המתנערים: שבתאי, זוהר וזוארץ הפקות
קוונטין טרנטינו לא לבד. לכבוד פתיחת עונת הכדורגל הופקו שני סרטונים שנועדו להילחם באלימות במגרשים. אחד בהפקה משותפת של ההתאחדות והמשטרה, והשני מתוצרת משרד הספורט. שניהם ראויים לפרס פטל הזהב בקטגוריות התסריט, שחקני המשנה והאפקטים (שלא לומר הדפקטים) הגרועים ביותר.
הראשון, מאולפני המפכ"ל קובי שבתאי והיו"ר שינו זוארץ, וב"שיתוף כוכבי נבחרת הנוער" (כלשון דובר המשטרה אלי לוי). בתפקיד הראשי: המאמן אופיר חיים, שמתדרך כמה משחקניו בטון קצת היסטרי.
"במקרה של אבוקות על הדשא, מרימים ת'חולצה ושמים על האף", אומר להם חיים. "מישהו מהקהל מתקרב אליכם? מדלגים בזיג־זג לחדר ההלבשה". החלוץ עומר סניור עושה פרצוף, ובצדק. למה לדלג בזיג־זג? מי אמר שהפורץ חמוש? לא עדיף לברוח דוך לחדר ההלבשה?
לסרט השני שחורך את המסכים אחראי השר מיקי זוהר. "נפלה לי שן", מספר שם ילד חמוד. "לכבוד זה, אבא הפתיע אותי עם כרטיס לכדורגל". והנה ספוילר: בהמשך יגיעו חמודי ואביו לאצטדיון, שם תפרוץ ביציעים מהומת אלוהים עם אבוקות, קללות, ראסיות ואגרופים. איזה תסריט גאוני. הילד שנפרד זה עתה משן חלב, הבין שככה זה בכדורגל: כבר בגיל שבע הוא יכול לאבד את כל השיניים.
סרטוני התדמית האלה מגוחכים, ולא רק משום שהם מפילים את האחריות על הקהל באופן כללי ומתנערים מהאימפוטנציה של המפיקים (התאחדות, משטרה ומשרד הספורט). לחנך מתפרעים במגרשים באמצעות סיפורי ילדים, זה כמו לבקש מפירומן להתחשב באיכות הסביבה. את מחוללי המהומות אפשר לתפוס ולהעניש באופן פרטני, אם רק במקום לביים סרטונים, ישתמשו במצלמות שמרשתות את האצטדיונים.
בדרבי התל־אביבי בגמר הפלייאוף בכדורסל נראה היכל שלמה כמו לוע של ארובה בבית זיקוק, והפך לשדה קרב. ים של אבוקות אדומות גרם לתחושת מחנק שפגעה גם בשחקנים, וקפטן הפועל ג'ייקובן בראון נזקק למשאף. שני המועדונים הסתתרו מאחורי מסך העשן והחליפו כהרגלם האשמות כי עם האוהדים שלהם הם פוחדים להתעסק. המשטרה מצידה לא עשתה את הדבר המינימלי: צפייה בסרטונים ממצלמות האולם ומעצרים של העבריינים. אפשר אפילו לקרוא לזה VAP – Video Assisted Police.
את הדבר הפשוט הזה עשתה עמותת "הצלחה", שביקשה וקיבלה מהנהלת ההיכל – בהתאם לחוק חופש המידע – את הסרטונים מכל הזוויות. בקשה כזו נענית בחיוב רק לאחר שהמשטרה מאשרת כי אין לה עניין בסרטונים ושאינם חלק מחומר חקירה. כאן בדיוק האבסורד, שמוכיח כי בגוף שאחראי לסדר הציבורי לא באמת פועלים למען אכיפה יעילה במגרשים. הם מעדיפים לאכוף סוסים.
צפייה בסרטונים ששוחררו חושפת תמונות חדות וברורות. רואים ומזהים את מדליקי האבוקות, שחלקם בפנים גלויות. את גיבורי־העל שחבשו מסכות ספיידרמן, ניתן לאתר בקלות לפי מקום הישיבה. את זה המשטרה לא עשתה, אבל תיעוד ועדויות של אוהדים חפים מפשע, שחטפו מכות ללא הבחנה משוטרים, לא חסרים – והחיזוק בדרך.
