בגיל 39, לאברהם דרייזין, מנכ"ל חברת נקסטייג' שמפתחת תרופות פסיכו־אקטיביות, יש חלום: להפשיט את החומרים הפסיכדליים מחולצות הבאטיק הצבעוניות, להלביש אותם בחלוק לבן ומהוגן, ולייצר תרופות פסיכדליות שיתקבלו בחיבוק על ידי הממסד. או במילים שלו: "למצוא פתרון לבעיות מוח שאין להן טיפול היום. האמצעי הוא שילוב של חומרים פסיכו־אקטיביים עם טכנולוגיה עוקפת מוח".
דרייזין ושותפיו חוקרים בין היתר את תחום הכאב, במטרה למצוא מזור למחלות כמו פיברומיאלגיה ואנדומטריוזיס, שמיליוני נשים בעולם סובלות מהן בלי פתרון משמעותי מלבד משככי כאבים ממכרים. הם מנסים לעשות זאת באמצעות שותפה לא שגרתית: קרפדת הנהרות של קולורדו, שעל עורה נמצא החומר 5-MeO-DMT – שיש לו מאפיינים פסיכדליים. "אנחנו מאמינים שלחומר – שקיים גם בקקטוסים שגדלים בדרום אמריקה ושמשתמשים בו לאורך השנים בטקסים שמאניים – יש פוטנציאל לטפל גם בבעיות כאב. מצד אחד זה חומר חזק מאוד ופעיל מאוד, ומצד שני זמן הפעולה שלו מאוד קצר באופן יחסי לחומרים כמו MDMA (אקסטזי) ו־LSD, כך שהוא משפיע למשך זמן שבין חצי שעה לשעה, גם מקל על הכאב וגם לא מצריך מעקב של שעות ארוכות. עבור מטופלים שחיים 24/7 עם כאב, ולא מצליחים לקבל רגע אחד בלי כאב בחיים שלהם, הניתוק הזה יכול לאפשר מנוחה".
וזהו? הפסקת הכאב היא רק לשעה וחצי? ומה אחרי זה? הכאב חוזר?
"אורך האפקט הפסיכדלי הוא חצי שעה, שעה. אנחנו מאמינים שההשפעה יכולה להיות משמעותית ולאורך זמן – ייתכן ויזדקקו לטיפולי המשך, זה בהחלט לא פתרון זבנג וגמרנו, וכאן בדיוק האתגר שלמענו אנחנו מתקדמים למחקרים וניסויים קליניים. עכשיו אנחנו מייצרים העתק כימי שלו, זהה לחלוטין, ואז פועלים כדי להגיע לבדיקה שלו בבני אדם, ובמקביל מייצרים – ביחד עם חוקרי האוניברסיטה העברית – מולקולות חדשות על בסיס אותו חומר, שמסוגלות להפחית כאב בצורה טובה יותר".
התרופה הראשונה
דרייזין מסביר שבעבר התקיים מחקר מקיף על סמים פסיכדליים, "אבל אז בא נשיא ארה"ב רונלד רייגן השמרן, הכריז מלחמה על התחום, והפסיק את כל המימון למחקרים. אלה חומרים שמשפיעים בצורה מסיבית על המוח שלנו. וזה שהפסיקו לחקור אותם אומר שלקחו קבוצה שלמה של חומרים עם פוטנציאל לעשות שינוי במוח, והפסיקו את כל הפיתוח של התחום. ובאמת מאז הפסקת המחקר, ולמשך כמה עשורים, אנחנו רואים שפריצות הדרך בטיפול במוח קטנות מאוד".
