכשיו תקינים איתם. גם עם השכנים מהקומה העליונה אנחנו מוכנים להחליף תמורת המרפסת החדשה, אבל זה לא כל כך הולך בינתיים". "השכנים למטה" הם המצרים, "צינור המים" זו התעלה ו"השכנים למעלה" הם הסורים. ובאותו מכתב: "כ"ה מאות הצטרפו לסבתא מניה" – רמז למחיר הכבד של המלחמה, כ־2,500 חללים. במכתב אחר עידכן סבא כי "שמך (גור) מתנוסס על דגל הצבא". כך למדו השבויים על מינוי מוטה גור לרמטכ"ל.
סיפור השבי מובנה בזיכרוני. למשל, ניסיון המילוט של אבי לאחר שצנח בשטח הסורי. "התחלתי להתקדם מערבה ואחרי מספר דקות מתקרב אליי סוס עם רוכבו", סיפר, "ואז עלה לי רעיון: יהיה קל ומהיר יותר לברוח ברכיבה על סוס. כשירד האיש מסוסו התחלתי לבעוט בו ולהרביץ לו, אך הוא החזיק את הרסן בכוח בידו האחת והתגונן בידו השנייה. פתאום מתקרבים אלינו כ־30 חבר'ה בצעקות ויריות באוויר. היה ברור שהם רוצים לכלות בי את זעמם. למרבה ההפתעה, הרוכב שהרגע ניסיתי לגנוב את סוסו חצץ ביני לבין ההמון הזועם והחל להתווכח איתם בצעקות. כעבור כמה דקות הגיעו כוחות הביטחון הסוריים והעלו אותי לג'יפ. הפלאח האלמוני הציל את חיי".
כמה ימים אחר כך ניצלו חייו שוב, כשחיל האוויר הפציץ את בניין המטכ"ל הסורי שבו הוחזק. "הייתה פגיעה בול וכל הבניין רעד כאילו שהוא עומד להתפרק", סיפר אבי, "שמעתי צעקות וקללות והתברר שהיו הרוגים ופצועים. פחדתי מאוד, אבל גם שמחתי שמטוסינו הצליחו לפגוע בבניין". בעקבות האירוע הועברו השבויים במסווה של גופות לכלא מאזה.
על האיחוד עם חבריו מספר אבא: "הכניסו אותי לאולם גדול. כעבור כמה דקות נפתחה הדלת ונכנס בחור כחוש ולא מגולח שנראה מאוד סובל. לקח לי דקה לזהות שזה יורם שחר, הטייס שאיתו טסתי. נפלנו איש על צוואר רעהו".
"חיי הקהילה" של השבויים ביטאו את האחדות והשותפות בין כל חלקי העם. הם שילבו מסורות של כל העדות, הקבוצות והזרמים, דבר שתועד ביומן שהבריחו בפרותזה של השבוי נח הרץ.
כשחזר הביתה, לקבוצת כנרת, הציב אבא לעצמו שתי מטרות. הראשונה, לעבור שוב את קורס הטיס, והפעם במושב הקדמי של הקוקפיט. ואכן, הוא סיים בהצטיינות את מגמת הקרב, שירת עוד 20 שנה כטייס בחיל האוויר ואחר כך עבד כטייס באל אל. השנייה, להעביר את המסר שהכל אפשרי; שניתן להתגבר על כל משבר, גדול ככל שיהיה; שתמיד יש תקווה.
דודי, גיורא צור ז"ל, נפל בתעלה והשאיר אחריו אישה ותינוקת. שתיהן בחרו בחיים והקימו משפחה לתפארת תוך כדי שמירה על זכרו של גיורא.
למרות שנולדתי אחרי המלחמה, התובנות מאותם ימים מלוות אותי כהורה, כאזרח, כלוחם וכמפקד. אני עצמי זכיתי להיות מפקד בחטיבה 188, שבלמה את הסורים בדרום רמת הגולן, לפקד על גדוד 77, שבלם את האויב בעמק הבכא, וגם על חטיבת אגרוף הברזל, שהשתתפה בקרבות הבלימה ובמתקפת הנגד. את המורשת והערכים של קודמינו, שבזכותם אנו כאן, אני משתדל ליישם בעצמי ולהעביר הלאה, לדור הבא.
• הכותב הוא ראש מחלקת התכנון בזרוע היבשה