"נכניס ליציעים חיילים יוצאי יחידות קרביות", הבטיח השר שחי בסרט. רק זה חסר לנו, אחרי המיליציה של בן גביר. בוגרי שייטת 13 נגד האולטראס מ"שער 11", גולנצ'יקים נגד "הקופים הירוקים", וקרקל נגד לה פמיליה. בשביל פענוח סרטים ממצלמות אבטחה לא צריך אפילו תצפיתנים במיל' מחיל האיסוף הקרבי.
האטום: אוחנה נפרד משוויג ז"ל
בשבוע שעבר הלך לעולמו אחרי מחלה קשה רונן שוויג, קשר התקפי מצוין שהיה שותף לזכיית בית"ר ירושלים באליפות (1992/93) ובגביע המדינה (88/89). באותו ערב ממש ישב באולפן אלי אוחנה, ולא הזכיר אפילו במילה את מי שהיה חברו לקבוצה במשך שנים.
רק יומיים לאחר מכן, במוצ"ש, נזכר אוחנה לומר: "אני קודם כל רוצה לשלוח תנחומים למשפחת שוויג, בעקבות מותו של רונן בגיל 54, זה בחור ששיחק איתי כמה עונות. שלא יידעו עוד צער, ובמעבר חד, אני מסכים עם מה שיניב קטן אומר על מאמני הליגה"... מוטב מאוחר, אם כי מעט מדי (מה הבעיה לבקש ולהציג קטע מצולם מהארכיון?) וצורם למדי.
"מכל השחקנים שהיו בבית"ר ב־30 השנים שלי במועדון, רונן היה הכי מופנם, עניו, אדם טוב", סיפר ביום הפטירה היו"ר דאז משה דדש. "נערץ על כולם", העיד המאמן זאב זלצר. "מוכשר ברמות, הייתה לו רגל שמאל מדהימה", נזכר מישל דיין, "איש משפחה למופת", שיתף שמוליק לוי. "זה בחור ששיחק איתי כמה עונות" – זה כל מה שהיה לאוחנה לומר על השחקן שפגש כמעט מדי יום במשך שלוש שנים.
למה? קשה לדעת, אבל טור שכתב שוויג ז"ל במקומון ירושלמי בקיץ 2020, עשוי לספק הסבר. זו הייתה תקופת אי־ודאות, כרגיל תחת משה חוגג, האוהדים המודאגים ציפו לבשורות, וכך כתב אז שוויג: "את דעתו ועמדתו של אוחנה (שהיה אליל האוהדים, ובצדק) שומעים כולם עוד פחות. זה מוזר ובעיקר תמוה. אוחנה תמיד היה דעתן שאמר מה שהוא חושב, אבל מאז שקיבל את תפקיד היו"ר, כמעט לא שומעים ממנו. אני לא יודע מה הטקטיקה מאחורי זה, אבל לדעתי אוחנה חייב לעמוד מול המצלמות ולדבר".
כל כך חד, מדויק ורלוונטי, גם כשמדובר בפרידה אחרונה מחבר לקבוצה.
הפרובינציאלים: פרופ' פרימו ביציאה מחליאה
דיון טלוויזיוני ואקדמי מעמיק התקיים לפני המפגש הראשון של מכבי ת"א מול צליה הסלובנית בבלומפילד. "למזלה, עם היכולת הזאת, היא תגיע לשלב הבתים", אמר ה"פרשן" משה פרימו, ונימק: "היא משחקת נגד קבוצה עם שם של מחלה". זה מה שנקרא: פרימו־טיוי.
"לא לזלזל בה, וצליאק זו לא מחלה", העיר לו מנחה טראסט המוחות, ד"ר יהונתן כהן. אלה הגבהים והתובנות שאליהם נוסקים מומחי הכדורגל והגלוטן שלנו. ואגב, צליאק זו בהחלט מחלה, אבל איתה, בניגוד לפרובינציאליות, אפשר להתמודד.