לפני עשור התחדש המחקר, כנראה כתוצאה מהרנסנס הגלובלי שחווה השימוש בקנאביס, בשילוב הצורך האדיר שיוצרות מגפות הדיכאון והחרדה ששוטפות את האנושות. כיום מדובר באחד התחומים הכי חמים וטרנדיים בתעשיית התרופות. "אני מעריך שתוך שנה התרופה הפסיכדלית הראשונה תהיה על המדף", זורק דרייזין בנונשלנטיות פצצה אל מרכז המעבדה של החברה שבה אנחנו מסיירים. ולא, אין מדובר בתרופה שהוא מפתח, אלא בתרופה שמפתח ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח שנקרא "MAPS", והבשורה שהיא מביאה חשובה במיוחד עבור ישראלים. "מדובר בתרופה מבוססת MDMA, שהולכת להיות מאושרת לשימוש כתרופה הראשונה לטיפול בפוסט טראומה. בנובמבר האחרון סיימו לחקור את קבוצת המטופלים האחרונה ולאסוף את כל המידע הנדרש, גם בישראל, שהיא כמובן אחד המרכזים הראשונים בעולם שסללו את הדרך בטיפולים האלה".
אם אתם מדמיינים עכשיו מסיבות קרחנה ביער, שרוואלים צבעוניים אה־לה־פרדס־חנה ובינג' קליידסקופי של "שיער", תמחקו את הפנטזיה. הטיפול התרופתי בחומרים פסיכדליים יינתן רק במסגרת הדוקה של ליווי רפואי, פסיכיאטרי ופסיכולוגי, כדי למנוע בדיוק את מה שהמוח חושש מפניו — פגיעה בלתי הפיכה. "בסוף כל תהליך טיפול בתרופה, נראה נפגעי טראומה שכבר לא מאובחנים כפוסט־טראומטיים", מבטיח דרייזין והאור שבעיניו נדלק. כילדה לאבא הלום קרב, גם האור בעיניים שלי נדלק.
איך זה עובד?
"אחד הדברים שהחומרים הפסיכדליים עושים, הוא שהם מעלים מאוד את הפלסטיות של המוח, שיורדת ככל שאנחנו מתבגרים. אצל ילדים למשל המוח עדיין מאוד פלסטי ולכן יכול להשתנות, לרפא את עצמו, ליצור חיבורים חדשים. אצל מבוגרים זה יותר קשה, אבל חומרים פסיכו־אקטיביים מאפשרים את זה, הם מאפשרים חיווט מחדש ושינוי של הזיכרון".
מה שעושים בעצם ב־CBT – טיפול קוגניטיבי התנהגותי?
"כן, אבל החומרים הפסיכו־אקטיביים מאפשרים את זה כימית, פיזיולוגית, כלומר מייצרים התחדשות של הסינפסות במוח (החיבורים בין תאי עצב לתאים אחרים – על"א)".
אז למה לא לקחת ישר אקסטזי. בשביל מה צריך לפתח תרופות במיליארדים?
"חומרים פסיכדליים אינם ממכרים, אבל עדיין יש בהם סכנות, וחוויה פסיכדלית חייבת להיות מלווה בטיפול עוטף ומשגיח. זה לא טריוויאלי – יאללה לוקחים אקסטזי. יש תהליך מבוקר. ובעיקר, אני, כיצרן תרופות, מחויב לייצר מהחומר מוצר שכאשר נוטלים אותו, הוא יטפל רק במה שדורש טיפול, בלי לפגוע בגוף. העובדה שתרופה כזו תהיה מאושרת בעוד שנה גם בישראל, זו בשורה כל כך משמעותית, כי היא יכולה לשנות חיים מהקצה אל הקצה, והמחקר רק ילך ויתפתח. בעתיד גם ישתמשו בה כגורם מונע טראומה".
כלומר איך שתגיע לבקו"ם תקבל קפסולה מונעת טראומה?
"זה מוגזם כמובן, אבל בהחלט אנשים שיגיעו למיון אחרי שעברו אירוע טראומטי, כמו למשל תאונה, יכול להיות שיקבלו גם טיפול תומך פסיכדלי, ולא רק טיפול פסיכולוגי. וזו בשורה בלתי רגילה. משרד הבריאות, משרד הביטחון, החוקרים והרופאים בישראל הם מהאמיצים בעולם, שמוכנים לקפוץ ראש למקומות שהם רואים בהם פוטנציאל למזור, וזה מה שהופך את המקום הזה לכל כך מיוחד".
צא למסיבות טבע או ליישובים מסוימים בארץ, ותראה שיש רבים שלא מחכים לבשורה התרופתית שלכם. הם כבר שם.
"זה לא סוד שסמים נמצאים בעולם. יש קהילות שלמות שחבריהן משתמשים בחומרים פסיכו־אקטיביים כחלק מהשגרה ומהטיפול העצמי – כולל פטריות, קטמין, LSD ואחרים, חומרים שיש להם אפקט מאוד חזק על המוח, אבל הם לא ממכרים. אנחנו גם שומעים מאנשים במיינסטרים, ולא רק משוכני מסיבות ביער, דיבורים על שימוש, החל מסיליקון ואלי שכמעט כל חברה גדולה מדברת על זה שהפאונדרים (המייסדים – על"א) שלה משתמשים או השתמשו בפסיכדליים, שניתנו גם במהלך ריטריטים לעובדים, כדי לפתוח את המוח. נותנים אותם במינונים קטנים והם עושים אפקט פסיכוטי, ותוך כדי ממקדים אותך להתמודד עם הלחץ, עם החרדה, עם האתגר. הטאבו על זה ירד".
לא רק שהטאבו ירד. מי שיחטטו בנבכי התחום ימצאו מטפלים שמשתמשים בחומרים פסיכו־אקטיביים כחלק מתמיכה במטופלים שלהם, ולעתים עושים זאת בדירות מסתור שהשמועה עליהן עוברת מפה לאוזן. אלא שכאשר הולכים למטפל כזה, צריך להיות בטוחים במידת ההבנה שלו לגבי אופן ההשפעה של החומרים על המוח. יש מטפלים טובים ומנוסים שיודעים מה הם עושים, ויודעים גם לתמוך במטופל במהלך הטיפול ולאחריו, ויש שרלטנים שמהם חייבים להיזהר מאוד.
לחדור את מחסום המוח
תחום בריאות המוח נעשה רלוונטי יותר ויותר בגלל תהליך הזדקנות האוכלוסייה והשלכות הקורונה, שמביאות איתן מחלות כמו אלצהיימר, פרקינסון, דיכאון, חרדה, וגם בעיות של כאב כרוני שמקורן במוח. "נכון שמבחינה כלכלית יש תחומי רפואה שהרבה יותר כדאי לפתח בהם, אבל המוח מרתק, גם מפני שהוא האיבר הכי משמעותי, אבל גם כי הוא הכי מסתורי, מאוד מסובך, מנגנוני התפקוד שלו לא תמיד ברורים ואין לנו באמת דרך קלה להגיע ולבדוק אותו", אומר דרייזין. האניגמה הזו מריצה עכשיו את אנשי נקסטייג' קדימה במסלול מחקר אתגרי שמקיף את העולם כולו ונמשך שנים רבות: להשיג פריצת דרך שתאפשר להביא תרופות אל המוח.
מה זה אומר להביא תרופות אל המוח?
דרייזין: "רוב החומרים שאנחנו נוטלים, בין אם כאוכל ובין אם כתרופה, מגיעים למחזור הדם, אבל מעל 90% מהם לא מגיעים למוח. הסיבה היא שיש במוח שלנו מחסום שנועד לשמור על המוח במצב תקין, שלא כל מה שנכנס למחזור הדם יגיע אליו ויפגע בו, כי אחרת הקיום שלנו בסכנה. האתגר הראשון שלנו הוא להצליח להעביר אל המוח את החומרים שהוא חוסם אבל שלדעתנו יכולים דווקא לסייע לו. ואנחנו לא לבד כמובן. יש בעולם חברות ענק שעוסקות בתהליך הזה ומנסות להגיע ממש לאותו יעד. ולכן זה מרגש אותנו. זה כמו לגלות יבשת חדשה. זה לא שאני מנסה למצוא תרופה טובה יותר לכאבי גב, אלא אני בעצם פורץ דרך למציאת תרופה לתחום שעד כה אין לו מענה. למשל, קחי כאב כרוני, שאין לו פתרון והאף־די־איי בעצמו מחפש בנרות תרופות לא ממכרות כתחלופה לפתרונות הממכרים והמאוד בעייתיים שיש היום. אנחנו לא באמת יודעים לטפל בפיברומיאלגיה. נשים שסובלות מהמחלה מטופלות בנוגדי כאב וגם בנוגדי דיכאון, כי יש הרבה פעמים גם מקור פסיכיאטרי לתופעה, ולמרות שמספר הנשים הסובלות הוא אסטרונומי, זו עדיין מחלה 'שקופה'. גם בפרקינסון אנחנו יודעים רק לשפר את איכות החיים של מי שסובלים מהמחלה, אבל אין לנו ממש תרופה. אנחנו כמובן יודעים שמה שחסר במוח אצל חולי פרקינסון הוא דופמין, ושאם היינו יכולים להעלות באופן משמעותי את רמת הדופמין במוחם, מצבם היה משתפר. מה שאנחנו מנסים לעשות זה להגיע לפתרון הזה".