המנותקים: אפשטיין ומלובני בארץ התלאות
ביום השישי של אליפות העולם באתלטיקה בבודפשט עברו לפתע המצלמות למתחם החימום, שם תועדה התנגשות קלה בין שני רכבים שהובילו את האתלטים לחצי גמר ריצת ה־200 מטר באצטדיון. באחד מהם ישבו האיש המהיר בעולם, נואה ליילס מארה"ב שאפילו לא נשרט, והג'מייקני אנדרו הדסון שנחבט קלות בפניו. זה כלום לעומת תאונת השרשרת שבה היו מעורבים השדר רן מלובני והפרשן מולי אפשטיין.
מלובני: "הופה, תראה, תראה"; אפשטיין: "אוי ואבוי!"; מלובני: "אוי, הייתה פה תאונה"; אפשטיין: "זה נואה ליילס היה שם, לא?"; מלובני: "ליילס היה מעורב בתאונה!". כעבור דקות ספורות החליטו המארגנים להחליף בין המקצים, כלומר שהמעורבים בהתנגשות הקטנטנה ירוצו במקצה השלישי, במקום בראשון, ושכחו רק דבר אחד: לעדכן את השדר באולפן בהרצליה.
"מקצה מספר 1, אנדרו הודסון, ג'מייקה!", הכריז מלובני כשבמסלול ניצב בכלל אצן מדרום־אפריקה, שעל חזהו וגם על המסך הופיע שמו – דמבילה. "והנה הוא, אנדריו הודסון, ג'מייקה", הכריז מלובני לפני הזנקת המקצה השני, כשעל המסלול והמסך הופיע דווקא פטריק דווייר מג'מייקה... לפחות בניסיון השלישי הוא פגע, זה באמת היה הדסון, הודסון בגרסת השדר!
ככה זה כשאתה תקוע עם ניירת מול מוניטור בישראל. זה מה שנקרא שידור "אוף טיוב", כלומר צוות שמשדר מארצו – שערורייה שלא הייתה עוברת אצל מנהל מחלקת הספורט ברשות השידור יואש אלרואי גם לפני 50 שנה.
"אלוף עולאאאאאם!", שאג מלובני אחרי השלכת הדיסקוס האחרונה של קריסטיאן צ'ה הסלובני ולפני שדניאל סטול השוודי זכה בתואר. "שריקה ג'קסון תהיה אלופת עולם!" התלהב האיש שלנו בהרצליה, ואז עידכן: "לא, שקארי ריצ'רדסון היא אלופת העולם"... "מארו טפרי ייכנס שלישי אל עבר מדליית הארד", דיווח רגע לפני שהמרתוניסט הישראלי התעלם ממנו, וזכה בכסף. את שיא העולם בהכרזות נמהרות קבע מלובני בחצי גמר השליחות, 400X4 מטר. "זה שלטון יחיד של ארה"ב, והן לא ייתנו למקום בגמר לחמוק להן מבין האצבעות", הבטיח אחרי הזינוק, וקצת לפני שהרצה הרביעית של האמריקאיות נתנה למקל לחמוק לה מבין האצבעות – ונבחרתה נפסלה.
הנפילה הגדולה של אפשטיין אירעה בגמר הקפיצה במוט לנשים. קייטי מון האמריקאית ונינה קנדי האוסטרלית עברו 4.90 מטר, וגררו מאזן פסילות זהה. הרף הועלה ל־4.95, הרצליה על הקו. "כרגע זה זהב וזהב וארד", אמר בצדק מלובני. "אין זהב וזהב, אין דבר כזה באתלטיקה, אלא אם כן אתה טמברי ובארשים שחותמים ומוותרים על קפיצות ההכרעה. פה לא יהיה ויתור!" הודיע אפשטיין.
מה לעשות שדווקא כן היה? שתי הקופצות כשלו בניסיון האחרון, וחלקו את הזהב. ככה זה כשבמקום שידור מהאצטדיון מסתפקים בחאפריות מהאולפן, וכשפרשן שהוא דווקא ידען נתקל במשוכת הזחיחות. אפשר להתרסק.