הטכנולוגיה הראשונה שבאמצעותה מנסים בנקסטייג' לגרום למוח לקבל כל מיני סוגי חומרים ש"חסומים" אצלו, היא מערכת שיודעת "לעטוף" כל מיני סוגי תרופות, להלביש אותן על חץ מכוון מטרה שמסוגל להגיע אל המוח, ובאופן זה להעביר את החומר באופן אקטיבי את המחסום. "זו טכנולוגיה שפותחה בטכניון, בשם BTLS, החוקרים הציגו אותה בפנינו והחלטנו להמר עליה. השקענו בה המון כסף ופיתחנו אותה: עשינו ניסויים על בעלי חיים כדי לראות איך היא חודרת את המוח, ואיך היא יכולה לחדור טוב יותר. בשורה תהיה לנו כשנסיים לפתח את התרופות ונראה הוכחות, אבל אנחנו צועדים בקצב מהיר".
אז בעצם אתם מחברים בין טכנולוגיה שמצליחה לפרוץ את המחסום ולחדור למוח לבין תרופות שאתם יודעים שיעזרו?
"כן. לקחנו למשל תרופה קיימת בשם דוקסיל, שפותחה פה בישראל, והיא אפקטיבית בטיפול בסוגי סרטן מסוימים שמחוץ למוח, אבל בגלל ההרכב הכימי שלה היא לא חודרת את המחסום. הצלחנו להראות בניסויים שביצענו עם הטכניון שאנחנו יודעים לקחת את החומר, להעמיס אותו על הטכנולוגיה שיצרנו ולהחדיר אותו למוח. בתוצאות רואים שהגידול הצטמצם, ושהצלחנו להאריך את איכות החיים של בעל החיים שטיפלנו בו. זה הדבר המרכזי שאיתו התחלנו, ועל זה אנחנו ממשיכים לעבוד בכל הכוח".
ויש צפי להצלחה?
דרייזין מביט בי ומחייך. "אני למדתי כששירתתי בחיל המודיעין שכל מסמך מתחילים ב'ייתכן, לא מן הנמנע ש...'. אז אין ודאות בכלום, אבל הגענו להרבה תוצאות שמראות לנו שאולי אנחנו יכולים לעשות אימפקט משמעותי ולהאריך חיי מטופלים. פעם האף־די־איי לא התייחס כל כך לאיכות חיים של מטופל, היום כן מתייחסים ליכולת להאריך חיים ולשפר אותם. אני כן יכול להגיד שאנחנו מתקרבים למתן התרופה לבני אדם.
"אני לפעמים יושב בבית ואומר לאשתי, בא לי משהו קצת פחות הרפתקני, לעבוד במכולת – לא אנהל, לא אהיה הבעלים, אעבוד. ב־12 בצהריים אשים שלט 'אחזור בעוד חצי שעה', ואלך לאכול. בלי דד־ליינים, בלי לחץ. יש פה אתגר מאוד גדול עם פוטנציאל להציל מאות אלפי אנשים ויש את הלחץ להיות מסוגל לשכנע משקיעים בפוטנציאל שאתה רואה כדי להביא את המשאבים שאתה צריך, כדי שמה שאתה יודע שיש לו אימפקט מטורף להציל חיים לא ילך לפח. אני יודע שיש אלפי פרויקטים שנפלו על זה שנגמר הכסף, ואתה יודע שיש מטופל שיושב איפשהו שהיה יכול לקבל עזרה שהוא לא מקבל. זה לא תחום שקל להבין ולהסביר אותו למשקיעים, ואתה תלוי בהם שילכו איתך, בטח בחברה ציבורית, ותהליכים לוקחים זמן".
לעבוד עם אמא
את שירותו הצבאי עשה דרייזין, כאמור, בחיל המודיעין, לאחר מכן למד אדריכלות ונסע לעבוד בניו־יורק למספר שנים, עם מי שהכיר בחיל והפכה להיות אשתו, אלה. היא עבדה במשרד החוץ, הייתה ראש מטה משלחת ישראל לאו"ם, והיום מנהלת חברת סטארטאפ בתחום ניתוח המידע העסקי. יש להם שני בנים, בני עשר וחמש, והם גרים בנס־ציונה, היכן שנקסטייג' פועלת. "קל"ב", הוא מחייך, ומצביע החוצה מהחלון.
נקסטייג' נסחרת כיום בבורסה בתל־אביב לפי שווי שוק של קרוב ל־22 מיליון שקל — ירידה של כעשרות אחוזים משווי השיא שלה. אם כי כמובן שבחברות מהסוג הזה אין קשר ישיר בין התימחור להבטחה שעומדת בבסיס החברה. יו"ר נקסטייג' הוא ישראל מקוב, אחד הישראלים הבכירים בענף, לשעבר נשיא ומנכ"ל טבע. המחקרים בחומרים הפסיכדליים מתבצעים בעיקר בחברת אימיו לייף, חברת בת ייעודית של נקסטייג', לפיתוחים המבוססים על חומרים משני תודעה.
לארץ חזרה המשפחה ב־2015, ובמקום לקחת לעצמו פסק זמן לתכנן מה ירצה לעשות בעתיד, הוא נשאב אל תחום חקר המוח, "כי זה חיבור של כמה דברים שאי־אפשר לקבל במקומות אחרים — חדשנות, אימפקט, להיות פורץ דרך. ולא לשכוח שזה גם העסק המשפחתי". נקסטייג' היא חברה־בת של נקסטאר, שהוקמה לפני 15 שנה וכיום מוחזקת ומנוהלת על ידי אורנה דרייזין, אמו. לדרייזין ניסיון רב שנים כמנהלת מעבדות בריאות הציבור של משרד הבריאות וכרגולטורית בתחום. בימים אלו נמצאת חברת נקסטאר הפרטית בהליך מיזוג עם נקסטייג' הבורסאית. "שנה אחרי הקמת נקסטאר אמא החליטה לקנות את החברה ביחד עם אחיה, אבי סמל, והם הפכו לבעלי השליטה ובעלי המניות המרכזיים", הוא מספר.
נקסטאר עסקה בפיתוח חומרים עבור סטארט־אפים שפועלים בעולם הביו־מד. את נקסטייג' הוא הקים שנה לאחר שהצטרף לחברה המשפחתית, והיא מתמקדת כאמור בתרופות פסיכו־אקטיביות. "יש לנו בנקסטאר ניסיון של שנים שבהן תיפקדנו כגשר בין האקדמיה לבין תעשיית התרופות, ולכן אנחנו יודעים לקחת רעיון שנולד במעבדה, אבל הוא עדיין רק בגדר חומר שיש לו פוטנציאל להפוך לתרופה, ולעשות את הפיתוח הכימי הנדרש כדי להציג את המוצר בפני חברות התרופות, כדי שהן יוכלו להתקדם איתו לניסויים ולהוכחות, ולהפוך אותו בסוף התהליך לתרופה. עכשיו הוספנו לעצמנו זרוע – ואנחנו גם חברת התרופות שבפניה מציגים את הרעיון", הוא אומר. "מגיעים לפה המון רעיונות ראשוניים של חוקרים ורופאים, ואתה נחשף כל יום לחוקר, למחשבה, לפתרון שאם הוא מצליח הוא משנה את העולם ויוצר אימפקט מטורף. אני יושב פה לפעמים עם לסת שמוטה ואומר, אני לא רוצה להיות תלוי בחברת תרופות שתחליט או לא תחליט אם היא מהמרת על זה. אני מהמר על זה".
ואתה מהמר כי זה כלכלי, או כי זה ישנה את העולם?
"אנחנו חד־משמעית מתלהבים קודם כל מהאימפקט, ורק אחרי זה בוחנים את השוק. אבל זה תחום שההשקעה בו היא במיליארדים, ואם המוצר לא כלכלי אף חברת תרופות לא תפתח אותו. הבחינה הכלכלית היא תמיד קריטית".
תוך כדי הקורונה הונפקה נקסטייג' בבורסה, והיא נסחרת כיום לפי שווי שוק של קרוב ל־22 מיליון שקל — ירידה של כעשרות אחוזים משווי השיא שלה. אם כי כמובן שבחברות מהסוג הזה אין קשר ישיר בין התימחור להבטחה שעומדת בבסיס החברה. המחקרים בחומרים הפסכידליים מתבצעים בעיקר בחברת אימיו לייף, חברת בת ייעודית של נקסטייג', לפיתוחים המבוססים על חומרים משני תודעה. "עכשיו אנחנו נמצאים בתהליך של מיזוג בין נקסטייג' לנקסטאר. יש ביניהן סינרגיה ברורה ופוטנציאל גדול לעשות את זה ביחד".
אנחנו מסתובבים יחד במעבדות החברה, ודרייזין שולף מגשיות עם מבחנות מלאות בחומר בשלבי פיתוח שונים, מריץ אותנו אל חדר התנורים המסתורי ואל המקררים הענקיים, מביט מהחלון אל החדר הסטרילי, ומזכיר שמהרגע שבא חוקר או רופא ואומר: אני חושב שלחומר איקס יש פוטנציאל לעזור לבעיה רפואית, ועד שהוא הופך למוצר שאפשר לתת אותו לבחינה לחברות התרופות — יכולות לעבור בין עשר ל־15 שנים, למרות שכמובן יש מקרים שבהם ההתקדמות מהירה יותר.
"מתוך עשרות אלפי אופציות, רק תרופה אחת בסוף תשרוד את התהליך. למזלנו, אנחנו נמצאים בישראל, מדינה שליכולות המחקר הראשוני הבסיסי שלה, לגילויי החדשנות והתעוזה של החוקרים והרופאים – אין כמעט מקבילה בעולם", הוא מתלהב, ולא מוכן להיכנס למרה שחורה בגלל האיום בבריחת מוחות עקב הכאוס העכשווי. "רק שהיצירתיות המחקרית הזו נתקעת בשלב שצריך משאבים כדי להפוך את הרעיון למוצר שניתן ללכת איתו לחברות התרופות".
מה ההמצאה הבאה?
"יש לנו מספיק כרגע. אי־אפשר ללעוס יותר ממה שאפשר לנגוס. התמקדנו פה בנושאים מאוד גדולים. הנושא של העברת תרופות למוח הוא אבן שואבת. בחרנו תרופה אחת ללכת איתה, אבל מחר היא תצליח ותתקדם ותוליד אינסוף דברים חדשים. בעולם יש מספיק בעיות מוח כך שאני מקווה גם שכל המתחרים שלי יצליחו, וביחד נמצא מזור לבעיות בתחום, גם סביב כאב ותופעות נוירולוגיות אחרות. שם אני רוצה להיות".
איך זה לעבוד עם אמא?
"זכות. בתחום שלנו אין הרבה אנשים בארץ שיש להם את ההבנה, הידע והניסיון שיש לאמא שלי, ולשבת פה ולראות איך המקום הזה יודע לגדל פרויקטים ולהביא אותם לכדי מימוש ולעזור לחברות שעובדות איתו ולפתח לבד דברים — זה זכות".
יש גם אבא בתמונה?
"אבא שלי רופא, לא קשור לחברה".
